דברי נשיא המדינה בטקס פרס היצואן המצטיין
 
 07 דצמבר 2009 ,
כ' כסליו תש"ע

 דברי נשיא המדינה בטקס פרס היצואן המצטיין שנערך במשכן הנשיא 

בנימין בן אליעזר, שר התמ"ת
שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים
מוטי גנץ,
נשיא התאחדות תעשייני היהלומים
עמי אראל, יו"ר מכון הייצוא
מצטיינים ובני משפחות יקרות

המעמד הזה של הענקת "אות סחר החוץ" סָפוּג בתחושה של גאווה לאומית וּמקצועית גדולה.
הַחֲבָרוֹת המיוצגות כאן היום, היצואנים המצטיינים והחֶברה הרב-לאומית הפועלת בישראל – הם תפארת למשק הישראלי. הם פורצי גבוּלות לתעשייה ולסחר שלה.
לפני שנה, כאשר המשבר הכלכלי הגלובלי הִשְׁרָה אווירה קודרת של חששות מפני המחר, חברות ענק קרסוּ, כלכלות גלשו בְּמדרון חלקלק, וחוזֵי תחזיות שחורות הילכוּ אֵימים – ניצב המשק הישראלי בפני שעת מבחן.

האמנתי אז, שמדינת ישראל תִּצְלַח את המשבר ללא זעזועים קשים מדי. אין פסול בלהיות אופטימיסט צודק.
שמחתי להיוָוכַח כי המשק הישראלי עבר את השלב הקשה ביותר של המשבר ביכולת מעוררת כבוד.
אני מאמין שניתן גם להתמודד עם המשברים בתעשיית הטקסטיל. אסור שמצפון תִיפַתח רעה.
אומות גדולות מאיתנו השתוממו לגבי סוד ההצלחה של ישראל; כיצד היא שמרה על יציבותה וחוסנה בעידן של משבר עולמי כה חמור,
שהשפעותיו בתבל ניכָּרות ויתכן שתימשֵׁכנה עוד זמן לא מועט.

אני סבור שלכל עם וּלכל מדינה יש ריתמוּס פנימי משלהם, המהווה חלק בלתי נפרד מתרבּוּת החיים ומאורחות חייהם.

לעמים, כמו לבני האדם, יש פוטנציאל בראשיתי, והיסטוריה. אֶתגרי הסביבה והֶרכֵּב האוכלוסייה, יוצרים לאורך הדורות גנטיקה של מזג ואופי לאומי שמהווים את תעודת הזהות שלהם.
יש עמים שהריתמוס שלהם הוא איטי, שָלֵיו, כמעט מנומנם, ויש עמים בעלי ריתמוס מהיר, תוֹסֵס, כמעט עצבני.
אילו הייתה נערכת תחרוּת, מן הסתם ישראל הייתה זוכה במקום הראשון במידת האנֶרגיה האינדיבידואלית שבה.
כי בכל מה שנוגע לקצב נמרץ וּלדופק חיים קדחתני – אין לנו במה להתבייש.
שישים שנותיה של ישראל דחוסות אירועים, יותר מאשר מאה ועשרים שנים במדינות אחרות. הישגיה של ישראל ביחס למניין שנותיה, הם ללא אח ורע בעולם.
עַם ישראל היה מאז ומעולם עם שאינו שבע רצון מעצמו, מסביבתו, ובוודאי שלא ממנהיגיו. וזה החל עִם גדול מנהיגינו - משה רבנו.

עמנו לא פונק על ידי נוחיות האקלים ולא בגודל שטח. לא באוצרות טבע ולא ביחס שכניו.
אני מאמין שאי שביעות רצון זו אי פינוק זה, הַפְכוּ אותנו לעם יצירתי במידה יוצאת דופן. בניו נשאו על שכמם לא שטחים גדולים, אלא כינורות מרגשים.
התנאים האובייקטיביים, הסכנות והאתגרים שמולם עמדנו, חייבו אותנו להיות דרוּכים בדרך קבע,
לחיות במֶתח מתמיד, לגלות תעוזה, חוּצפה ותוּשייה ו"לחשוב מחוץ לקופסה".
לעמים אחרים ישנה רשות לשגות. לעומת זאת, שגיאה אסטרטגית אחת שלנו, עלולה לסכן את קיומנו.

מובן מאליו, שכדי להצליח דרושה גם מנהיגות כלכלית שקוּלה, יכולת מקצועית גבוהה, והרבה מאד חוכמה ואינטואיציה.
לפי התוצאות נראה שכלכלתה של מדינת ישראל היא בידיים טובות, בממשל ובבנק ישראל - וביוזמה האישית של אזרחיה.
אני אומר יוזמה אישית ולא יוזמה פרטית. שבימינו יוזמתו של איש אחד, או צוות קטן של אנשים, מפתחי מוצר או מעוררי רעיון, או קובעי שיטה חדשה - יכולה לשמש מנוף עצום למשק.



בודדים יכולים להקים היום משקים גדולים מאוד, ללא שימוש בכוח, ללא פרוטקציוניזם, וללא ניצול הזולת. חזון שקדח בראשם ותרגמו אותו למוצר, או למפעל, או לפוטנציה – הם התופעה המבריקה במשק העולמי, כמו ביל גייטס, או סרגיי ולארי שהקימו את גוגֵל.

אחדים מאלה שמקבלים היום את הפרס אינם נופלים מעמיתיהם בארצות הברית. אם ישנו הבדל, הוא לא בשיעור קומתם, אלא בגודל הארץ.

הזוכים היום ב"אות סחר החוץ" של מדינת ישראל לשנת 2009, נכללים, לדעתי, בקבוצה זו.
הם דגם טוב לייחוד הישראלי. הם הוכחה שליצירתיות הישראלית יש ביקוש עולמי.
עלי להוסיף כי התרשמתי לא רק מתפוּקַת היצור, של הַחֲבָרות הזוכות, אלא גם מן הנכונות שלהן להרים תרומה לקהילה.
ראיתי שהחֲבָרות נענו ברצון לצורך בטחוני דחוף, או לכאב אנושי, או לדרישה חינוכית, תרבותית ואמנותית. זה מעורר גאווה לאומית.

אתם, זוכֵי "אות סחר החוץ", יכולים אפוא להצביע בגאווה על הקשר היפה עם הקהילה; על סיוע לנזקקים,
תרומות לבתי חולים, עזרה לחינוך ילדי עובדים, סיוע לילדי עולים, לעידוד מצוינות נוער, תמיכה במפעלי תיאטרון וספרות, להגנת הסביבה, אימוץ יחידות בצה"ל והעסקת חיילים משוחררים.

אני סבור שהצלחה כלכלית שאינה רתומה לערכים אנושיים, היא הצלחה חלולה. יש לה מחסור בפעימות לב.
עוּבדה זו הופכת את זכיַּיתכֶם לראויה שבעתיים.
ועל כן ברצוני להביע את הערכתי האישית והערכתה של המדינה כולה.
וּבשמם אני משיא לכם תודה נאמנה.

קבלו נא את בִּרְכוֹתֵינוּ ואיחוּלינו – תמשיכו ותכפילו. תצמחו והמדינה תצמח אתכם.