|
ראש עיריית ראשון לציון, דב צור
בני משפחת אלתרמן,
אורחים יקרים,
עם זקוק לשאר רוח.
מדינה זקוקה לשיעור קומה.
נתן העניק לנו את שניהם בשפע מדהים ובצניעות אישית חסרת תקדים.
תרשו לי מילה אישית - אחת הזכויות שזכיתי להן בימי חיי הייתה הזכות שאין נדיבה ממנה, ליהנות מחברתו של נתן, שנים על שנים.
משהלך אני חש מה שחשים רבים מאיתנו: תחושה של יתמות. גרעון יצירתִי.
צימאון לשאר רוח ללא זיוף. רעב לשיעור קומה ללא התנשאות.
שנים ניזונו משפע מדהים שבא מאדם שלא רצה להדהים, והדהים אותנו לאין שיעור.
הוא לא סגד למתיימרים לעליונות. הוא השתחווה לעליונות שבכל אדם.
הוא לא התעלם מחולשות אנוש, אבל חשף את האנושיות שבחולשה.
הוא לא יָרֵא לבקר. והוא לא פחד לשבח. הוא שמר על זכותו לראות דברים כפי שהם, וירד לעומקם, כדי לעמוד על שורשם. הוא פגש את האמת מבלי לפארה, מבלי לטשטשה.
ואנו חיים היום את אשר כתב במשפט מוקדם: "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת". אנו מוסיפים ללכת איתו.
אות שכתב וצורה שעיצב, טור בעיתון, שיר באוסף, דרמה חכמה, קומדיה מתבקשת, הברקי לשון ודברי אזהרה בוטים – לכולם היה "טבע שכזה". טבע אלתרמני שאין לטעות בו, אין להחמיצו ואי אפשר לחקותו.
והלשון? הלשון הוירטואוזית, המוסיקלית, הנחבאת אל הכלים ומתרוממת משִכְמה ומעלה. ומה שאלתמן כתב על שלונסקי, נכון לגבי עצמו:
"העברית בו קצת-קט מאוהבת... וְירֵאה ונמשכת... היא התאהבה בו ממבט ראשון,
היא לא הניחה לו לרגע, וכאשר הלך, הלכה עימו - מפנקת אותו, רוקמת לו מחלפות פאר, משמיעה לו מנגינות פלא, מַרווה את צמאונו, שמה לב לגדולות כקטנות; והוא, כפרא-אדם לפעמים, מנסה להתחמק ממנה, מסביר לה שאין הוא פנוי ואין נפשו לרומנטיקה".
כך נשמע למשל שיר שכאילו נכתב כלאחר יד, שיר כביכול על האביב.
"קְטֹן-זָנָב, דַּק-רַגְלַיִם וּזְקוּף-מַקּוֹר,
עַל קְנֵה הַתּותָח
מְקַפֵּץ אַנְקוֹר.
מְקַפֵּץ הַמַּזִּיק, אָץ הֲלוֹם וַהֲלוֹם, כּאֲבוֹת אֲבוֹתָיו בִּתְקוּפַת הַשָּלוֹם.
וּלְרַגְלֵי הַתּותָח שְנֵי צִיצִים מְצִיצִים
וּפְלָגִים אֶת גַּלֵּי מֵימֵיהֶם מְרִיצִים וּמִלְמַעְלָה אִילָן נוֹטֵף מַיִם וָזִיו,
וְיוצֵא שֶמִּכָּל הַצְּדָדִים-
אָבִיב!
וְיוצֵא שֶמִּכָּל הַצְּדָדִים עַד בְּלִי קֵץ,
זֶה נוֹטֵף וּמְטַפְטֵף וּמְנַתֵּר וּמְקַפֵּץ וּפוׁרֵחַ וְצָץ וּמְצַיֵּץ וּמְצַלְצֵל,
וּמִמַּה זֶּה נוֹבֵעַ, יוׁדֵעַ הָאֵל..."
מי יכול ליצור עברית כזו? ומי מסוגל להתחרות בה.
בתפיסתו של אלתרמן לא היה קץ לעומק. שהביאה אותו להניח שמתחת לעומק הומַה התהום.
הוא שאף לקירבה, אבל גם שמר על מרחק הדרוש לפרספקטיבה אישית.
הוא ידע גובה, והאמין שלגובה אין גג. למעלה ישנם שמיים פתוחים לרווחה שמשתעשעים בהם כוכבים קורצים.
העם ראה בו מצפן. וגם- מצפון מדויק, מצפון רגיש. שהמחט הרוטטת שלו לא איבדה מעולם את הצפון.
מחט שאינה הולכת לאיבוד במעמקים ואינה מתבלבלת בפסגות.
מחט שאינה נתפסת לפיתויים ואינה מתפתה לאשליות ואינה מפסידה אופקים.
כשהוא שר שיר ערש לתינוק שזה עתה יצא לאוויר העולם, אנו נושמים את האוויר שנולד. ערגה לאוהבים נשמעת כשהוא לוחש שיר רינה מאוהבת לרוח טובה ולתפילה ביום סגריר. שיריו הזהירו עיוורים בפני מכשולים. והציעו מפרש לבעלי חזון.
שיריו מהווים רקמה שנארגה בה שפה ועתיקותיה, גם גשר נטוי לבאות.
הוא זימן אותנו למחות, לערוג, להיות שיר. ובשעת הצורך לשמש מגש של כסף במבחני ברזל.
הוא הזכיר לנו שישנה גם "שמחת עניים" וקיימים "כוכבים בחוץ", כלומר מותר לשמוח, אנו רשאים גם לחלום.
הוא הסתיר בשיריו פניני חוכמה וצלילי קסם, וצירופי-צירופים שהביאו לעילוי נשמה.
הוא פרט על מיתרי נפשו של היחיד. והוא השמיע הֶמיה אנושית בתוך "נפש יהודית הומייה".
מותרת גם קלילות, קלילות תל אביב. הוא סיפר לנו שיש בתל אביב "שקיעה ורודה בין הגגות" ו"רחוב כמנהרה של תכלת" "ולְבַנָה חולצת שד מקיר הבית שמנגד".
הוא תלה את כינורותיו על המציאות המיוסרת והנשגבת, של אש גיהינום שעלתה מן השואה, ועל עגלת התקומה שנעה לעבר תחייה היסטורית.
הוא אהב את חיילי צה"ל, שלחמו כאריות, הוא חיבק את יוצאי הגלויות שהתקבצו מחדש והציע פרחים לחלוצים שהפריחו שממות, הוא הציץ בחיוך לעבר דימונה, ובתקווה לעבר ירושלים המתחדשת.
הוא האמין במנהיגותו של בן גוריון ונתן לה ביטוי גלוי ועז ללא התחסדות.
באנו פעם לאלתרמן להציע לו לרכוש דירה באזור שקט. בן גוריון שמע שדירתו של אלתרמן מצויה במקום הומה אדם ומלא רעש.
אמרנו לאלתרמן, שבן גוריון הדגיש שההצעה זו נועדה לשרת את השירה, לא את השלטון. ועל כן הוא ראשי למתוח ביקורת על בן גוריון ככל שימצא לנכון. אלתרמן התרגש, וגימגם ואמר: "אשיב לכם מחר".
למחרת היום השיב לנו - אין לי שום בעיה למתוח ביקורת על בן גוריון. אבל אם אקבל את הצעתו, כיצד אוכל לשבח אותו?
הוא כתב את השירה הנעלה ביותר שידענו, לא ידעתי אדם נעלה ממנו.
|
|
