|
ראש הממשלה, בנימין נתניהו,
סגן יושב ראש הכנסת, ח"כ דני דנון,
הנשיא החמישי, יצחק נבון,
נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר,
משפחת הנשיא יצחק בן צבי,
משפחת ראש הממשלה גולדה מאיר,
שרים,
שופטי בית המשפט העליון,
חברי כנסת,
יו"ר וועדת הפרס, פרופ' אריה נאור
מקבלי הפרסים,
קהל נכבד,
בפתחו של כל אביב חדש נערכת במשכן נשיאי-ישראל האזכרה הממלכתית לנשיאים ולראשי הממשלות שהלכו לעולמם.
שורת האישים העונה להגדרה הזאת היא נכבדה ועתירת זכויות.
מנהיגי ישראל בתקומתה, היו חלוצים בארצם, לפני שהיו שליטים במדינתם.
וחייהם לא זרמו כמי השילוח. הם סערו כסמבטיון.
היום אנו מסוגלים לשפוט אותם כַיָאוּת. ולהעניק להם את תודת האומה שהם ראויים לה.
האזכרה עומדת הפעם בסימן דמותם של יצחק בן-צבי, נָשיא שכבש את לב העם בצניעותו וּבחוכמתו. הוא שירת את עמו באיפוק וכישרון יוצאי דופן. ושל גולדה מאיר, שכבשה את לב העולם במסריה חודרי הלב. היא עמדה במבחנים קשים כסלע איתן והגנה כלביאה על צאצאיה.
בן-צבי היה, כידוע, חברו האישי ושותפו לדרך של דוד בן-גוריון, החל מאז היותם סטודנטים למשפטים בקושטא, שארץ ישראל נמצאה אז תחת שליטתה.
הם היוו צוות נפלא. האחד השלים את רעהו. זו הייתה רֵעות אישית ושותפות אינטלקטואלית, שזכתה באמונו של העם, ויצרו תקווה לעתידו.
בן צבי חקר את תולדות עמנו ובדק את עתיקות ארצנו.
בן – גוריון נשא עיניו לעתיד. שניהם השקו את השורשים שלנו וטיפחו נוף מרהיב לדור הצעיר.
הבדלי האופי שביניהם הפכו להשלמה, ללא סדקים. הם פרסמו מחקרים על הדמוגרפיה של העם היהודי ועל הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, לאור חזון הנביאים ויצרו השראה ואמונה.
בן-צבי, כנשיא, לא ביקש לעצמו סמכויות נוספת, לאלה שבספר החוקים.
ממילא סמכותו המוּסרית עלתה על סמכותו הממוסדת. והיא נבעה מסגולותיו האישיות שעוררו את אֵמון העם.
הוא הוכיח שרצונו הטוב של העם יכול להיות מקור סמכות, שאין עליו עוררין.
בן-צבי היה איש רַב-מַעַשׂ, יְשַׁר-דרך וּבְרוּךְ-רוח. ונס הנשיא, היה לדגל של מאחד של העם.
הוא היה נשיא שנהג בכבוד בכל אדם, והראה כי מותרת דרך ארץ ביחסי אנוש.
גולדה הייתה האישה הראשונה שהייתה לראש ממשלה. היא הוכיחה שהנטייה הגברית להניח שרק גברים מסוגלים לתפקיד זה, אין לה על מה להתבסס. כנראה שההיפך הוא הנכון.
היא הנהיגה את ישראל ביד בטוחה, ועמדה במבחנים צבאיים ובמשברים מדיניים, ללא מורא וללא רעידה בהגה.
היא הביאה אל כֵּס ראש-הממשלה יציבות, עוצמה וסַמכוּתיוּת.
היא חשה שהיא מייצגת צדק, ללא צורך בהצטדקות. ועל כן קולה זכה להקשבה עולמית וכבש לב רבים בבית ובחוץ.
ידעתי שגולדה, איך לומר זאת דיפלומטית, לא נטתה לי חסד. דרך פעילותי קוממה אותה, בעיקר בבניית מערכת היחסים המיוחדים שלנו עם צרפת.
אני מצטער אבל איני מתחרט. נשארתי משוכנע, שזו הייתה הדרך היחידה לשיתוף פעולה מיוחד במינו עם צרפת, לא דרך הצינורות של הקיי ד'אורסיי דאז, אלא דרך ראשי המק"י שהגיעו לשלטון.
התוצאות הצדיקו את הדרך.
כיבדתי את גולדה מאז שראיתיה לראשונה בתא ההנהגה.
היה זה בקונגרס הציוני בבאזל ב- 1946, כאשר משה דיין ואנכי נבחרנו לייצג את הדור הצעיר בסיעת מפא"י.
היינו שותפים לויכוח הסוער סביב "תוכנית בילטמור" ובעקבותיה להתנגשות הקשה בין ויצמן לבן-גוריון.
הויכוח איים גם על אחדותה של מפא"י. בן-גוריון ואליעזר קפלן תקפו איש את רעהו בצורה חסרת תקדים.
בן גוריון קרא לקפלן "אנג'ינר" וקפלן קרא לבן גוריון "אדווקאט." היש עלבון גדול מזה?
למזלנו, גולדה ישבה בראש הישיבה וניהלה אותה ביד ברזל, ובכך מנעה את התפוצצותה, והצילה את אחדות התנועה.
מאוחר יותר שיתפנו פעולה במבצע קדש. בן גוריון שלח את שנינו לפגישה חשאית לצרפת, ערב הכרעתו לגבי הנסיגה מסיני.
שהינו בצרפת פחות מעשר שעות. כשנחתנו, וללא חדשות מרהיבות, בן גוריון כבר הודיע, בנאום לילי על החלטתו לסגת.
השתתפתי כשר הסברה בממשלתה, במשא ומתן הראשון על הסכם הביניים שהיווה צעד ראשון לשלום עם מצרים.
במלחמת יום הכיפורים ראיתיה נחושה כפלדה.
במשא ומתן על הפסקת האש ראיתיה שקולה כמאזניים.
ובנושאים החברתיים כאמא טבעית.
לכשנהייתי ראש האופוזיציה, גולדה העניקה לי תמיכה פוליטית מוחלטת, כמעט אימהית.
היא העלתה את תדמיתה של ישראל בעיני הגויים ושידרגה את היחסים המיוחדים עם ארצות-הברית.
באמונתה הבלתי מעורערת בצדקת הציונות ובמוסריותה של ישראל, היא נָסכָה גאווה וָעוֹז בישראל ובתפוצות, וליכדה מחנה גדול סביב דגלה של ישראל, אותו היא נשאה בקומה זקופה.
ביקורי האחרון אצלה היה יום לפני שהלכה לעולמה. היא ידעה שהמוות מתדפק על דלתה. אף על פי שהיא דאגה להסתיר כל קמט של דאגה בפניה. והיא דיברה משל כל העתיד לפניה.
על המנהיגים החיים שופכים קיתונות של ביקורת.
אבל היום, בפרספקטיבה הנכונה, אנו חשים שהם היו מנהיגים בעלי שיעור קומה שידעו לקבל הכרעות היסטוריות, שהושיעו את העם.
מורשתם שנותרה - עדיין מהלכת בתוכנו.
כלומר, הצורך לקבל הכרעות, גם אם הן כואבות. גם אם הן כרוכות בסיכון חיים או בפשרה טריטוריאלית. לשאת חזון גדול ולא לשגות בהזיות. הנאמנות לחזון אסור שתגרום להפניית עורף למציאות הבלתי נמנעת.
ויחד עם זאת לשמור תמיד על יכולתנו להגן על נפשנו.
לטפח ידידות עם עמים אחרים, ובראש ובראשונה עם ארצות הברית, כדי להבטיח תמיכה מדינית בשעת הצורך ואיזון בטחוני מול הסכנות.
עלינו לעשות מאמצים עליונים לא להישאר לבד.
לגייס את הטוב שבאנשים ולהשיג את המיטב שבכלים.
בכל המצבים להעניק עדיפויות לסיכוי השלום.
כשאנו מותקפים - עלינו לנצח. והניצחון שאנו שואפים לו מבחינתנו - הוא השלום.
רוחו של העם, כושרו של צה"ל, השאיפה לשלום. המבט לעולם והידידות עם ארצות הברית הם רקמה שאסור לפרמה.
כן גם היום, אנו בשעת הכרעה. ועלינו להכריע ללא הזמנת קביעות מבחוץ.
להכריע מבלי לוותר על אופציה של שלום גם בשעת איומים מבחוץ.
מורשת זו של מנהיגינו היא הדרך לנו ולבנינו.
להעז ולהכריע. להכריע לאור החזון, גם אם צלָלִים מעיבים עליו, ולהשאיר ידינו מושתת לעבר שכנינו.
כי שלום אינו טקטיקה של דור חולף. זוהי האסטרטגיה של דורות על דורות ותולדות עמנו.
מנהיגנו כיום, כמו אלה שקדמו להם, נדרשים שוב מחדש לקום ולהכריע ולהוביל את העם למחוז החפץ המרכזי – למחוז השלום, על אף המכשולים שבדרך.
זהו חזון נביאנו. זו הייתה משאת נפשם של מנהיגינו, וזו נותרה הבחירה של דורנו.
|
|
