|
וולוולה ידידי,
יוסי ורדי רעי,
אורית נוקד היקרה,
ג'ומס ושי חרמש,
יו"ר הקרן הקיימת, אפי שטנצלר,
אנשי דגניה,
חברות וחברים יקרים,
הרשו לי לפתוח בברכה אישית חמה לארבע חברות ולחבר אחד: דבורקה, הניה, לאה חייקה וראובן. ברוכים תהיו בעֹברכם את גיל המאה.
אתם "החמישייה הפותחת", הוכחתם שכגודל התוכלת שבחיים גדלה תוחלת החיים.
מאה שנים הם היסטוריה.
כאשר קמה התנועה הקיבוצית רבים פקפקו אם היא בכלל תחזיק מעמד.
מעטים האמינו שתחצה את המאה. רוב התנועות שקמו במאה העשרים - לא הגיעו לגיל הזה, (הקומוניזם החזיק 70 שנה הפאשיזם 50 שנה), ואף תנועה לא הטביעה חותם כֹּה ייחודי כתנועה הקיבוצית.
מאה שבה התנועה ההתיישבותית שינתה את אופיו של העם היהודי.
היא פדתה אותו מעסקי האוויר ועשתה אותו לעם מצטיין בעבודת אדמה.
היא שיחררה אותנו מתלות בזרים והקימה דור של לוחמים ממדרגה ראשונה, שהיו לצבא עם. צבא הגנה עצמאי.
וכשם שעמדה בחזית הביטחונית, עמדה התנועה הקיבוצית גם בחזית התרבותית של הציונות המגשימה.
היא הייתה המעבדה הראשית של התרבות העברית המתחדשת, הסדנה הראשית של גיבוש הזהות הישראלית השורשית.
שום גוף ציוני לא תרם כמו הקיבוצים ליציקת דפוסים חדשים לחגי ישראל, להנחת יסודות הזמר העברי ולטיפוח האמנות המקומית.
ושום גוף ציוני לא תרם כמו הקיבוצים לקליטתם של רבבות עולים, להכשרתם לחיים בארץ וליצירתו של כור ההיתוך הישראלי.
התנועה הקיבוצית, ותנועת ההתיישבות כולה הוכיחה שאפשר להקים מדינה מוסכמת ומתנדבת, בטרם שתוקם מדינה פורמאלית ואוכפת.
בהעדר מדינה ובהיעדר גבול, ההתיישבות קבעה אזורי ספר. המחרשות רשמו גבולות לעתיד.
החלוצים הובילו מחנה שהתקבץ ובא.
פריון העבודה שהושג על ידי ההתיישבות העובדת עולה על כל שיטה אחרת.
גם היום, כאשר ההתיישבות היא רק 1.6 אחוז מאוכלוסיית המדינה היא מייצרת 34 אחוז מתפוקתה החקלאית, ו-9.2 אחוז מתפוקתה התעשייתית. כלומר 5.2 אחוז מהתוצר הלאומי, פי שלושה מהממוצע הארצי.
החקלאות שלנו הפכה צִיה עתיקת יומין - לפריחה מודרנית.
היא באה לעולם כהשראה חברתית, וכחקלאות מהפכנית.
כי העולם לא ידע צורת חיים כזו, ללא כפייה, כולה התנדבות, ותשתיתה ערכים.
מסגרת ללא משטרה, ללא בתי משפט, ללא בורסה וללא בירוקרטיה.
מצוות מתקיימות בה ללא מצווים. והיא כולה סולידריות הדדית. תא דמוקרטי למופת, ישיר, מרגש, שוויוני.
ההתיישבות הקדימה את המדינה בארבעים שנה והניחה לה יסוד. היא הייתה הטיוטא של מדינת ישראל.
ולדעתי, יותר משישראל היא מופע דיפלומטי או דוגמא כלכלית או דגם אדמיניסטרטיבי, היא במהותה הישג אנושי.
היא מִפגן המוכיח שגם תחת שלטון זר, ומול שכנות עוינת, ועל אדמה סרבנית – אין גבול להישגי אנוש.
ושהקוטן אינו גזר דין קטלני. גם מקוטן אפשר להפיק גדוּלה.
ואכן הפלא החקלאי של ישראל הפך לקלאסיקה עולמית. סין, הודו, אמריקה הדרומית, ואפריקה עקבו בהשתאות אחר הדגם החקלאי של ישראל, ואימצו את שיטותיו.
ישראל וההתיישבות העובדת בפרט, הראתה שמה שחבוי בנפשו של האדם עולה על מה שמצוי בקופתו.
ישראל נעזרה בעם היהודי, וגם בעמים אחרים. אבל עושרה העיקרי של ישראל בא לה מחלוציה. כוחה בא לה מלוחמיה. שגשוגה בא מחידושיה.
איש לא זרע עבורנו. צבא זר לא הגן במקומנו.
התנועה הקיבוצית עברה מִפנה והעולם כולו עבר מִפנה.
כאשר הצמיחה הכלכלית באה מהמדע יותר מאשר מהאדמה, החקלאות הישראלית הפכה את עבודת האדמה למעבדה מדעית וטכנולוגית.
החקלאות בישראל של היום, היא חקלאות מושתת מדע, שהקטינה את התלות בחסדי שמים, ויצרה גודל יבול העולה מבלי להגדיל את השטח ואת ההשקיה.
זו חקלאות ראשונה בעולם ש-95 אחוז מהרכבה הם מדע וטכנולוגיה.
היא מפיקה מאותה יחידת שטח יבול שהוא גדול פי עשרה ממה שהופק ממנה קודם לכן.
לעולם רעב וצמא החקלאות שלנו מהווה תפיסה חדשה ואפשרויות מפתיעות.
חברים יקרים,
כשאני שואל את עצמי: לְמה אני מתגעגע, אני נזכר לְמה ראוי להתגעגע.
אני מתגעגע למשמעות יום העבודה שלמדתי בגבע. היא אמרה, אוי לשמש שתזרח בטרם צאת החברים לעבודה. ואוי לחברים שיצאו לעבודה אחרי הזריחה.
אני מתגעגע לקבוצת אלומות שממנה צפינו ביופיו המשגע של עמק הירדן.
אני יודע, מבחינת הנוף, היינו למעלה. אבל מבחינת ההישגים, העמק היה מעלינו.
אני מתגעגע לפשטות ההליכות. לבגדי החאקי המקומטים. (נכון, במחסן הבגדים היה זוג מכנסיים מפלנל אפור, לנישא ביום נישואיו).
אני מתגעגע לערוגת הפרחים של אשדות, לאשכולות הבננות של דגניה, לדיקטים של אפיקים. לתמרים של כנרת. לשדות הפלחה והמטעים הירוקים כל כך.
לרפת, לדיר ול-לול שהדיפו בשׂמִים בעלי ריחות מגוונים. לטיול הנפלא עם עלות השחר, בצאתי לרעות בוואדי פיג'אז ולשאת עיניים לכוכבים שנולדו עם השחר הטרי.
אני מתגעגע לחדר המשפחה הצנוע. ולחדר הילדים ההומה, לוויכוחים האידיאולוגים, ולהחלטות הגורליות של אסיפת הקיבוץ. וכמובן לחצילים שכל פעם הוצעו לנו בטעם מתחלף.
וגם לטיפות הגשם שהרעישו את גגות הפח, אם הם טרם נסחפו על ידי הרוח.
ועד היום עובר בי רטט כשאני שומע את השם דגניה. אלף או בית. הסדר לא קובע.
ואני גם שואל את עצמי את לְמה אני מתגעגע, כדי שאוודע למי אני שייך.
זה מתחיל בשלוש שורות צנועות: "בכ"ה תשרי תרע"א, 28 באוקטובר 1910, באנו עשרה חברים ושתי חברות לאום-ג'וני... ניגשנו להקים ישוב עצמאי של פועלים עבריים, על אדמת הלאום. ישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה!"
ורשימת החברים: תנחום תנפילוב, ישראל בלוך, יוסף אלקין, שרה מלכין, יוסף ברץ, מרים אוסטרובסקי-ברץ, יוסף בוסל, צבי יהודה זלצמן, חיים צודיקוב, יהושע אקר, אהרון יוסילביץ וירוחם קליבנוב.
ובשלב מאוחר יותר : יצחק בן-יעקב, שמואל דיין, אברם גרינשפון, יעקב ברקוביץ.
אחדים זכיתי להכיר אישית. ואל כולם יוצאת נפשי.
הַמֵהַלך בין המצבות בבית הקברות בכנרת, חש את נשמת האומה מרחפת שם. חלוצים, חולמים, בנאים בחסד עליון. לוחמים נועזים. ברל, שאול אביגור, רחל, נעמי שמר.
אני נפעם ומלא הערצה לנופלים הטמונים בחלקות הצבאיות, בבתי העלמין בקיבוצים ובמושבים ובהר הרצל.
ממיטב המפקדים, מגדולי הלוחמים, אנשים נפלאים שידעו לחרוש וידעו להגן, במסירות נפש עילאית.
בליבי אני יודע: מדינת ישראל לא הייתה מה שהיא, ללא ההתיישבות העובדת.
ללא תרומת האיזון וההעזה שהתנועה העניקה למצבנו הביטחוני וליציבתנו החברתית.
במלאת לה מאה, ההתיישבות צריכה להתגאות בהיסטוריה שעשתה.
ואולי אסור לה עדיין לסכם. כי זה לא הסוף. נכונות לה גדולות גם בעתיד.
היא יצרה היסטוריה והיא תיצור היסטוריה, ותוכיח לעם שנותרו חלוצים המסרבים להיסחף לשׂרטונות, ומעדיפים לחתור לחופים חדשים. עם הזרם ונגד הזרם, בחיוניות מחודשת.
המאה הבאה מצפה לכם. תיכנסו אליה בזקיפות תקווה.
|
|
