|
כשהייתי שר חוץ ביקשתי משגרירינו שישלחו לי שירים יותר ממברקים.
חשבתי שמשירים אפשר ללמוד על אדם וארץ, יותר מכתבות דיפלומטיות או עיתונאיות.
כפי שכתב רוני סוֹמֶק:
"ליד הר הגעש וֶזוב,
אני מקנא במשורר הראשון, שכתב באותה שורה
לָבָּה ואהבה". (רוני סומק, אלג'יר)
למזלי, אחד מעובדי המשרד, צבי גבאי, הוא מומחה לשירה הערבית, והוא קירב אותי למספר לא קטן של משוררים ערבים.
ממנו למדתי להעריץ את אחד מגדולי המשוררים הערבים, ניזאר קבאני.
קראתי בהתפעלות את שירי האהבה שלו, את השירה הפוליטית שלו ואת שירי ההגות שפירסם.
הופתעתי למקרא אחד השירים המודרניים שכתב בשם "השירה היא האימפריאליזם היפה".
ואצטט מהשיר:
"הערבים נכנעו לאימפריאליזם של השירה, יותר מאלף וחמש מאות שנה.
לא התקוממו נגדה, לא נלחמו בה, ולא התלוננו בפני מועצת הביטחון או בפני בית הדין הבינלאומי.
היה זה אימפריאליזם יפה, מעודן, מענג ותרבותי".
בשירו "מתי תשתתקנה הציפורים", הוא מוסיף:
"האומה הערבית איננה זקוקה לדברי שירה מרגיעים, למשתקי כאבים לשוניים, ולכדורי וַלִיוּם. האומה הערבית ספגה למכביר שירי שבח ותהילה שקריים,
הרפתקאות, צביעות מאוזנת וחרוזה, המספיקים לשתקה אלף שנים.
היא זקוקה למשוררים העשויים מחומר אחר, שמשימתם: הוצאת האומה ממצב חצי השיתוק בו היא שרויה, המונע ממנה את התנועה, הראייה והמבט לעבר אופקי המאה העשרים ואחת".
חשבתי הרבה על המילים הללו למרות שהערבית שלמדתי, נשכחה ממני, מפני שכולנו מדברים אנגלית.
בדיעבד, התחלתי לחשוב שייתכן שמקור הסכסוך בינינו לבין שכנינו הערבים נובע מהסכסוך הלירי שבינינו.
שפה היא תפיסת עולם, לא רק אמצעי ביטוי. ויתכן שהאימפריה הערבית של המילים, חזקה מהרפובליקה העברית של הדברים.
העברית והערבית הן קרובות משפחה ושכנות לשון, קיים ביניהן דמיון עז אך גם הבדל.
הערבית נוטה לאסתטיקה, ליופי הביטוי, ומסרבת להשתעבד להתחייבויות חולפות.
העברית נוטה לחומרה, לקושט אמרי אמת, לפעמים לחוסר סבלנות.
הערבית נוטה לנדיבות, העברית מסורה למשמעת.
הלשון הערבית היא מלכותית, הלשון העברית היא נבואית.
שתיהן ניזונות מאותו דקדוק, אבל מתפצלות לגבי המשמעות הרוחנית.
במילון הערבי אין, למשל, תרגום למילה "פשרה". אבל היות וגם הערבים זקוקים לפשרה, הם מתארים אותה כחילופי מחוות.
"שמעון, שמעון" היה אומר לי אנואר סאדאת - "היה יותר נדיב בהתבטאותך. על כל מחווה שתעשה, אשיב לך בעשר מחוות".
הערבית היא מסורת של הכנסת אורחים העברית היא מסורת של הגנה עצמית.
ועל כן אהבתי את ההסבר של נעים עריידי בשירו "על השאלה מדוע אני כותב בעברית":
"כדי לברוא את העולם מחדש, שיהיו הדברים אחרת, ממש אחרת, ולראות כי טוב.
ולתת את העולם לאדם על מגש מזהב או מכסף ולעשות את כל שנדרש כדי להביא אושר ועושר למען לא יאכלו אבות מן הבוסר, אלא מן הבשל".
העברית מחשיבה את גורם הזמן. והיא בנויה על שני זמנים - העבר והעתיד. ההווה מתקיים בקושי ביניהם כאורח נוטה ללון.
הערבית מחשיבה את גורם המקום. לסייר בשטח, לטייל בגן, ליהנות מפירותיו.
ואין זה מן הנמנע.
כאשר קראתי את ספרו של עודה בשאראת "חוצות זתוניא", הרגשתי כמו בכתרילבקה, את אותו הומור נוגע לב, בדומה לזה של שלום עליכם, חכמה גלובלית בפרובינציה שכוחת אל. נרטיב שמתרחש בכפר קטן, אי שם בישראל.
וכאשר הכפר הקטן נפגש עם המילים הגדולות מתברר ש"כל התיאוריות מתעקמות ויוצאות מכלל פעולה בכניסה לכפר".
הגיבור של הסיפור הוא מורה כפרי תמים שמישהו שכוונתו היא אחרת, רמז לו שמן הראוי שהוא יהיה המועמד לראש הכפר.
המועמד הגלותי נוטל את הפיתוי ברצינות, והוא מגייס לימינו את המילים הגבוהות ביותר המתאימות לתפקידו החדש. "המצב החברתי", במקום שטרם נוצרה בו חברה. "דעת הקהל", בכפר שאין בו קהל, ו"הפוטנציאל האדיר הטמון בזתוניא", ביישוב שאין לו ממה להתפרנס.
הוא מסביר לאישתו האמביציוזית שתאבונה להיות האישה הראשונה בכפר עולה מיום ליום, שצריך לתרגם את חלומו המרעיש ל"תוכנית עבודה מעשית המבוססת על ראייה מדעית מודרנית".
תוכנית שיש בה גם אסטרטגיה וגם טקטיקה. אם כי, הוא מתוודה בפניה, נדמה לו שלפעמים "הטקטיקה מנוגדת לאסטרטגיה" ועל כן הוא חוזר לקרקע הכפרית ומעיר לרעייתו שצריך "לראות את כל היער, לא כל עץ בנפרד" ואפילו "מדי פעם בפעם לטפל בעצים".
פוליטיקה זה פוליטיקה ועל כן הוא מסיק "שכל עוד ראשות הכפר מובטחת לבן החמולה – אין שום בעיה לתקוף את רעיון החמולות".
נראה שיש הכרח לקיים דו- קיום בין הכניסה הכפרית בהליכה על קצות הרגלים, לבין היציאה לכְרך בכנפי מילות הקסם.
ועל כן אינני מתרגש כשאני מוצא במשא ומתן לשלום שאנו מנהלים, סתירה בין הנאמר לבין שברו.
ואני מציע למי שטוען שהחיים והמוות הם ביד הלשון, שאין חובה להפקיד את הלשון לסכנת המוות הבאה מהמלחמה.
וגם את השוני שבין שתי הלשונות לא צריך להפוך לקרב בין העמים.
אני בספק אם יכול להיות תיאום בין הזמן לבין המקום אלא בתורת היחסות של איינשטיין.
ואני מאמין שכדי שנגיע לשלום עלינו להתאמץ שאיש יבין את שירת רעהו.
עשיית השלום אינה במרומים. והרוצה לעשות שלום יעשה שלום גם עלינו. גם בינינו.
|
|
