נשיא הבנק העולמי רוברט זוליק,
סגן ראש ממשלה ושר החוץ של צ'כיה קרל שוורצנברג,
ראש ממשלת יוון לשעבר ג'ורג' פפנדראוס,
קהל נכבד,
חזרתי זה עתה מדיוני הפורום הכלכלי הבינלאומי בדאבוס. פגשתי ראשי מדינות, מומחי כלכלה ומובילי הקהילה העסקית הבינלאומית.
אין זו הפעם הראשונה שאני משתתף בכנס כּזה. אבל זו הפעם הראשונה שהיו בו יותר סימני שאלה ופחות סימני קריאה כבעבר.
ברור שהעולם במתכונתו המוכרת הולך ונעלם. ומתכונתו החדשה עדיין אינה מפוענחת. מסגרות בינלאומיות נחלשו. והממשלות - איבדו מכוחן. הלאומיות בנסיגה. הגלובליות מתקדמת.
הכלכלה הגלובלית משפיעה על כל מדינה, אך אין מדינה אחת בעולם שיכולה לשלוט עליה.
כלכלות של מדינות יציבות קורסות לפתע. לא ברור מה בדיוק הביא לקריסתן ומה צריך להיעשות כדי לשקמן. בקריסה אין הבדל אם אלה היו מדינות קפיטליסטיות או סוציאליסטיות. האיחוד האירופי עצמו מתמודד עם קשיים המאיימים על המשך קיומו. המדינות במשבר. תיאוריות בהתמוטטות. הכלכלנים עומדים נבוכים מול ההתפתחויות הבלתי צפויות. קשה עדיין להבינן וכמעט בלתי אפשרי לחזותם. המשק העולמי עבר מכלכלת נכסים מוכרים לכלכלת רעיונות דוהרת.
לא אדם סמית ולא קרל מרקס שיערו שיום אחד יקום צעיר בן 24 (מרק צוקרברג), ללא מפלגה וללא צבא, ויקים רשת כלכלית וחברתית המשנה סדרי בראשית.
הוא הקים מכלום אימפריית ענק. עובדיו זוכים לשכר גבוה. למימוש גם של רעיונותיהם. צוקרברג לא ניצל, לא דיכא. אז מהו – קפיטליסט? סוציאליסט?
והוא אינו הראשון. קדמו לו ענקים כמו גוגל, אפל, מייקרוסופט ועוד. הם שינו וממשיכים לשנות את פני הכלכלה. ואין לדעת מי או מה יקום מחר, ואיזה מהפכות הוא יחולל. למדע אין גבולות, אין דגלים, אין תחומים. הוא יכול לספק יכולות המובילות לשלום וכוח המוביל להרס ולטרור.
גם הביטחון - הביטחון האישי, הביטחון של החברה, הביטחון של המדינה, לבש גלובליות, ואינו דומה לאסטרטגיה הקלאסית, שעיקרה היה התנגשויות צבאיות. 15 אנשים מאל-קעידה השתלטו על ארבעה מטוסים אמריקאים והתרסקו אל תוך מגדלי התאומים בניו יורק והפנטגון. הם רצחו 3000 איש. לצערי בימינו הטרור יכול להשתלט על אמצעים מודרניים, ואינו מוגבל בתנועותיו.
ארצות הברית נאלצה לצאת למלחמה קשה ויקרה במקומות רחוקים כמו אפגניסטן או עיראק. במצב זה אני שואל את עצמי: איפה נמצאת ישראל?
איננו לבד.
מבחינה מדעית וטכנולוגית, ישראל נמצאת בשורה הראשונה של כלכלת העולם.
מבחינה מדינית ישראל שקועה בעולם מיושן, בעולם האתמול.
השאלה המרכזית העומדת היום בפני כל עם, וגם לפנינו, היא מי ישלוט בעולם כדי למנוע נפילה לעוני, כדי להבטיח את שלום האזרחים ושלום המדינות. המזרח התיכון עובר עתה תמורה עמוקה. אנו יודעים היכן ומתי היא התחילה, ואיננו יודעים מתי וכיצד היא תסתיים. היא באה מהדור הצעיר שמתקומם נגד דיכוי. אבל לא ברורה עדיין מהי האלטרנטיבה שעליו ליצור. באזורנו התנועות המוסלמיות התחזקו בקלפיות. כך בתוניסיה הרחוקה, וכך במצרים הקרובה - שכנתינו שהייתה ונשארה גדולה וחשובה.
ישראל אינה הסיבה להתקוממות זו, וישראל אינה מעורבת בה.
הדור הצעיר שפתח בה עדיין מצפה שהיא תביא לשינויים אמיתיים בהם הוא דוגל. זו אינה שאלה ישראלית, אלא שאלה ערבית - היא לא תלויה בנו, אבל היא משפיעה על כולנו.
האלטרנטיבה לדור הצעיר היא הדור הקודם שנושא את הקיצוניות הדתית, שאת מרכזה מנסה לתפוס טהרן הנעזרת בשתי שלוחותיה: החיזבאללה בלבנון, החמאס בעזה, וגרורות נוספות המפוזרות באיזור.
ארגוני הטרור מנסים לגרור את ישראל למאבק הפנים-ערבי, כדי שיוכלו להפנות את זעם ההמונים נגדנו.
אין להם תוכנית שיקום, יש להם הרגלי הסתה.
האמת היא שהבעיה במזרח התיכון היא הרעב והעדר התקווה להעניק אפשרות לדור הצעיר לנשום חופש ולהתפרנס בכבוד.
צריך למנוע מהקיצונים האלו להשתמש בשם ישראל כתירוץ למצוקותיהם.
ישראל לא תעצום עיניה לא לסכנות ולא לסיכויים.
הדרך הטובה ביותר, ואולי היחידה שנותרה לנו, היא לשים קץ לסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים, דוגמת הסכם השלום עם מצרים ועם ירדן. כשאני אומר שאנו חייבים, אני אומר זאת מפני שאני מאמין שגמר הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים הוא אפשרי. אני מכיר עשרות בשנים את האנשים העומדים בראש הרשות הפלשתינאית.
אני מאמין שהנשיא אבו מאזן וראש הממשלה פייאד הם פרטנרים ראויים לשלום ואינם רוצים בהמשך הסכסוך.
אני יודע מהשיחות שניהלתי עמם שזו תקוותם העיקרית. מערכת היחסים שבינינו נמצאת בתנועה. נוצרה הסכמה לאומית בינינו לבינם שאפשר להגיע לשלום על סמך פתרון שתי מדינות לשני העמים:
מדינה יהודית – ישראל, ומדינה ערבית - פלשתין.
הגיע הזמן שהכרעה אידיאולוגית זו תהא למציאות. הרי לא התכוונו לסיסמאות משותפות, אלא לפתרון מציאותי ואמיתי.
הפלשתינאים החלו, בתמיכתנו, להקים תשתית למדינה עצמאית. בפיתוח ובנייה בצד הפלשתינאי של יהודה ושומרון. הם החלו להקים מוסדות מודרניים ולהניח יסודות לכלכלה החדשה. הבורסה בשכם בעלייה, והאורות ברמאללה דולקים, והאזרחים הפלשתינאים יכולים לחוש בפועל בפירות הרגיעה.
15 אלף הצעירים המשמשים יחידת ביטחון הפנים של הרשות הפלשתינאית, שהוקמה בשיתוף פעולה עם ישראל ומסוגלת לספק חוק וסדר בשטחים שתחת ניהול פלשתינאי. שני הצדדים נהנים עתה משנים רגועות יחסית מטרור. לאבו מאזן חלק במצב זה. ולמעשה מערכת היחסים בינינו לבין הפלשתינאים מתנהלת בשני מסלולים:
מסלול המאפשר לבנות יסודות למדינה, למרות שטרם נקבעו גבולותיה.
ומסלול מדיני כדי לחדש את המשא ומתן.
שני המסלולים מתקיימים בהסכמתם בפועל של שני הצדדים. מה מעכב את תהליך המשא ומתן? בעיקר סוגיות הגבולות והביטחון.
את הגבולות חייבים לקבוע, כדי לקבוע את מתכונת הביטחון, ולעשות זאת בהקדם. משא ומתן כזה, ראוי שיתנהל מחוץ לקופסא, ומחוץ לכותרות. באמצעותו יזכה כל צד בדבר שאי אפשר להשיגו בלי משא ומתן: קץ הסכסוך. השהיית פתיחת המשא ומתן עלולה לגרום לחיזוק החמאס - הדוגל בטרור ושולל שלום, ולהחלשת הפת"ח - השולל טרור ושוחר שלום. כבר ברגע זה הולכת ונוצרת אפשרות שנראית כבלתי מתקבלת על הדעת: לחמאס - ארגון הטרור השולל שלום ושולל משא ומתן, יינתן כסף בינלאומי בשפע ואילו מהפת"ח - הארגון המוכן להידברות, יישלל המימון. כבר היום מובטחות לחמאס תרומות בהיקף המתקרב למיליארד דולר לשנה, מבלי שיידרש להפסיק את הטרור, או למנוע את הפיכת רצועת עזה לבסיס טרור קדמי של טהרן.
מניעת ניצחון חמאס בזירה הפלשתינאית הוא אינטרס ביטחוני ישראלי שחשיבותו כסימון גבול ביטחוני. יחסים וגבולות שניהם מהווים מרכיבי ביטחון. הפרדה בין ביטחון למדיניות היא מלאכותית. אין ביטחון ללא מרכיב מדיני ואין משמעות למהלך מדיני אפשרי ללא יכולת של הגנה עצמית.
לא נותר זמן רב. גם אם ישנן זיכרונות לא נעימים והופעות מקוממות, אסור שהזיכרון וההסתה יתפסו את מקום החזון והתקווה של מדינת ישראל.
בשעה זו הבעיה המרכזית של העולם ושלנו היא איראן.
איראן השואפת להגמוניה אזורית ואפילו להגמוניה גלובלית.
איראן מנסה להצטייד בנשק להשמדה המונית כדי להפחיד את הרבים ולממש את שאיפותיה האימפריאליסטיות, העוטות גלימה דתית.
אין לשלול שום אופציה בהתמודדות עם הסכנה האיראנית. זו סכנה קיומית.
אסור שנשק גרעיני יגיע לידי שלטון האייטולות באיראן. זהו השלטון המושחת ביותר בעולם מבחינה מוסרית.
חובתה של הקהילה הבינלאומית היא למנוע צירוף של הרשע והגרעין. זו גם התחייבותם של רוב מנהיגי העולם הנאור, ועליהם לעמוד בה. יש להדגיש ולחזור ולהדגיש את המשמעות הערכית של מערכה זו. ההנהגה הנוכחית של איראן מוציאה אנשים להורג בגלל דעותיהם. היא מממנת, מאמנת ומדריכה טרוריסטים כדי שיזרעו אימה ורצח ברחבי העולם. זו התנהלות שיש להוקיע בכל פה ולגנות בכל מקום. יש למנוע מראשי השלטון הנוכחי בטהרן להסתובב במשכנות ממשלתיים ובטרקליני האו"ם, משל הם האורחים הנכונים.
המאבק מול איראן אינו פשוט. אין להקל בו ראש, אבל גם אין לשקוע בבהלה. יש לנו הרשות לסמוך על אשר מצוי בידינו.
בסופו של דבר, אין עתיד להנהגה האיראנית הנוכחית, היא מציעה רק הרס לעתיד. היא מאיימת על זכויות האדם ועל שלום המדינות.
אני זוכר את ימייה הראשונים של ישראל.
ישראל הוכיחה שאפשר מכלום להפיק הרבה. חקלאות ותעשיית היי-טק שהיו לשם דבר בעולם. כמעט ללא מים, כמעט ללא אדמה וללא אוצרות, הגענו למיצוי אוצר הטבע הגדול ביותר שקיים - האוצר הטמון באדם. אנו חיים על יצירתיות, על חשיבה מחוץ לנורמה, על תעוזה כנורמה. דווקא נוכח המשבר הכלכלי, ישראל הוכיחה יותר מתמיד את חיוניותה. גם במישור המדיני אנו נדרשים ליכולות אלו. חדשנות מדינית נועזת, השתחררות מדפוסי עבר ומדעות מוקדמות יביאו לישראל הישגים מדיניים בדומה להישגים כלכליים וטכנולוגיים. מדינות חשובות כמו סין והודו נעזרות בניסיון הישראלי. ובוודאי שהוא מתאים עוד יותר למזרח התיכון.
האביב הערבי יכול להפוך למציאות – אם הוא יתמקד בדרך הנכונה המובילה לחירות, לצמיחה ולשלום.
אנחנו נשמח לתמוך בדרך זו.
