President of The State of Israel

חלפו שישים ושבע שנה מאז נדם לפתע ליבו של זאב ז'בוטינסקי, מאבותיה הגדולים של הציונות המדינית, מְחוֹלְלוֹ וּמַפעילו של הזרם הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית. איש סוער וּמַסעיר היה, בְּרוּך-כשרונות רבים – סופר, משורר וּמתרגם מחונן, נואם בחסד עליון – חולם ולוחם קוממיות עַמּוֹ, פּוּלמוסן תקיף והוגה דעות פּורֶה, מַנהיג רב-השראה וקסם, שקיבץ אל דיגלו ואל חזונו המוני בֵּית-ישראל.
"נוּפַּץ כינור בְּרוּךְ המיתרים", כתב אז זלמן שז"ר, הנשיא השלישי של ישראל, במאמר הספד קולע ונרגש; "נופץ הכינור שנועד פעם להיות הראשון במקהלת תנועת תחיית-ישראל. נועד – ולא זכה". רק מי שחי באותו הזמן יכול להבין מה מַרעישים ואַמיצים היו דברי שז"ר. רק מי שחָוָוה את הקרע הרעיוני והפוליטי החריף שפקד את התנועה הציונית ואת הישוב העברי, בין שמאל וימין, בין תנועת העבודה ובין המחנה הריויזיוניסטי, יכול להעריך את הַהִתְעַלּוּת המופלאה הזאת מעל למחלוקת שחָצתה אז את הציונות וגָלשָׁה עד שנאה וריב-אחים רע וָמָר.

אולי חֶסֶד עשה הקדוש-ברוך-הוא עם זאב ז'בוטינסקי שלקח אותו לִישיבה של מַעְלָה בטרם ראו עיניו בהתגשמות הפורענות האיומה שצָּפָה ליהדות אירופה. הן כך הזהיר ז'בוטינסקי בשנת 1939, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם:

"--- ואני אומֵר לכם, חברים נכבדים, כי אין זה מַעֲבָר אל סדר היום אלא אל החורבן. ח-ו-ר-ב-ן, לִמְדוּ את המילה הזאת בעל פה, והלוואי שאֶתבַּדֶּה;... לא ייתכן כי מישהו מאתנו יאמין כי שנתו של הזאב תאריך ימים---".

הייתי סגנו של לוי אשכול במשרד הביטחון כאשר קיבל, כראש הממשלה, את ההחלטה לקיים את צוואתו של זאב ז'בוטינסקי וּלהעלות את עצמותיו לקבורה במדינת ישראל. ואף על פי שהייתי חסידו של דוד בן-גוריון, מורי ורבי, יריבו הגדול של ראש בית"ר, סייעתי בקבלת אותה החלטה. ראיתי בה מהלך נכון של פיוס לאומי ואיחוּי הקרע הנפשי והאידיאולוגי העמוק בעם, שאז עדין לא פג.

בפרספקטיבה של זמן, וּמבלי לטשטש את ההבדלים, דומה שהמרחק הרעיונִי בין שני האישים הדגולים הללו, בן-גוריון וז'בוטינסקי, לא היה פשטני כל כך. יתכן שתנועת העבודה שָׁגְתָה בשנת 1934 בִּדְחוֹתָהּ את ההסכם בין השניים, שעשוי היה לשַׁכֵּךְ את השבר שנוצר בעקבות רצח ארלוזורוב; הרי שניהם ראו צורך להקים יכולת ביטחונית לישראל כדי שנוכל להישען על עצמנו. בן גוריון היה חייל בַּגדודים העבריים שיזם ז'בוטינסקי, וּלז'בוטינסקי שמוּרה זכות בהַכָּרַת הכּוֹרַח של העם היהודי בצבא מקצועי וסדיר כדי להגן על המפעל הציוני, כּוֹרַח שמוּמַּש בידי דוד בן-גוריון בהקמת צה"ל; אני מאמין שגם בכמה מרעיונותיו הליברליים (למשל השוויון לערבים) והסוציאליים (למשל "חמשת המ"מים") של ז'בוטינסקי לא היתה תהום פּעוּרה בין השניים.

בנושא מרכזי מאד של מחלוקת אני מוצֵא דווקא דמיון בין ז'בוטינסקי לבן-גוריון. כוונתי לשאלת שלמות הארץ או חלוקתה. ז'בוטינסקי דָּגַל כידוע בִּשׁלֵמוּת המולדת בשתי גְּדות הירדן, "זו שלנו זו גם כן"; בן גוריון תמך בחלוקת הארץ כדי להקים מדינה יהודית. נקודת המפגש בין שניהם היא בצורך להבטיח רוב יהודי, נושא שהוא אקטואלי עד עצם היום הזה. בן גוריון קבע: "כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ – בחרנו במדינה יהודית". ז'בוטינסקי גם הוא ראה בּהַבטחת הרוב היהודי את השיקול הַמַּנְחֶה העליון של הציונות ושל המדינה היהודית. וכך כתב: "המוּנח 'מדינת יהודים' ברור בהחלט; פירושו הוא רוב יהודי. בזה התחילה הציונות ובזה יְסוֹד קיומה. בזה תמשיך לפעול עַד להגשמתה, או תלך לאבדון". המסקנה הבלתי נמנעת היא, שתמיכתו של ז'בוטינסקי במדינה יהודית בַּמולדת הַשְּׁלֵמָה הייתה מותנית בהבטחת הרוב היהודי בתחומי המדינה. כל עוד לא אבדו לנו ששת המיליונים, האפשרות הזאת הייתה קיימת; וכמובן שלאחר השואה הדברים השתנו.

גבירותיי ורבותי, משפחת ז'בוטינסקי,

לפני כשלושים שנה נתבקשתי על-ידי משפחת ז'בוטינסקי לשאת דברים לזכרו של ערי ז'בוטינסקי, בנו יחידו של המנהיג הגדול, ואיש רב-עלילות וכשרונות בפני עצמו. אמרתי אז כי "זאב ז'בוטינסקי שר על ברזל, והיתה השירה קודמת לברזל; בנו התיך ברזל, והיה כבר ברזל שציפה להתכה. האב חישמל את עמו, בנו עבד בתחנת נהריים שסיפקה חשמל של ממש לארצו; האב הטיף לצבור כוח, הבן סיפק אותו... מה שהאב הכין כמצב היולי הבן הפך למצב מוצק".

ההיסטוריה הטילה על שני הזרמים המרכזיים בציונות את תפקיד ההובלה של המפעל הציוני: תנועת העבודה, תנועתם של בן גוריון וברל כצנלסון, נשאה בְּעול האחריות על תקומת המדינה בשלושים השנים הראשונות לקיומה, בקליטת העלייה ההמונית, ובעיצוב וגיבוש דמותה, מַפָּתָהּ, משקה וצבאה הממלכתי. על ראשי תנועת ז'בוטינסקי הוטלה האחריות לאחר מכן והיא המשיכה בבניית המדינה, בחיזוק עצמתה ובקליטת העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. יורשו של ז'בוטינסקי, מנחם בגין עליו השלום, זכה לחתום על חוזה השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית. מפעל היסטורי אדיר.

הפערים האידיאולוגיים בין שני המחנות בנושאים רבים הלכו והצטמצמו, ויוצאי שני הזרמים שותפים כיום במפלגות פוליטיות ובהנהגת המדינה, דבר שבעבר הרחוק לא יכול היה לעלות על הדעת. כנראה ששלמה צדק: "טובים השניים מן האחד...".

כנשיא המדינה, אני גאה לחלוק כבוד לַכינור הציוני שהפיק את הצלילים הצלולים והיפים ביותר, שהעשירו את ההגוּת הציונית בחזון, ברוחב-דעת רעיוני, מדיני ותרבותי; איש הסער היִּצְרִי והיצירתי ששורשיו באודסה הקוסמופוליטית וענפיו במערב אירופה, משם שאב את רעיון ה"הדר" כאנטיתיזה לעליבוּת הקיום היהודי במזרח אירופה. ה"הדר" של ז'בוטינסקי דרוש גם היום למדינת ישראל כמשב רוח חיוני ליחסי אנוש בתוכה ולהאדרת שמה מחוצה לה. איש העולם הגדול היה, ליברל וחופשי באמונותיו, ועִם זאת – יהודי לאומי גֵּא וְעַז-רוח עד לשד עצמותיו. ראוי הוא זאב ז'בוטינסקי שנשוב וּנעַיֵּין בּמִשְׁנָתוֹ, כי יש בה עדין חיוּניוּת וּמשמעות שלא גָוועוּ עם השנים, ויש בה רַעיונות מקוריים וכיווני מחשבה לא מעטים העשויים גם כיום לשמש אלומות אור לִדמוּתָהּ וְלַעֲתידה של מדינת ישראל.

יהי זכרו של ראש בית"ר בָּרוּךְ.