אני מודה לכם על הזמנתכם לשאת דברים בפרלמנט המולדובי. לכבוד הוא לי להיות כאן היום כנשיא מדינת ישראל.
אני שייך לעם עתיק שהנחיל לעולם את מוסר הנביאים, את הערכים המוסריים, את ספר הספרים, את התנ"ך. אני בא מארץ שבה עוצבה דמותו הרוחנית והמדינית של עם ישראל, ושבה גובשו הערכים האוניברסליים אשר מלווים את האנושות אלפי שנים. אני בא מאזור שבו נולדו שלוש הדתות המונותיאיסטיות: היהדות, לפני 4000 שנה, הנצרות, לפני 2000 שנה והאיסלאם, לפני 1600 שנה.
תמיד, לאורך הדורות, חלמנו שלום, התפללנו שלום, ואנו כאן היום, שליחי שלום. חלומנו לשלום לא מוחק ולא יכול למחוק את הזיכרון. עמנו העתיק נושא עמו זיכרונות קשים מן העבר הרחוק, מימים של כאב, מלילות של השפלה, מתקופות של תופת, ייסורים, גירושים, רדיפות והשמדות.
יש אירועים היסטוריים המכוננים ומעצבים את חייו של עם, ולעתים אף משנים את מהלך ההיסטוריה. באפריל 1903, בחג הפסח לפני מאה שנה, בעיצומו של חג הפסחא הנוצרי, פרצו בקישינב פרעות דמים ביהודי העיר בני הקהילה היהודית העתיקה, זו שהגיעה לקישינב עוד במאה ה - 18. בפוגרום נרצחו 49 איש, אישה זקן וטף. מאות נפצעו ומאות בתים נהרסו ונבזזו.
במשך דורות, היה חג הפסח אירוע היסטורי מעצב ומכוון בחיי העם היהודי, ומועד להתקפות אנטישמיות רבות על יהודים ברחבי אירופה, עקב עלילה מרושעת, אשר האשימה את היהודים בשימוש בדמם של ילדים נוצרים לאפיית מצות לצורכי פולחן דתי.
בקישינב, אשר בראשית המאה הקודמת הייתה עיר רב לאומית שקרוב למחצית מתושביה היו יהודים, נעשה שימוש בעלילה האנטישמית לצורכי מאבקים פוליטיים פנימיים. השלטון המרכזי רצה להבאיש את ריחן של המפלגות הליברליות והסוציאליסטיות, ולהציגן ככלי שרת בידי היהודים. הסיסמה הייתה: "הכו את היהודים והצילו את רוסיה".
הפוגרום בקישינב הפתיע את העם היהודי. הפוגרום התרחש כעשרים שנה לאחר סופות בנגב בשנות ה - 80' של המאה ה - 19.
הפוגרום זעזע את העולם כולו, ובמיוחד את העולם היהודי ואת האינטלקטואלים ואת אנשי הרוח היהודים, והוביל להתעוררות לאומית. התנועה הציונית קיבלה תנופה גדולה והעם היהודי חיפש באינטנסיביות פתרון לבעיית יהודי אירופה. חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הכיר בצורך הדחוף להציל את היהודים. הפוגרום הביא למסקנה שיש למצוא במהירות טריטוריה לעם היהודי.
הפוגרום הפך לסמל בתודעת העם היהודי, בשל המודעות לסכנות העומדות בפניו. תגובת העם לפוגרום הובילה לרעיון ההגנה העצמית ולהקמת ארגוני ההגנה באימפריה הרוסית.
בעקבות הפוגרום, הצטרפו סופרים כמקסים גורקי ולב טולסטוי אל מעיין הדמעות היהודי, ובאודסה הוקמה ועדה היסטורית בראשות ההיסטוריון שמעון דובנוב, כדי לאסוף נתונים על האירועים. למשלחת שיצאה לקישינב, צורף חיים נחמן ביאליק, שהיה לימים המשורר הלאומי של מדינת ישראל.
מיד לאחר היוודע הפוגרום, כתב ביאליק את אחד השירים המפורסמים ביותר בחיי העם היהודי, "על השחיטה". שיר שמעורר רטט בלבות כולנו עד היום. ושם כתב:
"וארור האומר: נקום!
נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן
עוד לא ברא השטן "
ביאליק כתב את השיר עוד לפני הביקור בקישינב. לאחר הביקור בן חמשת השבועות בקישינב, כתב ביאליק פואמה נוספת בשם "בעיר ההריגה". בפואמה זו ביכה ביאליק את חוסר הצדק ואת האדישות מסביב בעת שאירע הפוגרום:
"השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".
משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק, כתב על פרעות קישינב:
"קום, לך לך אל עיר ההריגה
ובאת אל החצרות,
ובעיניך תראה ובידיך תמשש על הגדרות,
ועל העצים, ועל האבנים ועל גבי טיח הכתלים,
את הדם הקרוש ואת המוח הנוקשה של החללים".
שיריו של ביאליק העצימו והנציחו את הפוגרום הראשון של ראשית המאה ה - 20, מאה אשר האנושות והיהודים תלו בה תקוות רבות. היהודים קיוו להתקבל כשווים בחברה הסובבת אותם, ונשאו תקווה לביטחונם האישי. אך המאה ה - 20 הייתה הדרמטית ביותר בתולדות האנושות, והדרמטית ביותר בחיי העם היהודי, מאז איבדנו את עצמאותנו לפני 1930 שנה.
לקראת סוף המאה ה - 19, האמינו היהודים, המשכילים בעיקר, כי השתלבותם בחברה, הקִדמה וההשכלה, יסייעו להם. הפוגרום הוכיח כי לא כך הדבר, וכי טמונות סכנות רבות ברכישת השכלה ובניסיון להשתלב בחברה הסובבת אותם.
מאה שנה לאחר הפוגרום, המסר הִנו שכל מדינה בעולם חייבת ליטול על עצמה את ההתחייבות להגן על המיעוטים שבקרבה.
אנחנו חזרנו לכאן, מאה שנה לאחר הפוגרום, כדי לזכור ולהזכיר - לזכור את אבות אבותינו ולהזכיר לעולם התרבותי שעוד ארוכה הדרך ועוד רבה המלאכה.
למרבה הצער, מאה שנה לאחר פוגרום קישינב, שישים שנה לאחר תום השואה הנוראה, שבה הוכחדו שישה מיליון מבני עמי, וחמישים וחמש שנים לאחר הקמת מדינתו העצמאית של העם היהודי בארצו, אנו עדיין רואים באירופה תופעות אנטישמיות מדאיגות.
לאורך ההיסטוריה, האנטישמיות פושטת ולובשת צורה. היא אינה כבויה, לעתים לוחשת, לעתים שורפת. היא קיימת ומתפרצת מעת לעת.
אנו, בני העם היהודי, מנסים בכל הדורות להתמודד עם התופעה. בשל ייחודנו ההיסטורי, הדתי והלאומי, קיווינו וציפינו כי הקמת מדינת ישראל תשים סוף לאנטישמיות. למרבה הצער, האנטישמיות לא תמה, ונוספה לה אצטלה חדשה - האנטי-ישראליות. בשנתיים האחרונות, גבר גל של אנטישמיות חדשה ברחבי אירופה. גל האנטישמיות האחרון מאופיין גם בגיוסם של גורמי ימין קיצוני וגורמי שמאל קיצוני למאבק נגד ישראל ונגד היהודים, כאשר גורמי השמאל הקיצוני מקבלים תנופה במיוחד מאז התעצמות תנועות המחאה נגד הגלובליזציה.
יהודים חוששים ללכת ברחובות אירופה עם סממנים יהודים, עם כיפה ושרשרת מגן דוד. שרפת בתי כנסת וחילול בתי עלמין יהודיים, שליחת מכתבי נאצה ותעמולה ארסית, המטיפה לפגיעה ביהודים ומעודדת אותה - כל אלה מחזירים אותנו לימים קשים בהיסטוריה היהודית. לימים חשוכים ואפלים בהיסטוריה של אירופה.
האנטישמים משמיעים איומים על החרמות ועל סנקציות. באחדות מארצות ערב, בעיתונות הממסדית, מתפרסמים מאמרים וכתבות אנטישמיות, ובהן עלילות דם מהסוג הארסי ביותר. האנטישמיות החדשה נשענת לעתים גם על הסתה של האיסלאם הקיצוני. חברים ברשתות טרור שנתפסו ברחבי העולם, הודו בחקירותיהם על כוונתם לפגוע ביעדים ישראליים-יהודיים, והפיגועים בבית הכנסת העתיק בג'נבה, בטוניס ובעיר קזבלנקה שבמרוקו מלמדים שהם לא רק מאיימים, אלא גם מבצעים.
על העולם כולו לשנס מותניים ולהילחם נגד הטרור. אירועי ה- 11 בספטמבר גרמו לזעזוע בעולם כולו. הפיגועים שבאו לאחר מכן בקניה, באינדונזיה, ברוסיה, בטוניס, במרוקו ובעוד מדינות, מלמדים שאין מדינה בעולם המחוסנת בפני הטרור. לטרור הבינלאומי אין גבולות ואין מגבלות. יש לו משאבים בלתי נדלים. על העולם החופשי להילחם נגד הטרור באמצעים צבאיים, מדיניים, כלכליים ומשפטיים. צריך לתת לבני המין האנושי את הזכות לחיות ללא פחד מפני הטרור.
השורה בשיר של ביאליק: "נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן", ממשיכה להדהד באוזנינו גם בימים אלה במאבקנו נגד הטרור הפלשתיני. מדינת ישראל סובלת מהטרור כבר עשרות בשנים. מטרת הטרוריסטים הִנה אזרחים חפים מפשע. ידי ממשלות ישראל נקיות, אנו נלחמים בתשתיות הטרור.
ממשלת ישראל הלכה כברת דרך ארוכה לקראת הפלשתינאים וקיבלה את תכנית אוסלו ב- 1993, ובאחרונה, קיבלה את מפת הדרכים. יש בכך בשורה גדולה לפלשתינאים. ישראל מבקשת שלום וביטחון. ישראל מוכנה לויתורים כואבים למען השלום, ואף עשתה זאת בעבר עם מצרים ועם ירדן.
אני שמח שלישראל ולמולדובה יחסים טובים וחמים בתחומים רבים. אני מקווה ומצפה להידוק היחסים ולהרחבתם בעתיד. העמקת שיתוף הפעולה בין שתי הארצות יביא לשיפור חיי שני העמים.
אני מקווה שיתגשם בנו הפסוק התנכי: ו"נשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו".
|
