פעם אחת בהיסטוריה שלנו, מאז שגלינו מארצנו, נוצרה הזדמנות להכריע. ולהכריע בגדול.
ולהכריע באומץ לב. ולהכריע בשיקול דעת. ולהכריע לאלתר. האיש שאליו פנתה ההיסטוריה
היהודית להכריע היה דוד בן-גוריון. זה היה גורלו. וזה היה גם מזלנו. גם כשרבים
התנגדו לו, הוא לא פחד להיות בודד. כיום גם רבים מאלה שהתנגדו לו אז מודים בצידקתו.
היה לו הגאון האינטלקטואלי והגאון היהודי הצו הנבואי והעוז האישי לעשות זאת והוא
הכריע. הוא לא ברח. הוא לא דחה, הוא לא התחמק. הוא התייצב מול גדול האתגרים בדורנו
– ופרץ והוביל ושינה את חיינו.
והיתה מדינה ליהודים.
כבר שלושים וארבע שנים שבן-גוריון איננו בין החיים, איננו איתנו, וכבר ארבעים וארבע
שנים שאין הוא עומד בראש ממשלות ישראל – ועדיין אנחנו נושאים עינינו אליו ומתגעגעים
למנהיגותו.
חלפו שנות דור, תינוקות נולדו, אחרים הלכו לעולמם, מדינת ישראל השתנתה, העולם
השתנה, ועדיין אנו נושאים עיניים אל קברו, כאל ערש תקוותינו. אנו מסתכלים על
סביבותינו – ומתפללים למדינאי כזה, לשיעור קומתו. נושאים את מופת האדם שידע לקבל כל
כך הרבה החלטות קשות, גורליות לקיומו של העם היהודי, חיוניות לביטחון מדינת ישראל.
אותן החלטות שהתקשרות הישראלית קשרה להן לבסוף כתרים וקראה להן "החלטות
בן-גוריוניות".
רק דוד בן-גוריון יכול היה לקבל "החלטות בן-גוריוניות", וגם אלה שבאו אחריו,
ממפלגתו וממפלגות שחלקו על דרכו, לא היו פטורים מן הצורך והחובה לקבל החלטות קשות,
"החלטות בן-גוריוניות", הם באו אחריו, אבל לא היפנו עורף למתווה שלו. כך לוי אשכול
במלחמתו וכך מנחם בגין בשלום. וכך גם ראשי ממשלות אחרים, שברגעים קשים הגישו למדינת
ישראל שעות יפות. גזורות מתורתו.
את ההגדרה המוצלחת ביותר, לדעתי, לשלוש המילים "החלטות בן-גוריוניות" נתן בשעתו נתן
אלתרמן שכתב באחד מטוריו על אדריכל מדינת ישראל שעשה: "מעשה שובר החישוקים
והסייגים". או במילים שלו:
"דבר אחד ברור: עוצמה יש לא מודעת
במעשה של שובר החישוקים והסייגים
ושוב מאחוריו משאיר הוא במחי צעד
מידות ואנשים
שיגרות ומושגים".
(בין המשורר למדינאי, עמ' 22)
מכובדי, ראש הממשלה,
חברי, השרים,
בני משפחת בן-גוריון,
אזרחי מדינת ישראל,
בעוד חודשים אחדים יהיה לנו יום דגלים ותרועת חצוצרות: מדינת ישראל תציין 60 שנה
לכינונה, ועדיין אנחנו מדינה יחידה בעולמנו זה שמאיימים על חייה ומבקשים להכחידה.
לא הכל תלוי בנו, ולא מעט נתון בידי אויבים ושוחרי רע, אך בכל מה שתלוי בנו
ובאפשרותנו לעשותו – הוא אסר עלינו להחמיץ את השעה. עלינו למלא את חלקנו עד תום
במסע אל הפיוס ואל השלום, עלינו לעשות את "המעשה שובר החישוקים והסייגים".
בן-גוריון קבע שבהגנה על חיינו – נסמוך על עצמנו. ולא נבקש מאחרים שיגנו על חיינו.
אבל בסיכוי לשלום עלינו לגייס ידידים בכל אתר שניתן להשיגם, ונבקש תמיכתם.
אני יודע: זה לא קל. באווירה הקשה שנושבת לפעמים משכנינו, בפעולות הטרור המפילות
בנו קורבנות חפים מפשע, בירי שאין לו סוף על ישובי הדרום ושדרות במיוחד, קשה
שבעתיים, כמעט בלתי אפשרי, להציע "מעשה שובר חישוקים", אך זה בדיוק – בדיוק! – דוד
בן-גוריון והחלטות בן-גוריוניות.
מהאי אפשר – ליצור חזון.
וגם כאשר הנגב והגליל, אילמים ככל שיהיו, זועקים לתנופה. החלוציות והממלכתיות
מחייבים המשך, והחלטות הנוגעות לחיים, למוות. לקיום המדינה, לביטחון שעריה, עומדים
בראש סדר יומנו. אסור להרפות מהחזון הגדול, חזון הנביאים. החזון להיות עם סגולה.
השאיפה להיות אור לגויים. הצורך להעניק כוח לצדק, ולשמור שהכוח ישאר צודק.
לבן-גוריון לא היתה נטייה לחוש הומור. הוא בער ולא אוכל, באש חזון הנביאים.
מכובדיי,
י"ח שנים יצקתי מים על ידי בן-גוריון. ממנו למדתי שהחלטות מתקבלות בנאמנות לאמת
ולפעמים במרחק מהמוסכם. והאמת קשה והבדידות גדולה. נתן אלתרמן קרא לבן-גוריון "גדול
הכָּתָפִים אשר לדור הזה". ואסור שההיסטוריה תחמוק מבין האצבעות, חברי השרים,
הח"כים, ראשי העם, אישי ראש הממשלה, אנו בשער ההכרעה. תורנו בא. תורכם הגיע.
ואני תקווה שמהדרך שלו נשאב כולנו העוצמה הדרושה.
|
