"נשיא" הינו תואר עברי קדום המיוחס במקרא לראש-השבט, לראש-בית-אב או לראש-משפחה. המושג "נשיא" מופיע לראשונה במקורות בספר בראשית (פרק י"ז, פסוק כ'), פרשת לך לך. הנביא יחזקאל כינה את מלך יהודה נשיא. אבל השימוש במונח רווח רק מאז תקופת בית שני - הנשיא, ראש-הסנהדרין. כפי שכתב הרמב"ם: "החכם מכולם יושב בראשם, ושמו בפי החכמים "נשיא". הראשון שנשא בתואר נשיא היה שמעון החשמונאי. בתקופת המשנה "חכמי הזוגות" הם שהחזיקו בתואר.

התואר "נשיא" יוחד על-ידי תיאודור הרצל בספרו אלטנוילנד לראש-המדינה היהודית שתקום. עם התכנסותו של הקונגרס הציוני הראשון נבחר תאודור הרצל לעמוד בראשה של התנועה הציונית העולמית וניתן לו התואר "נשיא".

עם הכרזת המדינה, ביום ה' באייר תש"ח, נבחר חיים ויצמן לכהן כנשיאה הראשון של מדינת ישראל. בכך ניתן לתואר העברי הקדום "נשיא" תוכן ומובן חדשים. בישראל, כמקובל במדינה דמוקרטית מודרנית, הוענק התואר ל "אזרח הראשון" של המדינה.

הנשיא כדמות וכתואר מייצג משרה על-מפלגתית ואינו משתייך לרשויות השלטון האחרות של המדינה. מעמדו הרם והנפרד מייחד את אי-תלותו, מאפשר לו לייצג ערכים של מוסר חברתי שאינם שנויים במחלוקת פוליטית, מחזק את המימד הציבורי של כהונתו ומאפשר לו להביע עמדות ולהתייחס לנושאים ציבוריים מעבר לזירה הפוליטית.