President of The State of Israel

בחדשים ניסן-אייר תשי"א, בזמן כהונתו של הד"ר חיים ויצמן ז"ל, כנשיאה הראשון של מדינת ישראל, הוגשה לבית הדין העליון בקשת צו על תנאי נגד נשיא המדינה בדבר חוקיותה של הממשלה אחרי שקיבלה אי-אמון בכנסת. מר ח. כהן, היועץ המשפטי לממשלה, טען בפני בית הדין העליון שאין להביא את הנשיא לדין מפני "שכח נשיא המדינה גדול מכח בית דין ואין הוא כפוף לשפוטו".
והביא אסמכתות לזה מן החוקים והמנהגים בבריטניה ושאר ארצות. עד כמה שאני זוכר הוציא בית הדין העליון פסק דין בכיוון זה.
נבהיר כאן פסק-דין זה לאור ההלכה. כמבוא לזה נסקור על התואר "נשיא" - עמדתו וסמכויותיו בישראל במרוצת הדורות.
בתואר "נשיא" נתכנה במקרא לא המלך בלבד (שמות כב, כז; ויקרא ד, כב (עי' להלן), ביחזקאל, ביחוד בפרקי חזון בנין המקדש, בפרקים: יב, לד, מד), כי אם גם ראשי השבטים (במדבר ז, יא, ואילך) וראשי הפלכים והמחוזות של הארץ (בראשית לד, ב). התואר "נשיא" בימים ההם היה גמיש כמו בדורותינו אנו.
סתם נשיא שבמשנה, תוספתא ותלמודים הוא נשיא הסנהדרין (הגדולה). והנה כמה מקורות: פסחים סו, א וירושלמי שם: מיד הושיבוהו (להלל) בראש ומינוהו נשיא עליהם. הוריות יג, ב ותוספתא סנהדרין פ"ז: כשהנשיא נכנס כל העם עומדים. חגיגה פ"ב, מ"ב: הראשונים היו נשיאים ושניים להם אבות בתי דין. מועד קטן כד, ב: נשיא שמת בתי מדרשות כולן בטלין.
כבר זמן רב לפני חורבן הבית השני לא היתה לסנהדרין ולנשיאה כל סמכות של שלטון מדיני בארץ ישראל. הסנהדרין היתה בית הדין הגדול, הישיבה הגדולה, והמוסד הרוחני העליון של עם ישראל בארץ ישראל. פעולותיה של הסנהדרין התרכזו בעיקר בהוראות איסור והיתר, בתיקון תקנות, בקידוש החודש ובעיבור השנה ובהרבצת התורה וחנוך הנוער. מאה שנה בפני הבית (שבת טו, א) בהן היו הלל ושמעון בנו, רבן גמליאל הזקן ורבי שמעון בנו נשיאי הסנהדרין - היו מלכים בארץ ישראל: הורדוס, אגריפס הראשון ואגריפס השני. ומפני זה לא היתה לנשיאי הסנהדרין שבימים ההם כל סמכות של שלטון מדיני.
אין לומר כי בזה ששנינו בסנהדרין פ"ב, מ"ב: "המלך, לא דן ולא דנין אותו" - נכלל גם נשיא הסנהדרין. תפקידו העיקרי של נשיא הסנהדרין היה להורות ולדון כראש הסנהדרין שהיתה בית הדין הגדול. נשיא הסנהדרין מתכנה במשנה וגמרא בתוארים: "ראש בית דין" ו"ראש הישיבה" - ראש השנה פ"ב, מ"ז: "ראש בית דין אומר מקודש". ורמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ד, ה"ט: "כיצד יאמר ראש בית דין הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין". ידים פ"ד, מ"א (זבחים יא, ב, במשנה): אמר ר' שמעון בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה" וירושלמי ברכות פ"ד, ה"א: "הלכו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה". ברכות כה, א: "ניחא ליה למר דליהווי ריש מתיבתא". נדה יד, ב: "רבי ריש מתיבתא הוה". רמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ד, ה"י: "וצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש הישיבה", ושם פ"ד הי"ב: "ראש בית דין הגדול והוא נקרא נשיא", וע' בשו"ת רבינו אברהם בן הרמב"ם: "ודאי אין קרוי נשיא במשנה ותלמוד בשאר דברי רבותינו ז"ל אלא ראש הישיבה הסמוך בארץ ישראל שהוא ראש הסנהדרין או מלך".
בימים ההם היה נקרא נשיא הסנהדרין בתואר "ראש בית דין" ו"אב בית דין" היה בדרגה שלמטה ממנו. הוריות יג ב ותוספתא סנהדרין פ"ז: "כשהנשיא נכנס כל העם עומדין... כשאב בית דין נכנס עושים לו שורה". וירושלמי ברכות פ"ד, ה"א: "אעפ"כ לא הורידוהו (את ר' אלעזר בן עזריה) מגדולתו, אלא מינו אותו אב בית דין". הרב נקרא בתואר "אב בית דין" וגדול הדיינים בשם "ראש בית דין".
ומלבד זה הבדילו בין מלך לבין הנשיא גם מבחינת הכבוד שחייבים לכבדם. על המלך שמחל על כבודו קבעו הלכה פסוקה, שאין כבודו מחול (קידושין לב, ב וכתובות יז, א; רמב"ם הלכות מלכים פ"ב, ה"ג), משום שכתוב בתורה שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך; ואילו נשיא שמחל על כבודו, אמרו שכבודו מחול (קידושין לג, ב ורמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ו, ה"ט). העובדה שאפשר היה להוריד את הנשיא מנשיאותו בסנהדרין, כמו שעשו לרבן גמליאל דיבנה (ברכות כז, ב וירושלמי ברכות פ"ד, ה"א), ושרצו להעביר את רבן שמעון בן גמליאל מן הנשיאות (הוריות שם) מלמדתנו שמשרת נשיא הסנהדרין לא היתה דומה ביציבותה ובכבודה לרוממותו של שלטון המלך.
אבל מצד שני נראה שעמדת הכבוד של נשיא הסנהדרין בצבור היתה מבחינת מסוימת דומה לעמדת הכבוד של המלך, וזה אנו למדים ממה ששנינו בתוספתא שבת פ"ח ותוספתא סנהדרין פ"ד: "כשם ששורפין (בגדיו ותכשיטיו) על המלך, כן שורפין על הנשיא, ואין בזה משום דרכי אמורי". ובעבודב זרה יא, א שנינו: ומעשה שמת רבן גמליאל הזקן, ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה. וכן פוסק הרמב"ם בהלכות אבל פי"ד, הכ"ו וטוש"ע יו"ד סי' שכא, ז"א.
ויש לנו סמך לזה מעוד מקור חשוב. הרמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"ו, ה"א פוסק: "וכן אם קלל הנשיא, אחד ראש הסנהדרין הגדולה או המלך הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ונשיא בעמך לא תאר". ובספר המצוות, לא תעשה, מצוה שטז הוא אומר: "הזהירנו מלקלל הנשיא, והוא אמרו ונשיא בעמך לא תאר, וזה השם רוצה לומר נשיא ישימהו הכתוב על המלך אשר לו הממשלה, אמר אשר נשיא יחטא, וחכמים ישימוהו במוחלט על ראש הישיבה של שבעים זקנים ( בספר המצות הוצ' הגר"ח הלר הגירסא: שבעים זקנים בלבד), ובכל התלמוד ובמשנה יאמרו נשיאים ואבות בית דין, ובלשונם (סנהדרין יט, ב) נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול, והמלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. כי ענין לאו זה שהוא מזהיר שלא לקלל כל מי שיש לו ממשלה לצוות והוא במעלה העליונה, בין שהיתה שלטונית או תוריית והוא ראש הישיבה". במכילתא משפטים על הפסוק אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר, שהוא המקור לדברי הרמב"ם, לא נזכר המלך, ושם הגירסא: "אלהים לא תקלל, אין לי אלא דיין, נשיא מניין ת"ל ונשיא בעמך לא תאר". כנראה, שלדעת הרמב"ם כולל השם "נשיא" גם את המלך, אבל עי' בחולין צב, א, רמז לו ליעקב, שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש הגולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, ופרש"י ד"ה שרית עם אלקים: "נשיא שבארץ ישראל שסמוכים הם ונקראים אלקים, עד האלקים יבא דבר שניהם". לפי הפירוש הזה רמוז הנשיא בתיבה אלקים; ולפי זה בתיבת אלקים שבפסוק אלהים לא תקלל וכו' רמוז גם הנשיא, וצע"ג.
הראב"ע מפרש את הפסוק: "ונשיא בעמך לא תאר - וזה הנשיא הוא המלך הכתוב במשנה תורה". והרמב"ן בפירושו לפסוק זה אומר: "ונשיא בעמך לא תאר, הנישא על העם והוא המלך.. ולא נתבאר אם יכנס בכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא בגמרא; והרב ר' משה אמר שהוא בכלל האזהרה הזו, וכן נראה לי ממה ששאל ר' יהודה הנשיא (הוריות יא, ב) על עצמו כגון אני מה אני בשעיר וכו'. ואם כן, יאמר לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל, בין שתהיה ממשלת תורה, כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה".
בימי הביניים היו גדולי תורה, מנהיגים ופרנסים, ביחוד במצרים, סוריה וספרד, שנקראו בתואר "נשיא", ורבנו אברהם בנו של הרמב"ם נשאל: "אם כל הנשיאים הנקראים בשם זה בזמן הזה דינם כמו נשיא הכתוב בתורה או הנזכר בתלמוד, אם לא". וזו תשובתו: "ודאי אין קרוי נשיא במשנה ותלמוד ובשאר דברי רבותינו ז"ל אלא ראש הישיבה הסמוך בארץ ישראל שהוא ראש הסנהדרין, או מלך; ולפי שראשי גלויות שבבל במקום מלכים הם עומדים, כמו שאמרו חכמים ז"ל לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גלויות שבבל, שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים, יקרא ראש הגולה נשיא; וכל נשיא האמור בתלמוד אינו אלא ראש הגולה או ראש הישיבה הסמוך בלבד, ומי שהוא ממונה להיות ראש גולה בבבל נשיא קרינן ליה, וכן מי שהוא ראש ישיבה סמוך בארץ ישראל נשיא קרינן ליה" (שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם עמ' 16).
בעזרת שומר ישראל זכינו לתקומת מדינת ישראל המחודשת ולחידושו של התואר "נשיא" כתואר משרת ראש השלטון העליון במדינתנו העצמאית. המשנה בסנהדרין פ"ב, מ"ב אינה עוד בשבילנו הילכתא למשיחא, אלא הלכה אקטואלית. נשאלת השאלה אם נשיא המדינה נכלל בהלכה שנשנתה במשנה זו: "המלך לא דן ולא דנין אותו"?
הרי"ף בהלכותיו למסכת סנהדרין השמיט את הפרק השני העוסק בהלכות כהן גדול ומלכים ואת הפרקים העוסקים בהלכות דיני נפשות, מפני שהן הלכות שאינן נוהגות בזמן הזה. מאותו טעם השמיט מהלכותיו למסכתות פסחים ויומא את הפרקים העוסקים בהלכות עבודת המקדש וקרבן הפסח.
במדינת ישראל משתמשים רשמית בביטויים "חנוך ממלכתי". "בנק ממלכתי", "תפקיד ממלכתי" ועוד. והביטויים "ממלכתי" ו"ממלכתיות" שגורים מאד, אבל ביטויים אלה אינם מוצדקים ומבוססים כל צרכם. התואר "ממלכתי" מניח כי המדינה היא ממלכה ומלך עומד בראשה. וכי לא היה יותר מתאים ונכון להשתמש בביטויים "חנוך המדינה" או "חנוך ממשלתי", "בנק ממשלתי" וכדומה? ולעצם השם "מדינת ישראל" שנקבע במגלת הקוממיות יש להעיר כי השם "מדינה" במקרא, במשנה וגמרא ומדרשים פירושו פלך, חבל, מחוז, גליל של ארץ, והרמב"ם במשנה תורה משתמש בשם "מדינה" במקום "עיר" ו"מקום" שבמשנה וגמרא. עי' בחלק השני, מחקר "מנהג המקום ומנהג המדינה".
במדינות דמוקרטיות שבימינו אין בין המלך לנשיא אלא התואר, הירושה והעיטור החיצוני בלבד. כשם שהנשיא מסתמך בהרכבת הממשלה על רוב בית הנבחרים, כמו כן מסתמך המלך, בקצת מדינות שבהן עדיין קיימת המלכות, במינוי שרי הממשלה על הרוב ועל המפלגות המיוצגות בבית הנבחרים. סמכויותיו החוקיות של הנשיא הן כסמכויותיו החוקיות של המלך. הוא האזרח הראשון במעלה ובכבוד במדינה. ואם "ראשי גלויות שבבבל במקום מלך הן עומדין" (רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ד, הי"ג וע' בפירושו למשנה בכורות פ"ד), על אחת כמה וכמה שהנשיא במדינת ישראל המחודשת עומד במקום מלך ואנו חייבים לכבדו בכל הכבוד שבו מכבדים מלך.
ועכשיו נסכם את בירור הבעיה לאור ההלכה. שנינו בסנהדרין פ"ב, מ"ב: המלך לא דן ולא דנין אותו. ובגמרא שם יט, א: "אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן, דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן ליה אינהו היכי דייני, והכתיב התקוששו וקושו, ואמר ריש לקיש קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים, אלא מלכי ישראל מ"ט לא, משום מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים וכו' באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו", וכן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ב, ה"ב ומלכים פ"ג, ה"ז. מלכי ישראל השנויים כאן פירושם: מלכי בית החשמונאים, שהרי המעשה קרה בימי מלכותו של ינאי המלך והוא היה מבית חשמונאים.
לכאורה תקומת מדינת ישראל היא הקמת והמשך העצמאות המדינית שבימי מלכי ישראל של בית החשמונאים ואין קשר למדינת ישראל המחודשת ולנשיאה עם מלכות בית דוד. אולם אין הדבר כן. מלכות בית דוד היא הסמל של גדולת עם ישראל ועצמאותו המדינית בארץ ישראל. באלפי שנות גלויותינו אנו מתפללים שלש פעמים ביום: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". מיום שהלכה בגולה שאפה האומה העברית לתקומת מלכות בית דוד הקשורה עם ביאת המלך המשיח, ושאיפה זאת מתבטאת בהרבה מדרשים ואגדות בתלמודים ומדרשים (עי' רמב"ם הלכות מלכים פי"א, ה"א). שיבת ציון ומלכות בית דוד - שתי שאיפות שהן אחת היו בגעגועיו ותקוותיו של עם ישראל, ולפיכך תקומת מדינת ישראל היא התגשמות חזון האומה וכיסופיה לדרור ועצמאות בארצה היא, ודינו של נשיא מדינת ישראל הוא כדינם של מלכי בית דוד. ומכיון שלפי מסקנת הגמרא בסנהדרין שם מלכי בית דוד דנין ודנין אותו, על כן היינו צריכים, לכאורה, לקבוע כי נשיא המדינה דו ודנין אותו.
אולם, על זה יש להשיב, כי במשנה שם שנינו סתם: "המלך לא דן ולא דנין אותו", והמשנה אינה מבדילה בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, ורק בגמרא הבבלית שם אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן. אולם בגמרא הירושלמית לסנהדרין פ"ב, אין כל הסבר ותוספת למשנה זו ושם אין מבדילים בין מלכי ישראל למלכי בית דוד. מזה אנו למדים כי לפי הירושלמי אין הבדל בין מלכי ישראל למלכי בית דוד וכולם לא דנין ולא דנין אותו.
ואמנם כלל גדול אמרו הפוסקים הראשונים, שבמקום שיש סתירה בין הבבלי והירושלמי פוסקים למעשה כבבלי, מפני שתלמוד בבלי הוא בתראה לגבי התלמוד הירושלמי, וראש המדברים בזה הוא הרי"ף לסוף מסכת עירובין, ועי' שו"ת מהרי"ק שורש פד. אבל על זה יש לומר: א. האוקימתא של רב יוסף בגמרא דידן, שהמשנה מדברת רק במלכי ישראל היא דחוקה, ושלא כפשטות המשנה שבסתם נשנתה. ונמצא שהירושלמי שאינו מביא הבדל זה וכנראה מפרש המשנה כפשוטה, נראה יותר מכוון בדעת משנתנו; ב. אולי יש לומר כי בדבר הנהוג ותלוי אך ורק בארץ ישראל, כמו אם המלך לא דן ולא דנין אותו, הלכה כתלמודה של ארץ ישראל, אעפ"י שבבבלי יש דעה אחרת. ובכן:נשיא מדינת ישראל לא דן ולא דנין אותו.
העירני ידידי, הגר"ש ישראלי, כי בירוש' מובאת ג"כ קושיא על משנתנו שמלך לא דן ממש"נ "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". והתי' אינו ברור. עיי"ש במה"פ וקה"ע. אולם לענין המלך לא דנים אותו נותן הירושלמי שם טעם, משום שנ' "מלפניך משפטי יצא", היינו שרק הקב"ה דן את המלך ולא אחרים. ולפ"ז יוצא שאין קשור כלל הדין של "המלך לא דן" עם "לא דנים אותו", וזה שלא דנים אותו, לא מחמת תקנה הוא, אלא מעיקר הדין, שאין סמכות לדון את המלך, וא"כ יוצא ברור שירוש' חולק על הבבלי בזה, ולירוש' גם מלכי בי"ד אין דנים אותם. אכן להלכה - מי יכול להכריע נגד הרמב"ם שפסק כבבלי. ומ"מ בניד"ד נראה, שגם לירוש' נשיא דנים אותו וכלשון המשנה שנקטה "מלך" שהגדרתו כנ"ל ול"ש לקרא הפסוק "מלפניך משפטי יצא" אלא על מלך שאינו כפוף להוראות מוסדות אחרים ואין לו על גביו אלא ה' אלקיו.