|
מדען, מנהיג התנועה הציונית במשך כשלושים שנה (1917-1946) ונשיאה הראשון של מדינת ישראל.
ויצמן נולד בשנת 1874 במוטול, רוסיה. כאשר עבר לפינסק לצורך לימודיו, החל גם בפעילות ציונית. בפינסק החל לבלוט בכשרונו המדעי. ב- 1892 עבר לגרמניה כדי להמשיך את לימודיו האקדמיים. בשנת 1899, בהיותו בן עשרים וחמש, קיבל ויצמן תואר "דוקטור למדעים" באוניברסיטה בשוויץ. שנתיים לאחר מכן התמנה כמרצה לכימיה וכן החל בפעילות פוליטית. מכאן ואילך חילק ויצמן את חייו בין הפעילות הציונית לבין המדע.
כל חייו סבר חיים ויצמן, כי פעילות בפיתוח מוסדות ההשכלה בקרב העם אינה נופלת בחשיבותה מפעילות דיפלומטית בקרב האומות.
ויצמן השתלב בפעילות התנועה הציונית מראשיתה.
בשנת 1901 הקים עם צעירים נוספים את "הפראקציה הדמוקרטית".
כאשר התפלגה התנועה הציונית סביב "תוכנית אוגנדה" בשנת 1903 (הצעת בריטניה להקצות שלושה-עשר אלף קילומטרים מרובעים בשטח החסות שלה במזרח אפריקה להתיישבות יהודים), ויצמן היה בין הצירים, שהתנגדו ל"תכנית אוגנדה" והצהירו כי "אין ציונות בלי ציון".
תורתו הציונית של ויצמן משתקפת בדבריו: "אילו גם כל מלכי מזרח ומערב נתנו לנו מדינה, היו אלו רק מילים בלבד. אולם אם העם היהודי יעלה ויבוא ויבנה את ארץ-ישראל, תהיה מדינת ישראל לעובדה קיימת".
ואכן ויצמן פעל הן במישור המעשי - ההתיישבות, המדע והחינוך - והן במישור המדיני להגשמת המטרה. מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל.
בשנת 1904, בהיותו בן שלושים, היגר משוויץ לבריטניה ושימש כמרצה בכיר לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר.
ד"ר חיים ויצמן המדען היה שותף לתגליות, ועל שמו רשומות המצאות רבות (121 פטנטים). תגליתו בתהליך הפקת האצטון - חומר ממיס הדרוש לייצור חומרי נפץ - סייעה למאמץ המלחמתי של בריטניה במלחמת העולם הראשונה וקירבה אותו למדינאים האנגליים, ביניהם לויד ג'ורג' ווינסטון צ'רצ'יל.
בעזרת קשריו עם מדינאים ועיתונאים בריטים והודות לתרומתו למאמץ המלחמתי של בריטניה היה ויצמן לגורם בעל השפעה בדיונים, אשר בסופם ניסחה בריטניה בשנת 1917 את "הצהרת בלפור", הצהרה שעיקרה: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל".
בשנת 1917 נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה.
בריטניה לא מיהרה לממש את התחייבותה להקמת בית לאומי לעם היהודי כמתבקש מההצהרה.
למרות זאת המשיך ויצמן ללא לאות בפעילות הציונית-מדינית.
ב-4 ביוני 1918 נפגש עם האמיר פייסל, אשר מלך לאחר מכן בסוריה ובעיראק. ויצמן שוחח עימו על שיתוף פעולה יהודי-ערבי. בינואר 1919 נחתם ביניהם הסכם, שלא כובד על-ידי הצד הערבי. מעורבותו של ד"ר ויצמן הפכה אותו לדמות מרכזית בחיי הציבור היהודי ובתנועה הציונית.
בשנת 1918 התמנה לראש-המשלחת הציונית לארץ-ישראל בשליחות ממשלת בריטניה כדי להמליץ על דרכים ליישוב הארץ ולפיתוחה. באפריל שנה זו הניח את אבן-הפינה לאוניברסיטה העברית
בירושלים.
בשנת 1920, בועידת לונדון, נבחר ד"ר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית והפך לאיש הקשר העיקרי שלה עם ממשלת בריטניה. ויצמן כיהן בתפקיד זה עד לשנת 1946, פרט לשנים
1935-1931.
במהלך כהונתו הקים את הסוכנות היהודית המורחבת (1929) כגוף המאגד לפעולה משותפת את היהודים הציוניים והלא ציוניים וכן היה ממקימי קרן היסוד (1920) כגוף המגייס כספים למימוש המפעל הציוני בארץ-ישראל.
בשנת 1925 נחנכה האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. אוניברסיטה, שהייתה פרי יוזמתו ומאמציו של ד"ר ויצמן.
ד"ר ויצמן האמין בעבודה מעשית בארץ-ישראל וטען, כי חברה יהודית תיבנה רק בדרך של "בית לבית, דונם לדונם". החלטתו בשנת 1934, בהיותו בן שישים, לקבוע את ביתו ברחובות נבעה במישרין מאמונתו זו.
באותה שנה הוקם ביוזמתו של ד"ר חיים ויצמן ובסיוע תרומתה של משפחת זיו "מכון המחקר על שם דניאל זיו", אשר היווה את ראשיתו של "מכון ויצמן למדע".
ד"ר ויצמן דגל במדיניות מתונה כלפי הערבים. עד לשנת 1937 תמך בתוכנית לשיתוף פעולה מדיני בין יהודים וערבים בארץ-ישראל בלי להתחשב ביחס המספרי ביניהם. משנת 1937 תמך ברעיון החלוקה ובהקמת שתי מדינות נפרדות ליהודים ולערבים.
המאבק של היישוב היהודי בארץ-ישראל נגד הממשלה הבריטית, שפרסמה את ה"ספר הלבן" בשנת 1939 במגמה לצמצם את זכויות היהודים בארץ ובכך למנוע את עליית היהודים לארץ-ישראל, אילץ את ד"ר ויצמן לשהות בלונדון ולהשקיע מאמצים כדי לשנות את המדיניות הבריטית העוינת.
למרות המדיניות העויינת העריך ויצמן, כי רק באמצעות אנגליה ניתן יהיה להגיע לבית לאומי. יחסו המתון והסבלני כלפי בריטניה עורר התנגדות בתנועה הציונית, בעיקר בקרב היישוב היהודי בארץ.
בשנת 1942, עם הצטרפותה של ארצות-הברית למלחמת העולם השנייה, ביקש הנשיא רוזוולט מד"ר ויצמן, אשר שהה בלונדון, להגיע לארצות-הברית ולסייע במציאת פתרון לבעיית ייצורו של הגומי הסינטטי למען המאמץ המלחמתי. ויצמן נענה בחיוב.
כאשר המתינו בני-הזוג ורה וחיים ויצמן למכונית, אשר תיקח אותם לנמל התעופה בדרכם לארצות-הברית, הגיעה אליהם הבשורה המרה, שבנם הצעיר מיכאל, טייס בחיל האוויר המלכותי, נעדר. הידיעה על מות הבן הכתה קשות בבני-הזוג. פעילותו של ויצמן המשיכה מאז, כאשר ברקע מרחף האבל הכבד.
במאי 1942 התכנסה במלון "בילטמור" בניו-יורק ועידה ציונית. בימים שלפני הוועידה בלטה מחלוקת בין ד"ר ויצמן, אשר כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית לבין דוד בן-גוריון, אשר כיהן כראש-הסוכנות היהודית. ד"ר ויצמן טען, כי יש להמשיך את המשא-ומתן העדין עם בריטניה למען הקמת צבא יהודי ולביטול גזירות הספר הלבן, וכן יש לפעול לעליית אלפי יהודים, אשר ייצרו לאט לאט רוב בארץ תוך הימנעות מעימות עם ממשלת בריטניה.
בוועידה זו תמך ד"ר ויצמן ב"תוכנית בילטמור", כפי שנוסחה במשותף על-ידי בן-גוריון וד"ר ויצמן, אך המתיחות ביניהם הלכה וגברה.
מדיניותו המתונה של ד"ר ויצמן לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב כנגד המדיניות הבריטית בארץ-ישראל לאחר פרסום ה"ספר הלבן". היעדרותו מארץ-ישראל הגבירה את ניתוקו משאר חברי ההנהלה הציונית וצמצמה את השפעתו.
בשנת 1946, בקונגרס הציוני ה- 22 בבאזל, ויצמן לא זכה לתמיכת הבוחרים בעמדותיו, והוא התפטר מתפקידו כנשיא התנועה הציונית. בנאום הפרישה שלו הזהיר מקפיצת הדרך: "אני חושב את הטרור לאסוננו הגדול ביותר מבחינה מוסרית ומדינית. זהו סרטן בגופו של היישוב. אל תיתנו לגידול להתפשט, הואיל והוא עלול לבלוע את התנועה ואת היישוב ולהרוס את כל אשר בנינו".
ב- 29.11.1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ-ישראל. הבריטים הודיעו על כוונתם לסיים את המנדט ביום 15.5.48. בסוף ינואר 1948 הוזעק ד"ר ויצמן לארה"ב על-ידי הנציגים היהודיים שם לסייע בשכנוע הנשיא האמריקאי לתמוך ולהכיר במדינה העומדת לקום. לאחר מאמצים נתקבל ויצמן ב- 18.3.48 בבית הלבן (הודות להתערבות ידיד אישי של הנשיא טרומן - מר אדי ג'ייקובסון). במסגרת היחסים והקשרים שנרקמו עם הנשיא טרומן הובטח, כי הנגב יישאר בתחום המדינה היהודית, וכן הובטחה הכרה של ארה"ב במדינה לכשתקום. אור ליום הכרזת המדינה דרש ד"ר ויצמן טלגרפית מאת חברי ההנהלה להכריז מיד על תקומת המדינה, ואכן באותו יום הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה.
ב- 17.5.48 קיבל ויצמן מברק לארה"ב, ובו הזמנה לכהן כנשיא מועצת המדינה הזמנית של ישראל: "במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים את ברכותינו לך, אשר עשית יותר מכל אדם אחר החי עימנו לשם יצירתה. עמידתך ועזרתך חיזקו את כולנו. אנו מצפים ליום, שבו נראה אותך בראש-המדינה אשר תיכון בשלום".
בפברואר 1949, בט"ו בשבט, יום ייסוד הכנסת, נבחר ויצמן לנשיא המדינה, וכך אמר בנאומו: "עלינו לבנות גשר חדש בין המדע לרוח האדם. ידעתי גם ידעתי כי מעל המדע יש ערכים נשגבים, אשר רק בהם מרפא לנגעי האנושות: ערכי צדק ויושר, שלום ואחווה. ציון במשפט תיפדה, ושביה-בצדקה".
הגדרת תפקיד נשיא המדינה כתפקיד ייצוגי בעיקר ובריאותו הלקויה מנעו ממנו לקחת חלק פעיל בהתוויית המדיניות של המדינה החדשה.
בנובמבר 1949 לכבוד יום הולדתו ה - 75 הורחב "מכון זיו", ונחנך "מכון ויצמן למדע" בתמיכתם והסכמתם של בני משפחת זיו.
ד"ר חיים ויצמן נפטר בביתו בשנת 1952, והוא בן שבעים ושמונה. לפי בקשתו נקבר בחצר ביתו ברחובות.
|
 |
