דברי הנשיא בפורום סופרים ומשוררים בבית הנשיא

קודם כל הרשו לי להכריז: יש סופרות וסופרים בירושלים! סופרות וסופרים, וחוקרות ספרות ומשוררים, ובכלל – ההתכנסות הזאת כאן, בבית הנשיא, היא עונג צרוף וכבוד גדול. אבל יותר מכך, היא צו השעה. הספרות העברית והשירה העברית הם הרוח המפעמת בעורקינו כאומה. אני חייב להגיד שאני חש משיכה עמוקה, באמת ברמה רומנטית של ממש, לשפה העברית. לריגוש שהיא מביאה עמה, לחושניות, ליופיה, שלפעמים באופן אירוני דווקא המילים – העבריות כמובן – נעתקות למולו.

אני מבקש להלך בדבריי היום על שתי גדותיו של נהר הספרות והשירה העבריות. הגדה הראשונה היא הגדה המרכזית, בה מתקיים הדיון על חשיבותה ותפקידה החיוני של היצירה בעברית. בספרה "בלוע" כותבת כלת פרס ישראל נורית זרחי ואני מצטט: "קשה להעריך את גודל הקפיצה, את הפריצה הגדולה שעשה דור הסופרים של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, הדור שמלפני מלחמת השחרור. הם המציאו יש מאין. הם כתבו בשפה שלא היתה שפת אמם, הם שיקפו מציאות שהיתה זרה להם, שלא הכירו מילדותם; ארץ ישראל המתחדשת, הנגאלת, היתה בגדר דמיון; הם כתבו בשפה שהיתה פרי דמיון, על מציאות שטרם התהוותה." כך כותבת זרחי.

היום יש כאלה שקוראים לספרות הזו "ספרות מגויסת" אבל היא היתה ספרות ניסיונית מקורית מאין כמותה. וכך גם ספרות ושירת הילדים עוד בתקופת היישוב וגם בימים שאחרי הקמת המדינה. היו שם ביאליק וטשרניחובסקי, ובהמשך לאה גולדברג; ולצידם עוד רבות ורבים, מכל תפוצות ישראל, שלצערנו לא תמיד קיבלו את הכבוד המגיע להם, פעמים רבות משום מוצאם, אמונתם או שיוכם הקהילתי והפוליטי. זו הייתה ספרות שיצרה, בלי להתבלבל ובלי להתנצל, יש מאין. בראה עולם שלם של ילדוּת, בראה מסורות של חגים ועונות. בעשרות השנים שאחר כך ידעו ספרות המקור ושירת המקור לשמש חלונות פתוחים אל הדמיון האנושי והאישי ולהצמיח ניסויים נועזים בשפה, בצורה, בתוכן. וככל שהתרחב המקום לקולות ישראליים מגוונים, כך הוטב להן, לספרות ולשירה שלנו.

אי אפשר בהקשר הזה שלא להזכיר בכאב עצום, את החלל שנפער בלבנו השבוע, כשבעיצומו של שבוע הספר, נפרדנו מאחד מאביריה הגדולים, הדגולים, המחויבים, והמוכשרים ביותר של היצירה העברית. א.ב. יהושע, "בולי" בפי אוהביו, היה לפני הכול ישראלי. הוא שיקף לנו את דמותנו כעם, כחברה וכמדינה. הוא אהב, והוא כאב, הוא לחם, והוא חלם – חלם אותנו. חכמינו גרסו כי "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם – הן הן זכרונן". כך גם "בולי" האהוב – דבריו הם זכרו, והם המתנה שהעניק לנו. יהי זכרו ברוך.

אם עד כה דיברתי על הגדה האחת, הרי שעל גדת הנהר השנייה, מצטופפים להם פרטים יבשים, קטנים לכאורה. אך הם נוגעים בלב ליבו של אתגר – שמלווה אותנו כל הזמן, ובמיוחד בשבוע הספר העברי. בגדה הזאת אנו דנים ביכולת של היוצרים, הסופרים, המשוררים, וכל מי שעוסקים בתחום – לחיות מעמל כתיבתם ויצירתם. בגדה הזאת זכיתי להשכיל בין היתר מחברתנו איריס לעאל ששטחה בפניי כמה מהאתגרים, ובהם הסערות שהתחוללו בשנים האחרונות סביב ההכרה בחשיבות התחום, והקשיים שעומדים בפני מי שכותבים וכותבות סיפורת ושירה עברית.

לצד אלה יש כמובן אתגרים נוספים, החל מהנטייה הגוברת לשפות זרות, דרך חוק הספרים וסוגיית התמלוגים מהשאלות בספריות ציבוריות, ועד מגפת הקורונה, שחשפה באחת, את מלוא מורכבותה של בעיית ספרות המקור. וכל אלה לצד פחות ופחות משרות עריכה, פחות מוספי ספרות וביקורות מקצועיות ומעמיקות, פחות תמיכה בתהליכי צמיחה של קולות חדשניים, ואחרים מהמיינסטרים. אני מבקש להודות לכל מי שהנושא קרוב ויקר ללבם, על תשומת הלב, תחושת השליחות, והנחישות שעומדות בבסיס העשייה החשובה שלהם.

בשבוע הספר העברי אך טבעי שנניף גם דגל ותמרור אזהרה. אני מקדיש גדה שלמה לאתגרים האלה, משום שבלי ההתייחסות אליהם נישאר אולי עם מילים יפות, אבל בלי ספרות ובלי שירה. המרחק בין שתי הגדות – בין חשיבותה של הספרות והשירה העברית המקורית לבין ההכרה והתמיכה בהן היא זוכה בפועל – המרחק הזה הולך וגדל. והנהר הספרותי השוקק שביניהן מתייבש, מימיו הולכים ומתמעטים, וזרימתו מאטה. צריך לומר, השיחה על המרחק בין הגדות איננה שיחה חדשה. אך הדחיפות בהחלט דוחקת יותר.

אם קמח אין תורה. ולכן הרשו לי לומר בקול ברור ורם – יש מה לעשות, ואני – כנשיא המדינה – מתכוון לסייע בכך. כדי שהסופרות והסופרים, המשוררות והמשוררים יזכו לָכָבוד, לָנראות ולָגמול המגיעים להם, לכן ולכם, בזכות ולא בחסד. הבית הזה הוא גם הבית שלכם. הבית של ספרות המקור העברית ושל שירת המקור העברית ושל הפועלים והפועלות שיוצרים אותן. ואני רואה בעצמי שליח, שיודע שלא תהיה תרבות ישראלית ולא תהיה חברה ישראלית בלי נהר ספרות שזורם בלבה, והוא מקור מים חיים, תוסס וגועש ונועז. עלינו לשוב אל מקורותינו העבריים, אל ארץ מולדתנו – העברית. כמילותיה של רחל המשוררת בשירה המפעים – "עבריה": "אך אם מעלתי – לא לנצח, כחשתי – לא עד תם. ושבתי שוב כשוב ההלך אל כפר מולדתו".

אני מאחל לכולנו ערב מעשיר, מהנה ומלא השראה, ומודה לכולכם על שבאתם לכאן היום, ובעיקר ל"בית אבי חי" היקרים, לעמיחי חסון, וליועצתי המסורה דניה לשד, על מלאכת הקודש ביצירתו של הערב הזה. תודה לכם, היו ברוכות וברוכים.