נשיא המדינה נשא דברים בוועידת החינוך ׳אשמורת׳

נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים היום, יום שלישי, ב׳ בשבט, 24 בינואר, בוועידת החינוך אשמורת השנייה.

מצורפים דברי הנשיא במלואם:

"אני מאוד שמח להיות אתכם כאן היום. מאז ומעולם האמנתי בכוחו של החינוך, כוחו העצום של החינוך, ובהשפעה הכבירה שלכם – על ילדינו ועל עתידנו. בפתח דבריי אני מבקש להודות מעומק הלב לך, מזכ"לית הסתדרות המורים –הגברת יפה בן דוד חברתי, על הנהגתך רבת השנים, ולאחל לך ולעמיתייך הצלחה רבה בשליחותכם.

בשל חשיבותו של החינוך עבורנו כעם וכמדינה למקום אחר, ואני מצאתי את הפורום הנכבד הזה כראוי ביותר, לפרוס בו באופן סדור את עיקרי החזון והתפיסה, אשר עומדים ויעמדו לנגד עיניי בפועלי כנשיא המדינה. הדברים עליהם אדבר בפניכם היום התגבשו אצלי במשך תקופה ארוכה, ואנחנו – צוותי ואני – עמלים על בניית התשתיות עליהן אספר כאן היום – מזה כשנה. אבל אני מאמין שדווקא בעת הזאת! – הדברים נחוצים מתמיד, ומחייבים מתמיד.

מכובדי, לפני יותר משנה התחלתי לכהן כנשיא מדינת ישראל, ויצאתי למסע גיאוגרפי, אנושי וחברתי, לאורכה ולרוחבה של המדינה. במסע המרגש והבלתי פוסק, מיכל ואני פוגשים מדי יום את בנותיה ובניה של הארץ היפה. לכל אורך המסע – עומדת לנגד עיניי נקודת זמן אחת, והיא: שנת 2028, ה- תי"ו – שי"ן – פ"א – חי"ת – שנת השמונים למדינת ישראל – שנת הגבורות למדינתנו. המסע הזה גורם לי להתרוממות נפש, וגאווה – בנו, ובמה שהשגנו כחברה וכמדינה, ובאותה נשימה, ובכאב לב, אני רואה לנגד עיניי את השסעים והקרעים שבתוכנו, שהולכים ומעמיקים, ולא יכול שלא להיזכר בכך שפעמיים בהיסטוריה – בימי ממלכות בית דוד והחשמונאים – קמה מדינה יהודית בארץ ישראל; ופעמיים היא קרסה לפני שהגיעה לשנת השמונים שלה. הרשו לי להדגיש בתוקף: אינני נביא זעם וחורבן. לא הייתי ולא אהיה. אני מאמין גדול בחוסנה של מדינת ישראל, ובכוחות של העם הנפלא שחי כאן. אבל אין בזאת לגרוע מהעובדה שאנו עומדים בפני שעת מבחן גורלית, שתשפיע עלינו – על עמנו ועל מדינתנו. אנחנו חייבים להתעשת, לקחת אחריות ולהגן על מה שבנינו פה.

מחקרים וניירות עמדה רבים מהשנים האחרונות משקפים את המציאות הקשה שכולנו חשים: הקיטוב בישראל מאיים עלינו. רוב אזרחי ישראל סבורים שאנו מפולגים מבחינה לאומית, אידיאולוגית ודתית, וחשים בהתרופפות הסולידריות הישראלית. נוצר לקסיקון חדש, לקסיקון מחלוקת, אלים ורווי שנאה, ומחוסר יכולת לנהל מחלוקת באופן מכבד, התדרדרנו למצב שבו יש קפיצה דרמטית ומחרידה!, באלימות במרחב הציבורי בישראל. למעלה מעשרת אלפים מקרי אלימות אירעו כלפי צוותים רפואיים בארבע השנים האחרונות, ואנחנו מזדהים עם מחאתם של הצוותים הללו; למעלה מ-3000 תיקים נפתחו על אלימות בכבישים בשנת 2022 בלבד! הבוקר שמענו על למעלה מ50,000 תלונות על אלימות במשפחה בעולמות הרווחה, אנחנו שהתגאינו תמיד בלכידות שלנו, הפכנו למקום בו אזרחים מפחדים שיהיו קורבן להתפרצות אלימה במרחב הציבורי. הקושי שלנו – הבוגרים – לנהל מחלוקת, משפיע ישירות על ילדינו. ומי כמוכם יודעים על מה אני מדבר, כשאלפי תיקים נפתחו בשנה האחרונה על מקרי אלימות בבתי הספר. עליה של קרוב לארבעים אחוזים! כולנו כאן מחזקים את המורות, המורים וצוותי החינוך שסופגים את האלימות הנוראה הזאת לאורך שנת הלימודים. מה עוד צריכים להראות לנו הנתונים כדי שנתעשת?

יקיריי, העם בישראל ידע לאורך השנים להתגבר על אתגרים קשים מנשוא. העם הזה שכואב ודואג בימים אלו, לא איבד תקווה. השאיפה של רובנו עודנה, לחיות בחברה ישראלית חסונה וסולידרית; שבעים ושניים אחוזים מהציבור מעידים שחשוב להם שישראל תהיה מלוכדת יותר; ושיעור הישראלים שמודאגים מהקיטוב הפנימי גבוה פי שלושה מאלה שמודאגים מהאיומים הביטחוניים החיצוניים.

המסקנה ברורה: עלינו לקחת אחריות! עלינו לזכור את הגבול בין מחלוקת לשנאה. עלינו ולזכור את הגבול בין מחלוקת לשנאה, עלינו לזכור שאנו חולקים מולדת, חולקים בית; שחיינו, גורלנו ועתיד ילדנו שזורים יחד זה בזה. מדינת ישראל צריכה ויכולה להגיע אל שנת ה-80 – אל גיל הגבורות – כשהיא מלוכדת יותר ומפולגת פחות, כשהיא, כשאנו – עוסקים בלי פחד במחלוקות שבתוכנו, כך שיצמיחו ויבנו אותנו. ההבנה העמוקה של ערכה העצום של מחלוקת לשם שמים, הייתה תמיד תשתית לקיום עמנו במשך הדורות וכמובן חלק הכרחי בדמוקרטיה. אבל צריך לדעת איך לנהל את המחלוקת, בין אם זה מחלוקת בין אנשים, בין קהילות, ואפילו בין רשויות השלטון; והיום – נדמה שלא רק שכחנו איך להסכים, אלא שאנחנו לא מצליחים אפילו להתווכח.

האחריות המוטלת עלינו היא ברורה – אחריות להקשיב לכאבו של האחר, לצרכיו ולאמונותיו, ולא פחות מכך – אחריות להשמיע את קולנו שלנו. עלינו לחתור להסכמות רחבות ולא להכנעות. התנהלות של משחק סכום אפס מאיימת על כולנו, שהרי מי שיכניע היום, יוכנע מחר, ולהיפך; וכך לא אלו ולא אלו יזכו להגנה עקבית ותמידית על ערכיהם. עלינו לזכור שיש עלינו לשמור על גבולות המחלוקת, כך שתקיים אותנו כחלק מאותו שלם, ותאפשר לנו להוסיף עוד ועוד פרקים לסיפור המשותף ומלא ההשראה ששמו ישראל.

כפי שאמרתי, אני מתכוון להמשיך ולעסוק בסוגיה הבוערת הזאת – בתרבות המחלוקת הישראלית – באופן המעשי ביותר, בין היתר באמצעות ביסוס תשתיות אופרטיביות – תחת השם "מחליפים מילה" – שמתרגמות אצלנו – בבית הנשיא – את התפיסה והחזון לכלים אפקטיביים ומשפיעים. כך, מעבר למפגשיי עם כלל החברה השיראלית, מוקם בבית הנשיא מרכז פעילות חדשני ומעמיק, ששואף לקרב את כל הקהילות בישראל – לחברה ולמדינה, וגם לסייע במפגשים בין קהילות שונות ובהובלת שיח מכבד ביניהן. במקביל, מוקם בבית הנשיא מרחב דיונים דיסקרטי וייחודי, בו יידונו וכבר נידונות – יחד עם מנהיגים וגורמי מפתח, ובאופן מקצועי והמעמיק, סוגיות רגישות ומרכזיות, שעלולות להביא, ולעיתים גם מביאות לקרעים פנימיים, ואפילו לאלימות בתוכנו. בית הנשיא לוקח על עצמו תפקיד מרכזי, ביצירת תשתית איתנה לתרבות מחלוקת ישראלית בונה ומכבדת.

מכובדי, השיח הדחוף ביותר בעת הזאת נוגע לרפורמה המשפטית שמקדמת הממשלה, אשר מעוררת מחלוקת קשה וחששות כבדים בקרב חלקים ניכרים בציבור. עמדתי הנחרצת, אותה כבר הבעתי, היא שיסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית – ובהם מערכת המשפט, וזכויות וחרויות האדם והאזרח – הם מקודשים; ועלינו לשמור עליהם – ועל ערכיה של מגילת העצמאות – מכל משמר. הרפורמה המשפטית שעל הפרק היא דרמטית, וכשהיא נעשית במהירות גדולה, וללא הידברות בין חלקי הציבור ובין נציגי הרשויות, היא מעוררת התנגדות גדולה ודאגה עמוקה לעתיד הדמוקרטיה שלנו בקרב ציבורים רחבים בארץ – תהליך שמוביל אותנו למצב מסוכן. אני מבקש להבהיר: מותר וראוי למתוח ביקורת על כל אחת מהרשויות, וחשוב גם להבין את עומק התסכול הכעסים והכאבים שעומדים בבסיס הביקורת. לגיטימי לקיים דיון מעשי על גבולות הגזרה ומערכת היחסים בין הרשויות – ממש כמו שקורה בדמוקרטיות רבות בעולם. אבל בהידברות. בהקשבה. בלי לפרק את היסודות שלנו, בלי לשפוך את התינוק עם המים, בלי לערער את התשתיות שבנינו בעמל כה רב.

אני מתבונן על החברה הישראלית, על האזרחים, ועל המערכת הפוליטית והציבורית; אני רואה את המחנות ערוכים ומוכנים לכל אורך החזית לעימות כולל על דמותה של מדינת ישראל; ואני חרד מכך שאנחנו עומדים על סף מאבק פנימי שעלול לכלות אותנו.

כידוע, אני פועל מזה שבועות ארוכים בניסיון למנוע משבר חוקתי היסטורי ולעצור את המשך הפילוג בעם. בית הנשיא הוא אולי המקום היחידי כיום שמצליח לשמר את אמון הצדדים ולשמש אכסניה מוגנת להידברות עניינית בתוככי המחלוקת הזאת. זהו המקום בו נעשים היום – היום ממש, ובכל יום בשבוע האחרון ובשבוע שקדם לו – הניסיונות המרכזיים ואולי היחידים, להחליף עימות כוחני של משחק סכום אפס, בכינון מנגנון שיאפשר לנהל את המחלוקות ואולי אף לפתור אותן לשנים קדימה, באופן שישמור על אחדות העם ועל מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. אנחנו עוסקים בכך יום-יום, שעה-שעה, בין היתר, התחלנו בקיומו של שיח מעמיק בבית הנשיא, שבו ניתן מקום לגורמי מפתח רבי השפעה מכלל העמדות ותפיסות העולם, לדון ולהעמיק באופן קונקרטי ומעשי –בסוגיות החוקתיות הללו. זה רצון שבוער בקרב חלק עצום מהעם – ציבור שדורש דבר אחד –הדברות!

אני מקדיש למאמצים אלו את כל כוחי ואין בכוונתי להרים ידיים. כפי שכבר אמרתי – אינני בטוח בהצלחת המהלך, אבל אני עושה את המרב והמיטב. התשתיות שיצרנו בשנה האחרונה מסייעות לנו במאמצים בלתי פוסקים אלה. אני מאתר סימנים ראשוניים של רצון טוב, ומקווה שנגיע לתוצאות שמושתתות על שיח ענייני ומכבד בין הרשויות, ועל הקשבה לציבור ולחששותיו.

התרגשתי בימים האחרונים לצפות בדברים מעוררי השראה שאמר עומרי – מפקד צוות בסיירת גולני – בעודו פונה ללוחמיו לקראת סופו של מסע אלונקות מפרך. הוא השווה את מדינת ישראל לאלונקה, והוא אמר כך: "פה, כמו במדינה – אחד עוזב את האלונקה, אחד מפקיר את המשימה והאלונקה תיפול ביחד איתו".

אני פונה מכאן למובילי המערכות והרשויות וקורא: כולנו מתחת לאלונקה הזאת. כולנו דואגים למדינת ישראל. כולנו מחויבים למדינת ישראל. גלו אחריות. אל תעזבו את האלונקה, ואל תדחקו אף אחד החוצה! קחו את הזמן הדרוש לטובת השיח הקריטי הזה. פנו להידברות – בלב פתוח ובנפש חפצה. היעדר ההידברות – קורע אותנו מבפנים, ואני אומר לכם בבירור: חבית הנפץ הזאת עומדת על סף פיצוץ. זוהי שעת חרום, והאחריות – מוטלת עליכם. מנהיגות ומנהיגי עולם החינוך, אני מזמין אתכם בחום להיות שותפים למשימה שהצגתי כאן היום, ולהוביל מהלכים שיפרצו לנו דרכים חדשות לתרבות מחלוקת ישראלית מכבדת – שאנו זקוקים לה היום כאוויר לנשימה. אני שב ומודה לכם על הזכות לדבר בפניכם היום. תודה לכולכם, היו ברוכים."