נשיאי ישראל

הנשיא הראשון – חיים ויצמן

נולד ב-27 בנובמבר 1874.
תקופת כהונה כנשיא: 1952-1949.
נפטר ב-9 בנובמבר 1952.

חיים ויצמן נולד בשנת 1874 בעיירה מוטול שברוסיה הלבנה (בלרוס), השלישי מבין 15 ילדים. כנער למד בפינסק והתבלט בלימודי הכימיה. כשהיה בן 18 נסע ללמוד בגרמניה, שם הצטרף לחוג סטודנטים יהודים ציונים מרוסיה. כשהיה בן 24 עבר לפריבור שבשוויץ ושנה לאחר מכן הוסמך כדוקטור לכימיה. מכאן ואילך חילק ויצמן את זמנו בין פעילות מחקרית מדעית לפעילות ציונית.

בשנת 1904 נשא לאשה את הסטודנטית לרפואה, ורה לבית קצמן. באותה שנה היגרו בני הזוג לבריטניה, שם שימש ד”ר ויצמן כמרצה בכיר לכימיה באוניברסיטת מנצ’סטר. בשנת 1907 ביקר ד”ר ויצמן לראשונה בארץ ישראל, ובשנת 1910 קיבל אזרחות בריטית.
ד”ר ויצמן השתלב בפעילות התנועה הציונית כמעט מראשיתה. בשנת 1903 כשהתנועה הציונית התפלגה סביב תוכנית אוגנדה, היה ויצמן בין המתנגדים לתוכנית. אחרי מות הרצל הוביל ויצמן את הציונות הסינטטית (שילוב הציונות המדינית והמעשית) שהפכה לדרך המלך של ההסתדרות הציונית.
בזכות קשריו עם מדינאים בריטים והודות לתרומתו למאמץ המלחמתי של בריטניה במלחמת העולם הראשונה, היה ויצמן בעל השפעה מרכזית במהלך הדיפלומטי שהוליד בשנת 1917 את הצהרת בלפור. באותה שנה נבחר ד”ר וייצמן לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. ב-1918 נפגש עם האמיר פייסל ומאוחר יותר אף נחתם ביניהם הסכם וייצמן-פייסל שהבטיח הכרה ערבית בציונות, אך לא בא לידי מימוש.
פעילותו של דר וייצמן הפכה אותו לדמות מרכזית בחיי הציבור היהודי ובתנועה הציונית. בשנת 1918 התמנה לראש המשלחת הציונית לארץ ישראל (ועד הצירים) שיצאה בשליחות ממשלת בריטניה במטרה להמליץ על דרכים להגשמת הצהרת בלפור וליישוב הארץ ופיתוחה.
בשנת 1920 נבחר ד”ר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, תפקיד אותו מילא כמעט ברציפות עד 1946, ובמהלכו עמד בקשרים הדוקים עם ממשלת בריטניה. הוא היה לדמות ייצוגית ולמנהיגה המרכזי של התנועה הציונית בעולם. במהלך כהונתו הקים את הסוכנות היהודית המורחבת (1929) ששימשה כגוף המאגד לפעולה משותפת את היהודים הציוניים והלא ציוניים, כמו כן היה ממקימי קרן היסוד (1920) ששימשה כגוף העיקרי לגיוס כספים למימוש המפעל הציוני בארץ ישראל.
לצד עשייתו הציבורית, עסק בתחילת דרכו גם בפעילות מדעית ענפה שהניבה חידושים לא מעטים. בין היתר, פיתח ויצמן שיטה חדשה להפקת אצטון מתירס, ועל בסיס המצאה זו הוקמה תעשיית חירום שסייעה למאמץ המלחמתי של בריטניה במלחמת העולם הראשונה, על רקע מחסור באצטון, ששימש מרכיב חיוני בתהליך הפקת חומרי נפץ. המצאה זו חיזקה את יוקרתו של ויצמן בקרב המנהיגות הבריטית ואת קשריו עם אישים מרכזיים, ובהם שר החימוש לויד ג’ורג’ ושר הימיה וינסטון צ’רצ’יל. קשרים אלה סייעו לד”ר ויצמן במימוש פעילותו הציונית.
במהלך השנים, רשם כמה עשרות פטנטים על שמו אשר ההכנסות מהם אפשרו לו לוותר על קבלת שכר מהתנועה הציונית. בזמן מלחמת העולם השנייה סייע כמדען למאמץ המלחמתי של בריטניה.
בשנת 1934, כאשר מלאו לויצמן 60, החליטו בני הזוג ויצמן לקבוע את ביתם ברחובות. לבני הזוג נולדו שני בנים. ב-1942 נהרג בנם הצעיר, מיכאל, בעת שירותו כטייס בחיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה.
ביוזמת ויצמן ובסיוע תרומתה של משפחת זיו, הוקם מכון המחקר על שם דניאל זיו. לכבוד יום הולדתו ה-75 הורחב המכון, ב-1949, ונחנך מכון ויצמן למדע.
משנת 1937 תמך ויצמן ברעיון החלוקה ובהקמת שתי מדינות נפרדות ליהודים ולערבים. דבקותו במדיניות מתונה מול הממשל הבריטי, מתוך אמונה שרק באמצעות בריטניה אפשר יהיה להגיע להקמת בית לאומי בארץ ישראל, הביאה לחילוקי דעות בין ד”ר ויצמן לבין דוד בן גוריון, שכיהן באותם ימים כיו”ר הסוכנות היהודית.
לאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, נשלח ד”ר ויצמן בסוף ינואר 1948 לארצות הברית כדי לסייע בשכנועו של הנשיא האמריקאי הארי טרומן לתמוך בהקמת מדינה היהודית ולהכיר בה לכשתקום. פגישותיו עם הנשיא האמריקני וקשריו עמו תרמו להכרה המיידית שהעניק טרומן למדינת ישראל עם הקמתה ולהכללת הנגב בתחומי המדינה. ערב הכרזת המדינה דרש ד”ר ויצמן מחברי ההנהלה הציונית להכריז מיד על הקמת המדינה, ללא התחשבות בלחצים שהפעילה מחלקת המדינה בוושינגטון לדחות את ההכרזה.
ב-16 במאי 1948, יומיים לאחר הכרזת המדינה, נבחר חיים ויצמן לנשיא מועצת המדינה הזמנית של ישראל. ב-17 בפברואר 1949, לאחר הבחירות הכלליות הראשונות, בחרה הכנסת הראשונה בחיים ויצמן לכהונת נשיא המדינה. ב-9 בנובמבר 1952 נפטר ד”ר חיים ויצמן. על-פי צוואתו, הוא נטמן בחצר ביתו ברחובות.

ד”ר ורה ויצמן – רעיית הנשיא הראשון
ורה ויצמן נולדה בשנת 1881 בעיר רוסטוב שברוסיה למשפחה יהודית מתבוללת. את השכלתה הרפואית רכשה בעיר ז’נבה בשוויץ. בשנת 1904 נישאה לד”ר חיים ויצמן. ב-1913 קיבלה רישיון לעסוק ברפואה באנגליה ועבדה כרופאה במרפאות לתינוקות. בשנת 1916 ויתרה על עבודתה כרופאה ופנתה לפעילות ציונית. בשנת 1920 הייתה ממקימות ארגון ויצ”ו. ד”ר ויצמן פעלה במסגרת תנועת עליית הנוער והקימה את ארגון נכי מלחמת השחרור שהיווה מאוחר יותר את הבסיס לארגון נכי צה”ל. ד”ר ורה ויצמן נפטרה בשנת 1966 ונקברה לצד בעלה ברחובות.

הנשיא השני – יצחק בן-צבי

נולד ב-24 בנובמבר 1884.
תקופת כהונה כנשיא:1963-1952.
נפטר ב-23 באפריל 1963.

יצחק בן-צבי (שימשילביץ), נולד ב-1884 בפולטובה שבאוקראינה, בן בכור לצבי שמשי (שימשילביץ), עסקן וסופר ציוני ולרעייתו דבורה.
בשנת 1906, כשהיה בדרכו לארץ ישראל, נמנה על מייסדי ארגון פועלי ציון. לאחר עלייתו לארץ בשנת 1907 היה בין מקימי ארגוני השומר ובר גיורא. היה פעיל במפלגת פועלי ציון ולקח חלק ביצירת הברית העולמית של פועלי ציון. בשנת 1909 יסד יחד עם רחל ינאית ואחרים את הגימנסיה העברית בירושלים, ואף לימד בה. בשנים 1914-1912 למד משפטים בקושטא (איסטנבול). חברו לספסל הלימודים היה דוד בן גוריון. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שבו השניים לארץ.

ב-1915 גורשו בן-צבי ובן גוריון מהארץ על ידי השלטונות התורכים. כששהו בניו יורק הקימו השניים את תנועת החלוץ בארצות הברית ובקנדה, התגייסו לגדוד העברי האמריקני ופעלו לעידוד ההצטרפות לגדוד. ב-1918 חזרו השניים לארץ ובן-צבי נישא לרחל ינאית. לבני הזוג נולדו שני בנים – עמרם ועלי. לימים נהרג הבן הצעיר, עלי, במלחמת השחרור בהגנה על קיבוץ בית קשת. בן-צבי החל באותו שנים את עיסוקו הנרחב בחקר תולדות ארץ ישראל ועם ישראל. בשנת 1910 ערך את “האחדות” (בטאונה של מפלגת פועלי ציון). שותפיו לעריכה היו יוסף חיים ברנר, דוד בן גוריון ורחל ינאית. יחד עם בן גוריון חיבר בן-צבי את הספר “ארץ ישראל בעבר ובהווה” שנכתב ביידיש, הופץ באלפי עותקים, ותרם לחיזוק הקשר בין יהדות ארצות הברית לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן השתתף בן-צבי בייסוד מפלגת אחדות העבודה ונבחר למרכז המפלגה. כמו כן נטל חלק בייסוד הסתדרות העובדים, התמנה כחבר המועצה הממשלתית, נבחר כחבר בישיבה הראשונה של אסיפת הנבחרים וכחבר בהנהלת הוועד הלאומי, בו כיהן לאחר מכן כיושב הראש.
בשנים 1927-1920 פעל בן-צבי רבות במזכירות ההסתדרות בירושלים, וב-1927 נבחר לראשונה כחבר במועצת עיריית ירושלים. בשנת 1944 נבחר לנשיא הוועד הלאומי ובשנת 1947 ייסד את המכון לחקר קהילות ישראל במזרח.
עם הכרזת המדינה היה בין חותמי מגילת העצמאות. בשנים 1952-1949 כיהן בן-צבי כחבר כנסת מטעם מפלגת פועלי ארץ ישראל. לאחר מותו של הנשיא הראשון ד”ר חיים ויצמן בשנת 1952 נבחר בן-צבי לכהן כנשיא מדינת ישראל. בן צבי כיהן שתי כהונות רצופות והיה הנשיא היחיד שנבחר לכהונה שלישית.
במקביל לעשייתו הציבורית והלאומית, בן-צבי חקר את מורשת העדה השומרונית וכן קידם הקמת שכונה שיועדה לבני העדה בעיר חולון. תחום מחקר נוסף של בן-צבי היה חקר קהילות ישראל במזרח. במסגרת פעילות מחקרית זו נסע בן צבי לקהילות שונות, ואף סייע בהבאת כתר ארם צובא לישראל. יחד עם מאיר בניהו ייסד את מכון בן-צבי לחקר קהילות המזרח, שאוחד לאחר מותו עם יד בן-צבי הפועל לחקר היישוב הישראלי וקהילות ישראל במזרח, נושאים שהיו קרובים ללבו של הנשיא.
ב-23 באפריל 1963, כ”ט בניסן תשכ”ג, בתחילת כהונתו השלישית, נפטר יצחק בן-צבי בירושלים. על-פי בקשתו, נטמן בקבר מן המניין בהר המנוחות בירושלים.

רחל ינאית בן-צבי – רעיית הנשיא השני
רחל ינאית בן-צבי נולדה במאלין שבאוקראינה בשנת 1886. היא עלתה לישראל בשנת 1908, השתקעה בירושלים ובשנת 1918 נישאה ליצחק בן-צבי. לאחר עלייתה הייתה ממייסדי הגימנסיה העברית בירושלים ומגן דוד אדום, ובהמשך נמנתה על ראשונות הפעילים של ארגון ההגנה בירושלים. בהנהגתה של רחל ינאית הוקמו מוסדות חינוך רבים, ביניהם חוות הלימוד בירושלים וכפר הנוער בעין כרם, שאותו אף ניהלה.
עם בחירתו של בעלה לנשיא, פעלה רחל ינאית בן-צבי להפיכת בית הנשיא למוסד המסמל את אחדות שבטי ישראל, בין היתר בהחלטתה להקים את בית הנשיא בצריף גדול, שיסמל את תקופת העלייה ההמונית, ולא בבניין מפואר. עוד פעלה לייסוד מנהג העלייה לרגל וקבלת העם בבית הנשיא בחג הסוכות, ולהקמת קרן בית הנשיא למען הקמת ספריות ליישובי עולים. בשנת 1963, לאחר פטירתו של בעלה, נרתמה להקמת יד בן-צבי שם המשיכה לפעול עד מותה בשנת 1979. ברובע היהודי בירושלים פועל אגף של יד בן-צבי הנקרא על שמה: מרכז רחל ינאית בן צבי. ב-1978 הוענק לרחל ינאית בן-צבי פרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
היא נפטרה ב-16 בנובמבר 1979.רחל ינאית בן-צבי – רעיית הנשיא השני

הנשיא השלישי – זלמן שזר

נולד ב-24 בנובמבר 1889.
תקופת כהונה כנשיא: 1973-1963.
נפטר ב-10 באוקטובר 1974.

זלמן שזר, בן למשפחת רבנים חסידי חב"ד, נולד בשם שניאור זלמן רובשוב ב-1889 בעיירה מיר בבלרוסיה, ואת ילדותו העביר בעיירה סטיובץ. לימים שינה את שמו לשזר, ראשי התיבות של שמו המלא.

בשנת 1905 הצטרף שזר לתנועת פועלי ציון והיה פעיל בארגון קבוצות יהודיות להגנה עצמית ברוסיה הלבנה ובאוקראינה. את ביקורו הראשון בארץ ישראל ערך בשנת 1911 ובמהלכו פגש את המשוררת רחל ואת ברל כצנלסון.

כבחור צעיר, הגיע לווילנה, שם עסק בתרגום מאמריהם של דב בר בורוכוב ושל יצחק בן צבי מרוסית ליידיש. בשנים 1911-1907 למד באקדמיה ללימודי היהדות בסנט פטרבורג. בשנת 1912 עזב שזר את רוסיה ונסע ללימודים בגרמניה, שם עסק גם בעריכת ביטאונים ובעבודה ארגונית ציונית במשך עשור שלם. במהלך לימודיו התעמק בחקר תולדות עם ישראל במזרח אירופה, בביקורת המקרא ובתולדות התפתחותה של לשון היידיש. כמו כן סייע בעריכת העיתון הציוני-גרמני יודישע רונדשאו. בשנת 1920 נישא לרחל כצנלסון.

בקונגרס הציוני ה-13, בשנת 1923, נבחר לוועד הפועל הציוני. כשנה לאחר מכן, עם עלייתו לארץ ישראל, נרתם לעשייה בשורות תנועת העבודה וההסתדרות הציונית: היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות והוועד הלאומי, שימש כחבר מערכת העיתון דבר והיה העורך הראשי של העיתון בשנים 1949-1944. כמו כן ייצג את התנועה הציונית במסעות הסברה באירופה ובארצות הברית. שזר פרסם מאות מאמרים, רשימות ושירים.

שזר נמנה עם מחברי מגילת העצמאות של מדינת ישראל, ולאחר הקמת המדינה נבחר לכהן כחבר בכנסת הראשונה, ובהמשך כיהן גם בכנסת השנייה והשלישית. בממשלת ישראל הראשונה כיהן שזר כשר החינוך והתרבות. במסגרת תפקידו זה יזם את חוק לימוד חובה. לאחר שהתפטר מהממשלה, הצטרף להנהלת הסוכנות היהודית וכיהן בה בתפקידים שונים.

ב-1963 נבחר לכהונת הנשיא השלישי של מדינת ישראל. הוא כיהן בתפקיד למעלה מעשר שנים. שזר היה הנשיא הראשון שהתגורר במשכן הנוכחי. הוא פתח את בית הנשיא בפני חוקרים, סופרים ואמנים. בנוסף לתפקידיו הרשמיים, קיים שזר בבית הנשיא חוגים לחקר התנ"ך ויסד חוג לדיון בבעיות העם היהודי.

שזר נפטר בירושלים ב-5 באוקטובר 1974, י"ט תשרי תשל"ה, ונטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל בירושלים נקרא על שמו.

רחל שזר – רעיית הנשיא השלישי
רחל שזר (כצנלסון) נולדה בבוברויסק שבבלרוסיה בשנת 1885. את זלמן שזר פגשה בתקופת לימודיה באקדמיה ללימודי היהדות בסנט פטרבורג, ובשנת 1920 נישאו. לאורך שנות חייה פעלה בשלושה מישורים: קידום האישה, עידוד מפעלי חינוך ותרבות וביקורת ספרות.

בשנת 1915 נמנתה רחל שזר על המייסדות של תנועת הפועלות בגליל. כחברה בתנועה ראתה ערך עליון בעידוד הביטוי העצמי של האישה הפועלת ובקידום השכלתה העברית. במסגרת פועלה ייסדה את כתב העת "דבר הפועלת" שנתן במה לביטוי עצמי, גילוי וטיפוח כישרונות ספרותיים של נשים, וערכה אותו במשך 25 שנים. על פועלה לקידום האישה זכתה בפרס ישראל בשנת 1958.

במהלך השנים המשיכה רחל שזר לפעול גם בתחום ביקורת הספרות ופרסמה שני ספרים ("מסות ורשימות", "על אדמת העברית") שריכזו מבחר מהמסות והרשימות שפרסמה במהלך השנים.

לאחר בחירת בעלה לכהונת הנשיא השלישי, פעלה שזר להרחיב ולהדק את קשרי המדינה עם ארגוני נשים בארץ ובעולם, להגביר את הסיוע לארגוני נכים ונזקקים ולעידוד סופרים ואמנים. רחל שזר נפטרה ב-1975 ונטמנה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים, לצד בעלה.

הנשיא הרביעי – אפרים קציר

נולד ב-16 במאי 1916.
תקופת כהונה כנשיא: 1978-1973.
נפטר ב-30 במאי 2009.

אפרים קציר (קצ’לסקי) נולד בקייב בשנת 1916. כשהיה בן תשע עלה עם משפחתו לארץ ישראל, לירושלים. בעקבות אחיו הבכור אהרן, סיים אף הוא את לימודיו בגימנסיה העברית “רחביה” בירושלים והחל ב-1932 בלימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית. במרוצת הלימודים למדו שני האחים בזה אחר זה לחוג לכימיה שנפתח באוניברסיטה באמצע שנות השלושים. בשנת 1938 קיבל קציר בחוג זה את התואר מוסמך למדעי הטבע ושלוש שנים לאחר מכן היה לדוקטור לפילוסופיה. הוא התמנה לאסיסטנט באוניברסיטה ופתח במחקריו המדעיים.

במקביל ללימודיו באוניברסיטה היה קציר מדריך בתנועת הנוער העובד וחבר פעיל בארגון ההגנה. ב- 1939 סיים את קורס הקצינים הראשון של הארגון ובהמשך היה מפקד פלוגת סטודנטים בחיל השדה (חי”ש). כן השתתף בפעילויות שונות של הארגון לפיתוח חומרי נפץ ואמצעי לוחמה אחרים. בקום המדינה, במאי 1948, מונה למפקד חיל המדע של צה”ל.

במקביל לפעילותו האקדמית והמחקרית, במסגרתה היה למדען בעל שם עולמי, פעל פרופסור קציר גם בתחום הציבורי: הוא נמנה עם היועצים הבכירים של שרי הביטחון ומערכת הביטחון, ובשנים 1968-1966 כיהן בתפקיד המדען הראשי של מערכת הביטחון, בתפקיד במסגרתו ניצח על פעולות המחקר והפיתוח של המערכת. בתקופה זו הונהגו חידושים מדעיים וטכנולוגיים רבים שתרמו רבות לביטחון המדינה, והשפיעו גם על התפתחותה של התעשייה האזרחית.
בשנים 1969-1966 עמד פרופסור קציר בראש ועדה לארגון המחקר הממשלתי שמינה ראש הממשלה דאז לוי אשכול. המלצות הוועדה כללו מינוי של מדענים ראשיים במשרדי הממשלה השונים. אימוץ ההמלצה הזאת הגביר את שיתוף הפעולה בין הממשלה, האקדמיה, התעשייה והחקלאות, וכתוצאה מכך נרשם גידול ניכר בתקציבי המחקר הממשלתיים ובפעילות המדעית של המשק הישראלי.
פרופסור קציר נמנה עם המייסדים של מכון ויצמן למדע ברחובות. הוא הקים במכון את המעבדה לביופיסיקה ועמד בראשה עד בחירתו לנשיאות. הוא יזם וניהל מחקרים מדעיים חשובים, ואחדים מחשובי החוקרים במדע הישראלי היו בין תלמידיו. עבודתו בפיתוח פולימרים של חומצות אמינו כמודלים של חלבונים טבעיים סייעה רבות להבנת הביולוגיה, הכימיה והפיסיקה של חלבונים. עבודה זו השפיעה על פענוח הצופן הגנטי, הבנת התגובות החיסוניות ופיתוח תרופות וחומרים סינתטיים שונים. עבודתו המדעית זיכתה אותו בשורה של פרסים יוקרתיים, ובהם גם פרס ישראל, פרס יפן ופרס רוטשילד.
קציר היה מעורב בפעילויות שונות בתחום החינוך המדעי, הקים את כתב העת “מדע”, עמד בראש האיגוד הישראלי לקידום המדע, ונמנה עם ראשי היוזמים והמטפחים של החוגים לנוער שוחר מדע.

אפרים קציר נבחר לכהונת נשיא המדינה הרביעי באביב 1973 ונכנס לכהונתו ב-24 במאי באותה שנה. כארבעה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה ולאחריה הרבה קציר לסייר בקווי החזית, להיפגש עם הלוחמים, לפקוד את בתי המשפחות השכולות ולבקר את הפצועים בבתי-החולים. בנובמבר 1977, היה קציר מארחו הרשמי של הנשיא מצרים, אנוואר סאדאת, במסגרת ביקורו ההיסטורי בירושלים.
במהלך כהונתו הונהגה הענקת “אות הנשיא למתנדב”, המוענק מדי שנה לאנשים ולארגונים העוסקים בעשייה התנדבותית משמעותית.
קציר היה נשוי לנינה קציר, אשת חינוך ומורה לאנגלית. לבני הזוג נולדו בן ושתי בנות. שתי בנותיהם נפטרו בגיל צעיר. אחיו, אהרן קציר, שהיה גם הוא מבכירי המדענים בישראל, נהרג ב-1972 בפיגוע טרור בנמל התעופה בן גוריון.

עם סיום תקופת נשיאותו שב פרופסור קציר לעיסוקיו המדעיים. ביוזמתו הוקמה באוניברסיטת תל אביב מחלקה לביוטכנולוגיה, והוא אף עמד בראשה שנים אחדות. ב-1988 עמד בראש הוועדה הלאומית לביוטכנולוגיה, שבעקבות המלצותיה החלה הממשלה לטפח תעשייה ביוטכנולוגית. כמו כן שימש כנשיא העולמי של רשת בתי הספר המקצועיים והטכנולוגיים “אורט”, סייע להקמת מכללות אחדות והוסיף לייעץ לגורמים ממשלתיים שונים.
אפרים קציר נפטר ב-30 במאי 2009 בגיל 93, ונטמן על-פי צוואתו ברחובות.

נינה קציר – רעיית הנשיא הרביעי
נינה קציר (גוטליב) נולדה בפולין. קציר הייתה מורה לאנגלית שפיתחה שיטה ייחודית ללימוד השפה ואף פרסמה טור קבוע בעיתון “ג’רוזלם פוסט”.
כרעיית הנשיא, הנהיגה מפגשים קבועים בהם נפגשו סופרי ילדים עם ילדים בבית הנשיא. עוד יזמה את קיומו של “שבוע הילד הבינלאומי” בישראל, שהפך למסורת. נינה קציר נפטרה בשנת 1986.

הנשיא החמישי – יצחק נבון

נולד ב-9 באפריל 1921.
תקופת כהונה כנשיא: 1983-1978.
נפטר ב-6 בנובמבר 2015.

יצחק נבון נולד בירושלים בראש חודש ניסן תרפ”א (1921) למשפחה ירושלמית ותיקה. אביו צאצא לגולי ספרד שהגיעו לירושלים מתורכיה בשנת 1670, ואימו חנה צאצאית למשפחת בן עטר ממרוקו שהגיעה לירושלים בשנת 1884. בשנת 1963 נישא לפסיכולוגית אופירה ארז. לבני הזוג שני ילדים.

בזמן מלחמת העצמאות עמד נבון בראש המחלקה הערבית בש”י, שירות הידיעות של ארגון “ההגנה” בירושלים. עם סיום המלחמה כיהן כמזכיר שני בנציגויות ישראל באורוגוואי ובארגנטינה. ב-1951 שימש כמזכירו של שר החוץ משה שרת, ובשנים 1963-1952 כיהן כמנהל לשכתם של ראשי הממשלה שכיהנו באותה תקופה – משה שרת ודוד בן גוריון. נבון, בוגר האוניברסיטה העברית בפדגוגיה, תרבות האסלאם, השפה הערבית וספרות עברית, שימש בשנים 1965-1963 כראש האגף לתרבות במשרד החינוך והתרבות. בתפקיד זה יזם את מבצע “ביעור הבערות”, שמטרתו הקניית השכלה למבוגרים. בשנים 1978-1965 כיהן כחבר כנסת, תחילה מטעם סיעת רפ”י ולאחר מכן, עם איחוד רפ”י עם אחדות העבודה ומפא”י, מטעם מפלגת העבודה. בזמן שירותו בכנסת כיהן כיו”ר הכנסת הזמני, כסגן יו”ר הכנסת וכיו”ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. עוד שימש כיו”ר הוועד הפועל הציוני.
ב-1978 נבחר נבון לכהונת הנשיא החמישי של מדינת ישראל. במהלך כהונתו הרבה הנשיא נבון לסייר ברחבי הארץ: בערים, בשכונות, בהתיישבות העובדת, בערי פיתוח וביישובי המיעוטים, וזכה לפופולריות ציבורית עצומה. תקופת כהונתו אופיינה במתחים פוליטיים, חברתיים ועדתיים במדינה, ובמהלכה גם פרצה מלחמת שלום הגליל. בעקבות הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילא, דרש נבון להקים ועדת חקירה ממלכתית לבירור נסיבות הטבח, דרישה שהביאה להקמת ועדת כהן.
נבון פעל כנשיא לגישור בין העדות בישראל, בין דתיים לחילוניים, בין ערבים ליהודים ובין תושבי הפריפריה למרכז, ולהרגעת האווירה המתוחה ששררה בימי פינוי היישובים הישראליים בסיני, כמתחייב מהסכם השלום עם מצרים. ב-1980 היה אורחו של אנוואר סאדאת בביקור ממלכתי מרשים במצרים.
בשנת 1983 סיים את תפקידו כנשיא, ובחלוף כשנה חזר לחיים הפוליטיים ושימש כסגן ראש הממשלה וכשר החינוך והתרבות, וכן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. כשר החינוך והתרבות יזם נבון את מפעל “סל תרבות”, חיזק את לימודי השפה הערבית ואת הנחלת מורשת יהדות המזרח ופעל להעמקת החינוך לדמוקרטיה ולדו קיום יהודי-ערבי.

יצחק נבון היה גם סופר ומחזאי מוערך, האחראי למספר יצירות העוסקות במורשת הספרדית: “הרומנסרו הספרדי”, קונצרט של שירי קודש וחול שהוצג בשנת 1968, וכן “בוסתן ספרדי”, יצירתו העוסקת בחיי משפחה ספרדית בירושלים שנחלה הצלחה גדולה בקרב הקהל הישראלי. עוד כתב נבון סיפורים רבים העוסקים בהווי הירושלמי וכן כתב והנחה סדרה טלוויזיונית היסטורית בשם “ירושלים אשר בספרד” על תולדות היהודים בחצי האי האיברי. כמו כן פרסם קובץ מאמרים על דוד בן גוריון.

יצחק נבון נפטר בנובמבר 2015 בגיל 94. הוא נטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים.

אופירה נבון – רעיית הנשיא החמישי
אופירה נבון (ארז) נולדה ב-1936 בתל אביב. הוריה, בתיה ואליעזר רזניקוב, היו אסירי ציון ברוסיה. נבון הייתה בעלת תואר מוסמך בחינוך ובפסיכולוגיה והתמחתה בפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת קולומביה. היא התמסרה במשך שנים ארוכות לעבודה בארגון מיח”א (מחנכי ילדים חרשים) ובאלי”ן (מרכז לשיקום ילדים ונוער). את תחומי התמחותה הביאה אופירה נבון לביטוי בעת כהונת בעלה כנשיא המדינה. היא פעלה למען ילדים במצוקה ונרתמה לפעילות באגודות למען הילד. נבון הקימה את “עצרת בית הנשיא לשלום הילד” וכן את קרן “אכפת לי”, שיזמה פרויקטים בתחומי החינוך והרווחה. כמו כן הייתה אופירה נבון פעילה למען קידום האישה, ושימשה כנשיאת יוניצ”ף בישראל וכיושבת ראש ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל. לצד נשות נשיאי מצרים וארצות הברית, זכתה נבון בתעודת הוקרה מיוחדת על פעילותה למען ילדים באזורים מוכי אסון.

נבון חשפה בפומבי את מחלת הסרטן שפגעה בה, ולא נרתעה מלהביע את דעתה על אופן התמודדותה עם המחלה. מאבקה האמיץ במחלה שימש מופת לחולים רבים. אופירה נבון נפטרה ב-1993 מסיבוכים של מחלת הסרטן ונטמנה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. היא הייתה בת 57 במותה.

הנשיא השישי – חיים הרצוג

נולד ב-17 בספטמבר 1918.
תקופת כהונה כנשיא: 1993-1983.
נפטר ב-17 באפריל 1997.

חיים הרצוג נולד בשנת 1918 בבלפסט, שבצפון אירלנד. אביו, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כיהן כרב הראשי של אירלנד ולימים כרב הראשי של ארץ ישראל והרב הראשי הראשון לישראל. אימו הייתה הרבנית שרה לבית הילמן.

הרצוג עלה לארץ בשנת 1935, למד בישיבות “מרכז הרב” ו”חברון” והתגייס לארגון ההגנה שנה לאחר מכן. ב-1938 נסע לאנגליה ללימודי משפטים. עם סיום לימודיו, התנדב ב-1942 לצבא הבריטי והוסמך לקצונה באקדמיה הצבאית “סאנדהרסט”. במלחמת העולם השנייה שירת כקצין מודיעין, השתתף בנחיתה בנורמנדי ונמנה עם הכוחות הראשונים שנכנסו לגרמניה הנאצית. הרצוג השתתף בשִחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן, וכקצין מודיעין לקח חלק בחקירת היינריך הימלר.
עם שחרורו מהצבא הבריטי, בשנת 1947, שב הרצוג לארץ והצטרף ליחידת המודיעין של “ההגנה”. הוא מילא תפקידים שונים בתחום המודיעין ועמד בראש המחלקה לביטחון בסוכנות היהודית. עם הכרזת המדינה והקמת צה”ל הצטרף לשורותיו ומילא תפקידי פיקוד ומטה. במלחמת העצמאות שירת כקצין המבצעים והמודיעין של חטיבה 7 והשתתף בקרבות לפריצת הדרך לירושלים. ביולי 1948 הטיל עליו דוד בן גוריון את הקמת המודיעין הצבאי.
הרצוג נישא לאורה לבית אמב”ש בשנת 1947. לזוג נולדו ארבעה ילדים: מיכאל (מייק) הרצוג – שגריר ישראל בארה”ב, יצחק (בוז’י) – נשיא המדינה, יואל ורונית.
בין השנים 1954-1950 שימש הרצוג כנספח צבאי בארצות הברית. עם חזרתו לארץ שימש כמפקד חטיבת ירושלים (1957-1954) ולאחר מכן כראש מטה פיקוד הדרום (1959-1957). ב-1959 מונה שנית לתפקיד ראש אגף המודיעין. את שירותו הצבאי השלים בשנת 1962, בדרגת אלוף.
עם שחרורו מצה”ל ניהל חברות וכיהן כדירקטור בתאגידים עסקיים, עמד בראש רשת “אורט” העולמית ושימש כיושב ראש מועצת המנהלים של הוצאת כתר. בשנת 1972 היה ממקימיו של משרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן ושות’.
בתקופת “ההמתנה” שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים, שידר הרצוג שיחות פרשנות יומיות ב”קול ישראל”. שיחות אלו חיזקו את רוחו של הציבור בישראל ואת ביטחונו. שידוריו זכו לתהודה רבה בעורף ובחזית והקנו לו שם ואמינות בציבור הישראלי. לאחר המלחמה מונה הרצוג למושל הצבאי הראשון של הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים). במלחמת יום הכיפורים מילא שוב תפקיד הסברתי ברדיו ובטלוויזיה.
ב- 1975 מונה הרצוג כשגריר ישראל באו”ם והוצב בחזית הדיפלומטית. בעת כהונתו באו”ם עמדה ישראל תחת מתקפה קשה ששיאה בהחלטת עצרת האו”ם שהגדירה את הציונות כביטוי של גִזענות. בעקבות ההחלטה נשא הרצוג ב-10 בנובמבר 1975 (יום השנה לאירועי “ליל הבדולח”) נאום בלתי-נשכח באו”ם במהלכו קרע את נייר ההחלטה. נאומו היכה גלים בעולם כולו. ב-1965 היה הרצוג שותף להקמת מפלגת רפ”י (1965), ובשנת 1981 נבחר לכהן בכנסת העשירית מטעם מפלגת העבודה וכיהן בה כשנתיים, עד לבחירתו כנשיא.
ב-1983 נבחר לכהן כנשיא השישי של מדינת ישראל. לאחר חמש שנים נבחר, בתמיכה גורפת, לקדנציה נוספת.
בתקופת כהונתו של הרצוג כנשיא התחלפו שש ממשלות וכיהנו ארבעה ראשי ממשלה (בגין, שמיר, פרס ורבין). לאחר תוצאות הבחירות לכנסת ה-11 שנערכו בשנת 1984, פעל הרצוג להקמת ממשלת אחדות לאומית בהסדר הרוטציה בין מפלגות העבודה והליכוד. בשנת 1986, העניק הרצוג חנינה שנויה במחלוקת למעורבים בפרשת קו 300, עוד קודם להגשת כתב האישום. בשנת 1987 היה הרצוג לנשיא הראשון שערך ביקור ממלכתי בגרמניה ובאותה השנה היה לנשיא הראשון שערך ביקור ממלכתי בארצות הברית, על-פי הזמנתו של הנשיא רונלד רייגן.

הרצוג כתב ספרים ומאמרים רבים בתחומי ההיסטוריה והפרשנות הצבאית, ובנושאים פוליטיים וציבוריים. ספריו פורסמו בארץ ובעולם ותורגמו לשפות רבות. לפני שנפטר הספיק להשלים את ספרו האוטוביוגרפי “דרך חיים”. במשך השנים שילב הרצוג עשייה ציבורית ענפה שכללה תפקידים בכירים בצבא, בדיפלומטיה, בפוליטיקה ובמערך ההסברה, עם עשייה פרטית כמשפטן, כהיסטוריון וכפובליציסט.
חיים הרצוג נפטר ב-1997 ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים.

אורה הרצוג – רעיית הנשיא השישי
אורה הרצוג (לבית אמבש) נולדה במצרים בשנת 1928 להורים ילידי הארץ. כשהיא בעלת תואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה מאוניברסיטת ויטווטרסטרנד שבדרום אפריקה, הצטרפה עם סיום לימודיה למשפחתה בארץ ישראל ולמדה בבית הספר לדיפלומטיה של הסוכנות. הרצוג התגייסה לשורות ארגון ההגנה ובמלחמת העצמאות שירתה כקצינה בחיל המדע. הרצוג נפצעה בפיגוע התופת בבנייני הסוכנות היהודית בירושלים במרץ 1948. בשנת 1947 נישאה אורה לחיים הרצוג ושימשה עזר כנגדו בתפקידיו הציבוריים השונים. היא פעלה רבות בתחומי התרבות, יזמה את חידון התנ”ך העולמי ושימשה כמנהלת הוועדה לחגיגות העשור למדינה (1958) וכחברת המועצה לתרבות ואמנות. כאשת הנשיא שמה אורה הרצוג דגש על קידום החינוך לערכי איכות חיים וסביבה, ופעלה במסגרת המועצה לישראל יפה, שאותה הקימה ובראשה עמדה לפני ואחרי תקופת כהונתו של בעלה כנשיא המדינה. במסגרת תפקידה זה, הנהיגה תחרויות יופי בישובים, במפעלי תעשיה, במוסדות חינוך ובמוקדי מצוקה והזנחה. אורה הרצוג כתבה את ספר הנימוסים וההליכות הראשון בעברית (“סודות האירוח”). הרצוג שימשה גם חברה במועצה הציבורית המייעצת למפעל הפיס, כיושבת ראש המועצה הציבורית למען המרכז הרפואי “שניידר” וכחברה בחבר הנאמנים של מוזיאון תל-אביב לאמנות. הרצוג נפטרה ב-10 בינואר 2022 בגיל 97. ארונה הוצב במשכן הנשיא בירושלים והיא נטמנה לצד בעלה, הנשיא השישי חיים הרצוג, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

הנשיא השביעי – עזר ויצמן

נולד ב-15 ביוני 1924.
תקופת כהונה כנשיא: 2000-1993.
נפטר ב-24 באפריל 2005.

עזר ויצמן נולד בשנת 1924 בתל אביב. אביו יחיאל (חיליק) ויצמן היה אחיו של ד”ר חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל. אימו, יהודית לבית קרישבסקי, הייתה בת למשפחה ממייסדי ראשון לציון. כשהיה בן 17 עבר קורס מפקדי כיתות של “ההגנה”. במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת כטייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי והוצב במצרים ובהודו. בשנת 1950 נישא לראומה שוורץ (אחותה של רות דיין, רעייתו של משה דיין) ולשניים נולדו שני ילדים. בנו שאולי, שנפצע קשה במלחמת ההתשה, נהרג בשנת 1991 עם אשתו בתאונת דרכים.

בעקבות בן דודו מיכאל ויצמן, שהיה טייס בחיל האוויר המלכותי ונפל במהלך מלחמת העולם השנייה, שאף גם עזר ויצמן לשרת כטייס. הוא עבר קורס טיס אזרחי עוד לפני גיוסו לצבא הבריטי. לאחר שירות של שנה כנהג תובלה בחיל האוויר הבריטי הצטרף בשנת 1943 לקורס טיס במושבה הבריטית רודזיה (כיום זימבבואה) שבאפריקה. הוא סיים את הקורס שנתיים לאחר מכן ושירת בהודו. בשנת 1946 השתחרר מהצבא הבריטי. לאחר שחרורו נסע ללונדון ללמוד תעופה ושם הצטרף לארגון הצבאי הלאומי (אצ”ל). בשובו ארצה הצטרף ל”שירות האוויר” של ההגנה, אשר היה גרעינו של חיל האוויר הישראלי, שויצמן נמנה לימים על מקימיו. במלחמת העצמאות הטיס ויצמן תחמושת ואספקה לנגב ולגוש עציון הנצורים ועסק בפינוי פצועים. במהלך המלחמה נשלח ויצמן לצ’כוסלובקיה לקורס הסבה מזורז להטסת מטוסי מסרשמידט, שנרכשו על ידי ישראל. מאז שירת בחיל האוויר בתפקידים מבצעיים ופיקודיים, ובראשם מפקד חיל האוויר בשנים 1966-1958. כמפקד החיל מילא ויצמן תפקיד מרכזי בעיצוב רוחו ודמותו של החיל ובחיזוק עוצמתו וכשירותו. בשנים 1969-1966 כיהן כראש אגף המטה הכללי (אג”ם) לימים אגף המבצעים.

עם שחרורו מצה”ל ב-1969 הצטרף ויצמן לממשלת הליכוד הלאומי כשר מטעם תנועת החרות. הוא כיהן כשר התחבורה עד לפרישתה של גח”ל (גוש חירות ליברלים) מהממשלה ב-1970 בעקבות קבלת תכנית רוג’רס.
לקראת מערכת הבחירות ב-1977 חזר ויצמן לפעילות בתנועת הליכוד. ויצמן ניהל את מסע הבחירות שהוביל למהפך הפוליטי שבו עלה הליכוד לשלטון, ולאחריו התמנה לשר הביטחון בממשלתו של מנחם בגין. ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 חולל מפנה בדעותיו הניציות של ויצמן. הוא מילא תפקיד חשוב בהשגת הסכם קמפ-דייויד ב-1978 שסלל את הדרך לחוזה השלום הישראלי-מצרי ב-1979. ב-1980 התפטר ויצמן מן הממשלה בשל חילוקי דעות עם ראש הממשלה בסוגיית קידום השלום ובשל קיצוץ בתקציב הביטחון ומדיניות ההתנחלות בשטחים.
מ-1980 עד 1984 פנה ויצמן לעסקים פרטיים. ב-1984 ייסד מפלגה חדשה – “יחד” – שנבחרה לכנסת והיוותה לשון מאזניים בין שתי המפלגות הגדולות. באותה שנה הוקמה ממשלת אחדות רוטציונית בראשותו של שמעון פרס, בה כיהן ויצמן כשר בלי תיק, כממונה על ענייני הערבים וכחבר הקבינט המצומצם. באוקטובר 1986 הצטרף עם מפלגתו למערך. ב-1988 מונה לשר המדע והטכנולוגיה בממשלת האחדות הלאומית בראשותו של יצחק שמיר. לאחר פירוק ממשלת האחדות הלאומית החליט ויצמן לפרוש מהפוליטיקה, וב-1992 התפטר מן הכנסת.
ב-1993 נבחר ויצמן לנשיא המדינה. בעת כהונתו כנשיא הקפיד ויצמן להגיע לביקורי ניחומים אצל המשפחות ששכלו את יקיריהן בזמן כהונתו, וכן ביקר אצל פצועי צה”ל. ויצמן מיעט לעשות שימוש בסמכותו לקציבת עונשם של אסירי עולם שהורשעו בביצוע רצח. ב-1998 נבחר לתקופת כהונה נוספת אך התפטר שנתיים לאחר מכן על רקע חקירה משטרתית ולמרות החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש נגדו כתב אישום. בזמן כהונתו עודכנה תקופת כהונת נשיא המדינה לשבע שנים. עזר ויצמן נפטר בביתו בשנת 2005 ונקבר לפי צוואתו באור עקיבא, לצד בנו וכלתו.

ראומה ויצמן – רעיית הנשיא השביעי
ראומה ויצמן נולדה בלונדון בשנת 1925. בגיל שנה עלתה ארצה עם הוריה רחל ודב שוורץ והמשפחה השתקעה בירושלים. הוריה, שהאמינו בערכיו של החינוך הקיבוצי, שלחו אותה בגיל תשע לקיבוץ משמר העמק. בשנת 1950 נישאה לעזר ויצמן. במשך השנים, עוד בטרם נבחר בעלה לנשיאות, עסקה הגברת ויצמן בהתנדבות בעשייה ציבורית. לאורך שנות פעילותה הציבורית כרעיית הנשיא, הגברת ויצמן התמקדה בתחומים הבאים: קליטת עלייה – במסגרת עיסוקה בתחום זה ביקרה במרכזי קליטה ובאתרי קרוואנים ואירחה עולים חדשים בבית הנשיא; טיפול בילדים מוגבלים – הגברת ויצמן התנדבה שנים רבות בארגון מיח”א המטפל בילדים חירשים. בנוסף הקדישה את זמנה לנושא האוריינות ועידוד הקריאה, וכן פעלה בתחום הדיפלומטי כשאירחה נשות דיפלומטים והשתתפה בכנסים בינלאומיים

הנשיא השמיני – משה קצב

נולד ב-5 בדצמבר 1945.
תקופת כהונה כנשיא: 2007-2000.

משה קצב נולד בשנת 1945 בעיר יזד שבאיראן, לגוהר ושמואל קצב. כשהיה בן שנה עבר עם משפחתו לעיר טהרן וכשהיה בן חמש עלתה המשפחה לישראל ושוכנה במעברת “שער עליה” בסמוך לחיפה. משם עברה המשפחה למעברת קסטינה, לימים קריית מלאכי. בזמן השיטפונות הקשים של חורף 1951 התמוטטו אוהלי המעברה ואחיו התינוק של קצב נפטר. אח נוסף שלו נפטר באיראן. בשנת 1969 נשא לאישה את גילה לבית פרדני. לשניים נולדו ארבעה בנים ובת.

את פעילותו הציבורית החל קצב כבר במקביל ללימודי כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, כשנבחר ליו”ר תא הסטודנטים של גח”ל (גוש חירות ליברלים) באוניברסיטה. כשהיה בן 24 בלבד נבחר לתפקיד ראש מועצת קריית מלאכי והיה לראש המועצה הצעיר במדינה.
בשנת 1977 נבחר לכנסת התשיעית מטעם הליכוד והיה לראשון מבין ראשי ערי הפיתוח שנבחר לכנסת. בכנסת העשירית מונה לסגן שר הבינוי והשיכון ולממונה על פרויקט שיקום השכונות. בכנסת ה-11 התמנה לשר העבודה והרווחה ובכנסת ה-12 כיהן כשר התחבורה וכחבר בוועדת השרים לענייני חוץ וביטחון. בכנסת ה-13 נבחר ליו”ר סיעת הליכוד, ובכנסת ה-14 כיהן כסגן ראש הממשלה, שר התיירות והשר הממונה על ערביי ישראל.
בשנת 2000 נבחר קצב לכהונת הנשיא השמיני של מדינת ישראל.
הנשיא קצב התפטר מתפקידו ביולי 2007 בעקבות הגשת כתב אישום נגדו, ובדצמבר 2010 הוא הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בביצוע עבירות מין, בהן שתי עבירות אונס וכן בעבירות של שיבוש הליכי משפט. במרס 2011 נדון קצב לשבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי כספי. בית המשפט העליון, שדן בערעורו של קצב על ההרשעה והעונש, החליט פה אחד לדחות את הערעור.
קצב ריצה חמש שנים ו-15 ימים מתוך שבע השנים שנגזרו עליו, והשתחרר ב-18 בדצמבר 2016. העמדתו לדין והרשעתו הטילו עננה כבדה על נשיאותו, אך שימשו עדות לכך שבמדינת ישראל כל האזרחים שווים בפני החוק.

גילה קצב – רעיית הנשיא השמיני
גילה קצב נולדה בשנת 1948 בתל אביב. הוריה, בן ציון ורחל פרדני, היו חניכי תנועת בית”ר בפולין ובאוקראינה. בשנת 1969 נישאה למשה קצב. במשך כשלושים שנה שילבה הגברת קצב בין חיי משפחה, פעילות ציבורית ועבודתה בבנק ובארגון בני-ברית. הגברת קצב פעלה במהלך השנים בנושאי רווחה הקרובים לליבה: סיוע לילדים במצוקה והתנדבות במסגרת אגודת “יד שרה”, והמשיכה בפעילות זו גם במהלך שנותיה כרעיית הנשיא.

הנשיא התשיעי – שמעון פרס

נולד ב-2 באוגוסט 1923.
תקופת כהונה כנשיא: 2014-2007.
נפטר ב-28 בספטמבר 2016.

שמעון פרס (פרסקי) נולד בשנת 1923 בוישנייבה שבבלרוס, לאביו יצחק – סוחר עצים אמיד, ולאמו שרה (לבית מלצר) – ספרנית מתנדבת. בשנת 1934 עלה ארצה וגר עם משפחתו בתל אביב. תחילה למד בבתי הספר “בלפור” ו”גאולה” ולאחר מכן בבית הספר החקלאי “בן שמן”. כשהיה בן 17 יצא בראש גרעין של הנוער העובד מבן שמן להכשרה בקיבוץ גבע שבעמק חרוד. הגרעין הצטרף למקימי קבוצת אלומות שבגליל התחתון, בה עבד כרועה צאן, רפתן ומזכיר הקיבוץ. בגיל 20 נבחר למזכירות הארצית של “הנוער העובד”.

בשנת 1945 נשא שמעון פרס לאישה את חברתו סוניה לבית גלמן, אותה הכיר בלימודיו בבן שמן. הם הקימו את משפחתם בקבוצת אלומות. לזוג נולדו שלושה ילדים: צביה ולדן (לימים, ד”ר לבלשנות), יהונתן פרס (ד”ר, וטרינר), ונחמיה פרס (מהנדס, שותף מנהל ומייסד קרן הון סיכון).
בהיותו בן 24 גויס פרס למטה ארגון ההגנה. הוטלו עליו משימות מיוחדות, בעיקר בנושאי כוח האדם והרכש הצבאי תע”ש ומחקר ביטחוני. בשנת 1949 מונה פרס לראש שירותי הים, ולאחר מלחמת השחרור הוא מונה לראש משלחת משרד הביטחון בארצות הברית. עם שובו לישראל ב-1952, בהיותו בן 29, מינה אותו דוד בן גוריון למ”מ ולאחר מכן למנהל הכללי של משרד הביטחון. את מאמציו מיקד פרס ברה-ארגון של משרד הביטחון, במציאת מקורות להצטיידות צה”ל בנשק חדיש ובפיתוח התעשייה הביטחונית הישראלית.
הוא רקם קשרים אישיים ופוליטיים מיוחדים במינם עם צרפת וראשיה, והמוסד הביטחוני שלה. עשר השנים בהן התקיימו יחסים יוצאי דופן בין צרפת לבין ישראל נחשבו כתור הזהב ביחסי שתי המדינות והביאו לשיתוף פעולה חסר תקדים בתחומי הביטחון והמדיניות. כאדריכל של קשרים אלה, זכה פרס באות לגיון הכבוד הגבוה ביותר של הצרפתי.
שמעון פרס כיהן כחבר הכנסת במשך 48 שנים, הכהונה הארוכה ביותר בתולדות כנסת ישראל. כמו כן שימש כיושב ראש מפלגת העבודה במשך 18 שנים, והוא חזר לכהן בתפקיד לאחר רצח יצחק רבין, בשנים 1997-1995, ונבחר שוב כיו”ר בשנים 2003-2005.
שמעון פרס כיהן כשר ב-12 ממשלות וכיהן פעמיים כראש ממשלה (1984-1986, 1996-1995) תפקידיו הראשונים בממשלה היו שר הקליטה ואחראי על הפיתוח הכלכלי בשטחים המוחזקים (1969) ובהמשך שר התחבורה והדואר (שהפך לתקשורת) בממשלת גולדה (1970). בממשלת רבין הראשונה (1977-1974) כיהן כשר הביטחון. בתקופת כהונה זו הקדיש פרס את מירב מאמציו לשיקום צה”ל שנפגע קשות במלחמת יום הכיפורים. בתפקידו זה יזם את מבצע אנטבה (“מבצע יונתן”), שהתקבל על ידי ממשלת רבין והסתיים בחילוץ הנוסעים החטופים הישראלים מאוגנדה.
לאחר התפטרות יצחק רבין ב-1977 כיהן כראש הממשלה בפועל עד הבחירות לכנסת התשיעית. בעקבות בחירות 1984 שהראו על שיוויון בין המערך לליכוד. הוקמה ממשלת אחדות ובראשה עמד שמעון פרס כראש הממשלה הראשון ב”ממשלת הרוטציה”. תחת שרביטו יצא צה”ל מלבנון, פרט לרצועת ביטחון בדרום לבנון. פרס גם הוביל כרה”ם את “תוכנית הייצוב הכלכלית” שהצילה את הכלכלה הישראלית מהתמוטטות והורידה את האינפלציה.
במסגרת כהונתו של פרס כשר החוץ בממשלת רבין השנייה הוא ניהל, תוך שיתוף פעולה עם יצחק רבין, את תהליך השלום עם הפלסטינים, ששיאו הייתה חתימה על “הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי” בטקס חגיגי שנערך בבית הלבן בראשות נשיא ארה”ב קלינטון. על מאמצו זה הוענק לו, כמו גם לרבין וליו”ר אש”ף ערפאת, פרס נובל לשלום בשנת 1994. פרס פיתח וקיים יחסים מיוחדים וסודיים עם המלך חוסיין במשך שנים רבות, שהובילו למו”מ בראשות רבין ולהסכם השלום עם ירדן שנחתם ב-1994.
לאחר הרצח המזעזע של ראש הממשלה רבין, בנובמבר 1995, נבחר שמעון פרס לכהונת ראש ממשלת ישראל. הוא כיהן בתפקיד עד הבחירות הישירות לראשות הממשלה ולכנסת ה-14 בשנת 1996, בהן ניצח בנימין נתניהו. בהמשך כיהן פרס כשר החוץ בממשלת אריאל שרון, כמשנה לראש הממשלה, וכשר הממונה על פיתוח הנגב והגליל בממשלת אהוד אולמרט.
ביוני 1996 החל בהקמת “מרכז פרס לשלום” העוסק בייזום פרויקטים משותפים ובהפעלתם, עם שכנינו הפלסטינים, הירדנים והמצרים בנושאי כלכלה, תרבות, חינוך, ספורט, מחשבים, חקלאות, תקשורת ורפואה.
פרס נודע גם כאיש ספר שקיים קשרים הדוקים עם סופרים ואנשי רוח בארץ ובעולם, וגם חיבר בעצמו מספר ספרים שראו אור בארץ ובעולם מ-1965 ועד לשנותיו האחרונות.
ב-15 ביולי 2007 הושבע פרס כנשיאהּ התשיעי של מדינת ישראל. בכהונתו זאת המשיך פרס לפעול השנים כאיש מוביל, כבעל חזון וכמדינאי. בין היתר, אירח את “ועידת נשיא ישראל 2008” בה השתתפו למעלה מ-5,000 אורחים מ-50 מדינות, וכן עסק רבות בעידוד פיתוחה של הטכנולוגיה הגבוהה בישראל, ובמיוחד הננו-טכנולוגיה, ובקידום חוקרים ומדענים ישראלים צעירים ונוער שוחר מדע.
הנשיא פרס גם הוביל תמיכה בהגנת הסביבה, שימוש באנרגיות חלופיות ושמירת נכסי הטבע.
בסיוריו ברחבי המדינה קיים פרס קשר ישיר עם כל מגזרי החברה הישראלית, תוך שהוא שוקד על קידום השוויון האזרחי לאוכלוסיות המיעוטים, על צמצום הפערים החברתיים ועל העדפה מתקנת לאוכלוסיות חלשות וחריגות. כמו כן פעל להדגשת ערך החינוך כמכשיר להעצמה אישית ולמיצוי המשאב האנושי במדינת ישראל. פרס עסק רבות בהעמקת הקשר עם הקהילות היהודיות בתפוצות תוך טיפוח זיקתן לישראל.
בהיותו מדינאי בכיר בעל שם עולמי, הקדיש פרס את הופעותיו הציבוריות וביקוריו בחו”ל להדגשת הישגיה הגדולים של מדינת ישראל וכמיהתה לשלום. כשנתיים לאחר תום כהונתו כנשיא המדינה, ב-28 בספטמבר 2016, נפטר שמעון פרס ונטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, ירושלים.

הנשיא העשירי – ראובן ריבלין

נולד ב-9 בספטמבר 1939.
תקופת כהונה כנשיא: 2021-2014.

ראובן (רובי) ריבלין נולד לרחל ולמזרחן פרופסור יוסף יואל ריבלין, נצר למשפחה ירושלמית שורשית ודור שמיני בארץ לשני הוריו. בנעוריו למד ריבלין בגימנסיה העברית רחביה, והיה תלמידם של המשוררים דן פגיס ויהודה עמיחי. ריבלין היה חניך בשבט מצדה של תנועת הצופים ובשנת 1957 התגייס לצה”ל ושירת במודיעין קרבי. בשנת 1958 סיים קורס קצינים, שירת כקצין מודיעין בגייסות השריון ובאילת. במלחמת ששת הימים נטל חלק כקצין מילואים בחפ”ק חטיבה 55 שלחמה בקרב על ירושלים. את שירות המילואים שלו השלים בדרגת רב-סרן. במקביל השלים לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, והוסמך כעורך-דין.

עד לסוף שנות ה-60 היה נשוי ליפה וילף, ובשנת 1971 נישא בשנית לנחמה ריבלין. ריבלין הוא אב לארבעה ילדים. כאיש תנועת חרות וכמשפטן, כיהן ריבלין בתפקידים ציבוריים רבים: חבר מועצת העיר ירושלים בין השנים 1983-1978 ובהמשך שימש כיו”ר סניף חרות בירושלים וכיו”ר ארגון הליכוד. בין השנים 1986-1981 כיהן ריבלין כחבר מועצת המנהלים של אל-על, וכן כיהן כיו”ר המוסד לבטיחות וגיהות. ריבלין שימש כיועץ משפטי לאגודת הספורט בית”ר ירושלים, כיו”ר האגודה וכמנהל קבוצת הכדורגל. בשנת 1988 כיהן כסגנו של ראש העיר טדי קולק, ולאחר מכן התמודד בבחירות הפנימיות בסניף הליכוד בירושלים על ראשות הרשימה.
ריבלין נבחר לראשונה לכנסת ה-12 בשנת 1988 בה שימש כיושב ראש הוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול. כמו כן, שימש כחבר בוועדת הכנסת, בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת חוקה חוק ומשפט. בשנת 1996 בכנסת ה-14, שימש ריבלין כחבר בוועדה מיוחדת לעניין לקחי אסון גשר המכביה, בוועדה לבחירת שופטים, בוועדה משותפת לתקציב הביטחון, בוועדת החינוך והתרבות ובוועדה משותפת לעניין הכרזה על שעת חירום. בכנסת ה-15 שימש ריבלין כיושב ראש סיעת הליכוד וכנציג האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים. בכנסת זו, החל ריבלין לשמש כסגן יושב ראש הכנסת, ובהמשך כשר התקשורת.
בשנת 2003 נבחר לכהונת יושב ראש הכנסת ה-16. בתפקידו זה פעל לחזק את עצמאות הכנסת וזכה בהכרה ציבורית רחבה בזכות הגנתו על הדמוקרטיה ומאמציו להבטיח את זכויותיהן של קבוצות מיעוט.
בכנסת ה-17 היה חבר בוועדת הכספים, בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, בוועדה לזכויות הילד, בשדולה למען ירושלים ובשדולה למען הדרוזים והצ’רקסיים.
בשנת 2007 הכריז ריבלין באופן רשמי כי בכוונתו להתמודד על תפקיד נשיא מדינת ישראל לאחר סיום כהונתו של משה קצב. בסיבוב ההצבעה השני, הסיר את מועמדותו וקרא לחברי הכנסת לתוך בשמעון פרס, שהגיע למקום הראשון.
בשנת 2009 נבחר לכהן בפעם השנייה כיושב ראש הכנסת ה-18. בכנסת ה-19 כיהן ריבלין כחבר בוועדת הכספים ובוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. כמו כן, ריבלין שימש כחבר בוועדה המשותפת לקידום התחרות בענף המזון, כיו”ר שדולת ירושלים וכחבר בשדולה לחיזוק הקשר עם העם היהודי.
בשנת 2014 נבחר לכהונת הנשיא העשירי של מדינת ישראל.
כנשיא המדינה, פעל להגן על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, לבסס שותפות איתנה בין הקהילות השונות בחברה – יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, להבטיח חופש דת ולקדם שוויון ושגשוג לכלל אזרחי ישראל. בזירה הבינלאומית עסק ריבלין ביצירת מחויבות רבה לזיכרון השואה, והוביל מאבק משותף באנטישמיות ובגזענות. בתחילת כהונתו היה ריבלין הנשיא הישראלי הראשון שהשתתף באירוע לזכר הטבח בכפר קאסם. במהלך כהונתו קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן ומאוניברסיטת פיראוס.
בשנת 2015 נשא ריבלין בכנס הרצליה את “נאום השבטים” במהלכו תיאר את החברה בישראל כמפוצלת לרוב חילוני ציוני מוצק, למיעוט דתי, חרדי וערבי ההולכים ונדמים לו בגודלם, כאשר תהום תרבותית, דתית וזהותית פעורה בין המגזרים ומאיימת על החברה הישראלית.
ריבלין קרא לייצר סדר ישראלי חדש על בסיס החלפת תפיסת הרוב והמיעוט הרווחת, בתפיסה של שותפות, ועורר בכך דיון ציבורי נרחב. בהמשך לכך החלה לפעול תכנית תקווה ישראלית. ריבלין, אשר בצעירותו הפסיק לאכול בשר, הביע במהלך כהונתו כנשיא את תמיכתו בפעילות להגנת בעלי חיים ולעידוד הפחתת אכילת בשר. בשנת 2016 ערך לראשונה יום אימוץ כלבים בבית הנשיא, בשיתוף עמותות “תנו לחיות לחיות” ו”נח”. כמו כן, ריבלין הנהיג עריכת מנגל צמחוני כחלק מטקס יום העצמאות הנערך בבית הנשיא מדי שנה.
בשנת 2017 אירח הנשיא ריבלין מספר מנהיגים בינלאומיים חשובים, בהם נשיא ארצות הברית וראש ממשלת הודו. עם סיום כהונתו עבר ריבלין להתגורר בירושלים ובשנת 2021 מונה ליו”ר הכבוד של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

נחמה ריבלין – רעיית הנשיא העשירי
נחמה ריבלין נולדה בשנת 1945 במושב חרות. עם סיום לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, קיבלה תואר ראשון בביוטכנולוגיה ובזואולוגיה לצד תעודת הוראה במדעי הטבע. במהלך כהונת הנשיא ריבלין, הקימה נחמה גינה קהילתית בבית הנשיא, ייסדה פרס לשירה עברית, ופעלה לקידום אוכלוסיות מוחלשות, בהן נשים נפגעות אלימות. בשנותיה האחרונות קיימה פעילות ציבורית תוך התמודדות עם מחלת ריאה קשה, ובכך העלתה מודעות לקושי היומיומי של אנשים עם מוגבלויות ואת המחויבות החברתית כלפיהם.
נחמה ריבלין נפטרה בשנת 2019.

תיאום סיורים

ביקורים בבית הנשיא הם ללא תשלום! יש צורך לתאם מראש את הביקור. ניתן לתאם ביקור וסיור של שעה וחצי (כולל הבידוק) בעברית, ערבית או אנגלית.
שימו לב – לא ניתן להגיע לביקור ללא סיור בית הנשיא הוא מוסד חי ופעיל, עם לוח זמנים צפוף ומשתנה כל הזמן. אנו ממליצים לתאם סיור לפחות בין חודש לחודשיים מראש. ייתכן ולקראת הביקור ניאלץ לדחות או לבטל את הסיור בהתאם לפעילות המתקיימת במשכן.

שימו לב!

• כניסה לבית הנשיא מותנית בבידוק בטחוני.
• אין להביא נשק.
• מומלץ לא להגיע עם תיקים או מחשבים ניידים.
• הכניסה תתאפשר רק בהצגת תעודה מזהה.
• הכניסה לבית הנשיא היא בלבוש הולם ומכובד.

מתוך רצון לשמור על הסביבה בית הנשיא נמנע משימוש בכלים חד פעמיים. נא לבוא עם בקבוקים אישיים, אותם ניתן למלא בעמדות מילוי מים בבית הנשיא.

סיורים לקבוצות מאורגנות (למעלה מ-15 משתתפים)

קבוצות מאורגנות, עמותות, חברות, בתי ספר, עובדי מדינה, חיילים, יחידות בשירות הבטחון ומשפחות שמונות למעלה מ-15 משתתפים, מוזמנות לתאם את הסיור שלכם כאן.

סיורים למבוגרים (פחות מ-15 משתתפים)

מבקרים בודדים או קבוצות המונות פחות מ-15 משתתפים מוזמנים לתאם את הסיור שלהם כאן.

סיורים למשפחות וילדים

בית הנשיא פתוח גם לילדים ומזמין את הדור הבא של מדינת ישראל ליהנות מחוויה חד פעמית של היכרות עם מוסד הנשיאות! ניתן להירשם לסיורי משפחות המותאמים לילדים עד גיל 15 כאן.

דרכי הגעה

משכן נשיאי ישראל, רחוב הנשיא 3, ירושלים.
ניתן להגיע לתחנת “בית הנשיא” בקו 13 של אגד.
ניתן גם ללכת ברגל מהתחנות הבאות:
עזה\רד”ק (כ-5 דקות הליכה) קווים: 9, 17, 19, 19א, 22, 92, 517, 791
קרן היסוד\אחד העם (כ-10 דקות הליכה) קווים: 7, 7א, 18, 34, 34א, 71, 72, 74, 75, 77, 77א, 78, 78א

ניתן לחנות בתשלום בחניון הציבורי ‘חניון התיאטרון’ – רח’ יעקב שסקין 1 (כ-7 דקות הליכה)