דברי הגברת הראשונה באירוע "מילואימניקים חוזרים הביתה"

אני מאד שמחה לארח אתכם כאן, ולראות איך כוחות חשובים ורבים כל כך שפועלים ומשפיעים על החברה שלנו, חוברים יחד, בכוחות משותפים ולמען מטרה משותפת.

אני רוצה לשתף אתכם שכבר כמה שבועות אני חושבת על הצורך בהתכנסות כזאת, שמבחינתי היא הכרח קיומי ממש – עבורנו כחברה.

כמעט בכל יום, אני מקבלת עוד ועוד תזכורות לכך שחייבים לדבר ולפעול בנושא החשוב הזה.

רק לפני כמה ימים חברה סיפרה לי שהיא שוקלת להגיד לבעלה המילואימניק שאולי כשמוציאים אותו להתרעננות קצרה, עדיף שלא ממש יגיע הביתה – כי זה "מטריף לה את הילדים".

אחרת, העובדת במחלקת משאבי אנוש של חברה גדולה אמרה שהיא "הולכת על קצות האצבעות" בהתנהלות מול המילואימניקים שחוזרים לחברה: להטיל עליהם מיד משימות? להעיר כשהם בוהים בישיבות? מה לעשות?

מכל המקרים האלה – שהפכו ממש ליומיום ישראלי שכולנו מכירים וחווים מקרוב, הבנתי שחייבים לדבר, לא רק על זכויות, תמיכה כלכלית והקלות בלימודים, למרות שגם אלה מאד מאד מאד חשובות! אלא על הפן הרגשי והנפשי שבשיבה הביתה.

מאז השבת השחורה נדמה שהחזית והעורף הפכו לגוף אחד ענק, מרובה ראשים,  והביטוי "כל העם צבא" קיבל פתאום תוקף חדש. ועכשיו, כשלאט לאט חוזרים הביתה רבים מנשות ואנשי המילואים, הלב מתמלא עד גדותיו.

אחרי חודשים ארוכים של לחימה קשה, ולמרבה הכאב של חללים רבים, של פצועים, בגוף ובנפש. אנחנו נרגשות ונרגשים לחבק את השבות והשבים הביתה.

אבל יחד עם ההתרגשות הזאת, אל הלב מתגנב גם חשש מפני הבאות. ועל החשש הזה חשוב מאד לדבר. מי שחוו על בשרם מלחמה, ומי שסיכנו את חייהם, ומי שראו חברים לנשק הולכים בלי שוב, חוזרים וחוזרות אל הבית המוכר בלב מלא אהבה וגעגועים; חוזרים אל מוסדות ההשכלה הגבוהה, אל מקומות העבודה; אבל הם עמוסים מראות וריחות וקולות משם ובעצמם – הם אחרות ואחרים משיצאו לשדה הקרב.

המורכבות הזאת מתבטאת בכל מרחב באופן אחר.  אבל אין בית, או מוסד אקדמי, או מקום עבודה, שעליו היא תפסח, בימי השיבה האלה. הרי גם הבית השתנה כל כך, עד כדי כך שלעתים הגעגוע אליו עוד נמשך גם אחרי החזרה; ואיך אפשר להתרכז בלימודים, ולהשלים פערים כה גדולים, כשהראש והלב במקום אחר לגמרי?

וכמה מתסכל לשוב לעבודה, ולגלות שהמעמד מעט השתנה, ושאולי יש כאלה שכבר תפסו את המקום שבהשגתו הושקע עמל של חודשים ואפילו שנים. המסקנה ברורה לכולנו, והיא שעומדת בבסיס ההתכנסות הזאת: עלינו, כחברה להיות שם בשבילם ובשבילן.

אנחנו צריכים להתגייס למענם – ולמעננו – לפרוס רשת רכה, בטוחה ככל האפשר לשוב לחיק החיים.

הרשת הזאת מתחילה, בראש ובראשונה, במודעות, ובהנכחת המורכבות הזו בשיח הציבורי. אבל היא לא מסתיימת בזה. עלינו להעניק כלים וכוח למי שמצויים כרגע בעין ההתמודדות. לתת ליווי קרוב למי שזקוק או זקוקה לו. עלינו להזכיר, למשל, ששיבה תובעת זמן,  וסבלנות, ורגישות הדדית. היא לא נגמרת ברגע שהדלת נסגרת, היא לא נגמרת בחיבוק הראשון בבית, ביום הראשון על ספסל הלימודים, או בחזרה הראשונה לעבודה.

החיילות והחיילים שלנו שבים עכשיו הביתה ממרחקים אדירים, גיאוגרפיים, מנטליים, נפשיים, ולכן, הם שבים בפרנזט פרוגרסיב, בהווה מתמשך, וממשיכים לשוב אליו כל יום עוד קצת. זה נכון למשפחות, וזה נכון גם לשוק התעסוקה, והאקדמיה – שחוו בעצמם אתגרים עצומים בחודשים האחרונים, ובכלל – זה נכון לכל החברה ולכל המדינה. ובכל אחד מהמרחבים האלה, המאתגר בפני עצמו ובייחודו, חשוב מאד לשמור גם על מקורות תמיכה חיצוניים ומקצועיים; ולזכור שאנחנו – כחברה, ובוודאי אתם ואתן שהגעתם לכאן היום ונוטלים חלק פעיל בעשייה החשובה – מחויבים להציע קשת שירותים ותמיכה רחבה ככל האפשר, גמישה, סבלנית ומכילה. להיות במאתיים אחוז עבור אלה שהיו שם עבורנו בכל מאודם, ולהעניק להם את מקורות התמיכה הנכונים, בחומר וברוח. ביחד ולחוד.

ברקע המחשבות שלי על מה נכון ומה כדאי שאומר לכם היום אני שוב ושוב מזמזמת לעצמי את הדואט הנפלא והמדוייק כל כך שכתבה דפנה עבר הדני, והלחין וביצע שמוליק קראוס, יחד עם ג'וזי כץ: "חזרת פתאום, הנה אתה בבית. תן לי רק דקה לנשום באת לי כל כך פתאום. היה לי קשה, אני לא מתלוננת כי אני יודעת ש…גם לך היה ודאי לא קל. אם, אם רק, ורק אם תרצה, נהיה פה גם מחר אל תתנצל תראה כעת זה לא חשוב תן לי דקה להתרגל אליך שוב…"

בעיני, הבחירה לכתוב ולשיר את השיר הזה כדואט, מבריקה ורגישה; כי החזרה הביתה – למשפחה, לחברה, לעורף, תובעת סבלנות ונשימה עמוקה והדדית, של כל השותפים. ואנחנו, כתומכים ומלווים, נעשה כל שביכולתנו לאפשר את הנשימה הזאת. בסבלנות, בהכלה, במסירות וברוך.

כי יהיה פה גם מחר והמחר הזה יהיה מואר וטוב בטוח ואוהב בזכותכם, בזכותכן, גיבורות וגיבורים בחזית ובבית תודה לכולכם, תבורכו.