דברי הנשיא באזכרה לאלחנן קלמנזון ז״ל

אנחנו מתכנסים כאן היום, על אדמת ההר בה גדל אלחנן קלמנזון זכרו לברכה, מול הנוף שאליו נשא את עיניו ואת ליבו, כדי לזכור – וכדי להמשיך.

אלחנן נפל כשהוא מממש את האתוס המכונן של העם שלנו: הערבות ההדדית; ואין נכון וטוב יותר מהמקום הזה ומהמעמד הזה כדי להזכיר זאת.

התורה מספרת על יהודה – בן ההר, שנחלת שבטו בהר – אשר ניגש לאביו יעקב, וכשהוא לוקח אחריות מלאה על אחיו בנימין, אמר: ״אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ״. הוא היה מוכן לרדת ממעמדו, לוותר על חירותו, למסור את נפשו ולהיכנס בעצמו אל המצר – רק כדי להציל את אחיו.

ואכן, מאז ועד היום, זו לא רק דרכם של יושבי ההר הטוב הזה – אם ליטול בהשאלה מלשון הפסוקים, אלא גם דרכו של עם ישראל: האחריות של מי שיכול – כלפי מי שזקוק, הערבות בין כל חלקי העם, היד המושטת מן הפסגה – למי שנמצא כרגע בתחתית.

באותו יום נורא של שבעה באוקטובר, באותה שבת שמחת תורה, נשמעו האזעקות והזעקות מן העוטף. הן לא נשמעו רק באוזניים אלא גם בלב. אלחנן, אחיו מנחם ואחיינו איתיאל שמעו אותן כאן, בהר.

הם לא המתינו לפקודה, הם לא שאלו ״האם זה תפקידי?". הם פשוט יצאו. ירדו מההר לשדות העוטף, באחריות, בנחישות, בתחושת שליחות, כמו יהודה אל בנימין, כמו כל מי שהבין אז שערבות איננה רק ערך – היא קריאה.

הם ירדו עם נשק וידיעה אחת בלב – אחינו בסכנה – ואנחנו הולכים. כל ישותם זעקה "הנני!". הדרך מהבית בעתניאל לשדות בארי לא קצרה, אבל המרחק האמיתי, אותו מרחק שבין קהילות, בין עולמות, בין לבבות, התבטל באותו יום, והפך לאחריות, אומץ ואמונה.

הם נלחמו במשך שעות – בית אחרי בית, ממ״ד אחרי ממ״ד; ובתוך הזוועה הנוראה, אלחנן היה עמוד האש לפני המחנה. הוא נפל כשהוא ממלא במותו את שבועת חייו – "להגנת המולדת ולחירות ישראל".

יקירותיי ויקיריי, המעמד המקודש הזה לא מעלה על נס רק את זכרו של אלחנן, אלא גם את הדרך שהוא ציווה לנו בחייו ובמותו. דרך שמחברת בין חבלי ארץ מולדת, בין קהילות ומגזרים, בין אנשים.

דרך שלא נשארת רק ככביש על מפה, אלא הופכת למסלול לתיקון, לריפוי, לבניין. מן ההר לשדה, ומן השדה בחזרה אל ההר.

אחרי נפילתו, עלו עצים מן האדמה השרופה בבארי וניטעו כאן, בהר חברון. עצים מחצרה של רחל פריקר ((Priker – אחת הנשים שאלחנן הציל – הועמסו על משאיות והובאו לכאן כדי להכות שורשים, לצמוח, לשגשג. 

זהו מסלול דו-סתרי: ההר ירד לשדה להציל, והיום השדה עלה אל ההר כדי להצמיח. מסלול דו-סתרי, אבל אין בו ולו סתירה אחת, להיפך: זוהי דרך של חיים, זהו סיפור החיים הישראלי במיטבו: עם אחד, אדמה אחת, גורל אחד, מדינה אחת.

בני משפחת קלמנזון היקרים, כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל, אני מרכין את ראשי בפניכם בתודה וביראה עמוקה. אתם לימדתם אותנו ש״ספרא וסייפא״  זו לא רק סיסמה אלא דרך חיים. בביתכם – התורה והמעשה הם אינם עולמות נפרדים אלא נשימה אחת.

הרב בני היקר, מראשי ישיבת עתניאל, אתה גידלת דורות של תלמידים על אהבת התורה, העם, הארץ, המדינה והאדם, ובעיקר – על החובה לקום ולעשות. כך אתה ורעייתך יוכבד גידלתם את כל המשפחה וכמובן את אלחנן. כך הוא חי. כך פעל. כך נפל.

שלומית היקרה, שי, טל, מבשר, קרן והוד, מיכל ואני התרגשנו כל כך לפגוש אתכם שוב ושוב,ולהתחזק מהעוצמות שלכם.

מנחם היקר, אתה ביטאת את רוח המשפחה הזאת במשפט אחד שנכנס לליבו של כל ישראלי: ״בשביל אח עושים הכל״.

זו לא רק אמירה אישית – אלא תמצית של דרך, דרך שאני יודע כמה אתה פועל ברוחה, גם איתנו בבית הנשיא – במהלכים חשובים ביותר שבעזרת השם עוד יישאו פירות.

המשפט המופלא שלך הוא למעשה פסוק חדש בשירת הערבות הישראלית, המשך ישיר של דברי יהודה: ״אנכי אערבנו״, ותזכורת שבכל פעם שאנחנו נדרשים להגן זה על זה, לעמוד זה לצד זה, להקשיב, לעזור, להושיט יד, אנחנו הולכים בדרכו של אלחנן.

קהל נכבד ויקר; הציבור הדתי-לאומי – שאלחנן היה נצר מפואר שלו – שילם מחיר כבד במלחמה הזו. אבל דווקא הוא, כמו משפחת קלמנזון, יודע להפוך כאב לתקווה, יגון לעשייה, חורבן – לבניין של מחר ישראלי משותף.

דור אחר דור של נשים וגברים מופלאים, של תלמידי חכמים, מתיישבים, חיילים ואנשי מעשה, של קהילות שלמות שממשיכות לשאת את הרוח הזו: רוח של ספרא וסייפא, של אמונה ושל אחריות, של תעצומות ומסירות נפש, של הבנת המצווה המקודשת – לתרום לתקומתה ולהגנתה של מדינת ישראל, אותה כינה סבי הדגול הרב הרצוג בתפילה לשלום המדינה: "ראשית צמיחת גאולתנו".

אין ספק, מכובדי, שהימים הללו הם היסטוריים ומרגשים לאין קץ, כשאנחנו חווים איזשהו קצה של נשימה כשאהובינו היקרים כל כך שבים אלינו מידי המרצחים – מי לביתם ולשיקום ומי לקבר ישראל.

עם שלם נאבק שנתיים תמימות כדי להגיע לרגע המיוחל הזה, ואי אפשר שלא לחוש שהנה – גם אם זה עדיין לא הסוף – שהרי עלינו להמשיך ולפעול בכל דרך וכלי להשבת כל החטופים, ולהשבת הביטחון המוחלט לכל אזרחי ישראל – אולי אנחנו הולכים וקרבים אליו.

יחד אתכם, אני מתפלל להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, ומצדיע להם, לפצועים בגוף ובנפש, לחללי צה"ל ולמשפחות השכולות, על תרומתם למהלכים ההיסטוריים החשובים שאנחנו זוכים להם בימים אלה.

מי ייתן ונלך כולנו בדרכו של אלחנן – דרך של אחווה ואחריות, דרך שמחברת את ההר והשדה, את התורה והמעשה, את החיים והזיכרון.

מי ייתן ונזכה לראות במהרה את עמנו יושב לבטח יחד, כאחיות ואחים.

יהי זכרו של אלחנן קלמנזון ברוך, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.