דברי הנשיא באזכרה ללירון שניר ז״ל בישיבת מעלה אליהו

התכנסנו כאן כדי לזכור ולהזכיר יחד את לירון, הלוחם וגיבור החיל, אציל הנפש, האהוב, שמסר את נפשו על קידוש השם, למען העם והארץ, באחת משעותינו הקשות ביותר. 

ככל שקראתי ושמעתי עוד על דמותו, תחושת ההחמצה בליבי החריפה, על שההיכרות הזאת מתרחשת רק בדיעבד, מבעד לסיפורים המתוקים, המרגשים ומעוררי הכבוד שהתוודעתי אליהם. 

סיפורים על לירון העניו, איש החסד והאמת, שאלון, אחיו התאום סיפר עליו, בין היתר שבביקור אצלו, שבועיים לפני שנכנס לעזה, הם ישבו לאכול כשפתאום נשמעה אזעקה. 

כולם רצו לכיוון המיגונית ורק לירון רץ לכיוון השני, אל הכביש. כשאלון הביט, משתומם, לאחור הוא ראה זוג קשישים בכיסא גלגלים ואת לירון עוטף אותם ומגן עליהם בגופו, מדבר איתם, מרגיע אותם, משיב את נפשם.

אני יודע, זה רק מקצת מיופיו, מעט שבמעט שמעיד על הרבה כל כך. יותר מכל, אולי, מלמדת אותנו הצוואה שהשאיר לפני צאתו לקרב, בה הוא כתב כך: "ועכשיו זה תורי, להיות, להילחם, להעז ולפקד על צוות בעת הזאת, במלחמה הזאת. בעוז וענווה אמלא את התפקיד אוביל את הצוות בקרב. אנחנו חזקים ומלאים בעוצמות, שמח על הזכות לקחת חלק! אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני." כך לירון, במילים שכל כולן ציווי עבורנו: להיות ראויים.

אין לי שום ספק שאדם בשיעור קומה שכזה צמח בבית שאהבה ומסירות אצילות וטוב הם מאדני היסוד שלו. בית מלא אהבה ונתינה, זה לזה, ולעם ולארץ שלנו. ונוסף על הבית הפרטי החם והמופלא של משפחת שניר, לירון מצא בית גם בישיבת 'מעלה אליהו' שהייתה עבורו מקור איתן לכוח, לרוח, לאהבת תורה ולעבודת ה'. 

מראשית המלחמה הזו, ישיבת "מעלה אליהו" ספגה אבידה אחר אבידה, וליוותה למנוחת עולמים את הטובים והיקרים שבבוגריה, כולם – משכמם ומעלה, תפארת עמנו. 

תלמידי חכמים, אמיצים, אציליים, שוחרי טוב, ומרבי חסד. אנשים נפלאים שנפלו בקרב כשהם נושאים עמם את תורת "מעלה אליהו", תורת בית המדרש החי והיקר הזה, בהנהגתך ידידי הרב חיים גנץ. החיבור העמוק הזה – בין ספרא לסייפא; בין אמונה ולימוד מעמיק להגשמה ועשייה; בין יראת שמים אמיתית ואיתנה לעיסוק יומיומי בבניית ראשית צמיחת גאולתנו ודאגה לגורלנו ולעתידנו בבית המשותף שבנינו כאן – הוא תמצית בית המדרש הציוני-דתי.

זה בית המדרש החשוב שלא עוסק בְּ"נֵטֶל" אֶלָּא בַּזְּכוּת – הזכות העצומה – לשרת, להגן, לבנות. ולא פחות חשוב – זה בית המדרש שלא רק נצח ישראל עומד וצריך להמשיך לעמוד לנגד עיניו, אלא גם אחדות ישראל.

ואתם, משפחת שניר המופלאה, מרדכי, פזית, אלון וגל היקרים, שבעת הקשה הזאת שילמתם את מחיר תקומתנו – ביקר לכם מכל. אתם מזכירים לנו על מה אנחנו נלחמים, ובמה אנחנו נאחזים בכל כוחנו.

על אף שאין בידי כוח או דרך לתקן את השבר העמוק שהושברתם, אני ניצב כאן היום, בזכות שניתנה לי כנשיא מדינת ישראל – ובשם עם שלם, בשם מדינה שלמה, מרכין בפניכם ראש ביראה, ואומר תודה. על קורבנכם, על גבורתכם, על התרומה הכואבת שלכם – לבניין הנצח שלנו. אני מייחל שתזכו לימי מזור, נחמה ואפילו שמחה.

יחד אתכם אני מתפלל ומייחל לחזרתם הדחופה של אחיותינו ואחינו החטופים, כחלק מהברית העליונה ביותר בין המדינה לאזרחיה. עלינו לפעול בכל השדות ובכל הכלים, ולעשות הכל. בדחיפות. כדי להביאם הביתה.

לכם – הרבנים, התלמידים ואנשי הציבור – יש כוח חשוב ביותר, ואני תקווה שנשמע אתכם מובילים עוד ועוד מהלכים שיהדהדו בציבור כולו את האמת הפשוטה: שקול דמי אחינו ואחיותינו זועקים אלינו מתחת לאדמה, מזכירים לנו ש"כל המקיים נפש אחת" – אפילו נפש אחת! – "כאילו קיים עולם מלא".

אני מתפלל לרפואת הפצועים, להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה. יהי זכרו של לירון שניר, ושל כל חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה – ברוך, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים.