דברי הנשיא באירוע יום האחדות

מיכל ואני שמחים מאד לארח אתכם כאן היום, כשאנחנו ניצבים בעיצומו של רגע ישראלי ויהודי מכונן, לא פחות. אל מול אויב רצחני שחשב שהחברה הישראלית מפוררת והחליט לקום ולהרוג בנו קמה החברה הישראלית בקריאה ברורה וחדה: "יחד ננצח" ורק יחד.

עם ישראל לא התייחס לאמירה הזאת כסיסמה, כשלט חוצות או מדבקה על הרכב – אלא כאקסיומה היסטורית מחייבת שהוציאה מאות אלפי ישראלים מביתם. היא הוציאה לוחמות ולוחמים שאפילו לא נקראו לשירות, היא הוציאה מתנדבות ומתנדבים אל השטח היא הוציאה מרבות ורבים כל כך בישראל – את הכי הכי טוב שיש בהם.

"ביום שעם ישראל יתאחד אני אודה על כל יום שהייתי בעזה"; כך אמרה ספיר כהן שנחטפה לעזה בשבעה באוקטובר, ושבה אלינו מאז; אך עדיין מחכה בדאגה לסשה טרופנוב – בן זוגה – שמוחזק בידי המרצחים. מכאן אני מחבק אותה ואת כל משפחות החטופים, ומדגיש: הכאב של משפחות החטופים, והרצון הבוער להשיב את כולן וכולם הביתה, הם קונצנזוס לאומי מוחלט, בעל עדיפות ודחיפות עליונה!

פרץ הרגשות ודמעות השמחה שראינו אתמול, בכל רחבי העם והארץ – מקצה לקצה, מוכיח מעבר לכל ספק: החברה הישראלית לא אדישה, החברה הישראלית לא שוכחת, החברה הישראלית מחויבת כל-כולה – להשיב בנות ובנים לגבולם! "פידיון שבויים הוא מצווה שאין גדולה ממנה", והשבתם – באמצעים ביטחוניים ומדיניים כאחד – היא צו עליון, כחלק מהחוזה המחייב ביותר בין המדינה לאזרחיה.

אתמול זכינו להמחשה יוצאת דופן למחויבות הזו, בדמות מבצע שכל-כולו גבורה, חירוף נפש וערבות הדדית, להשבת ארבעה מהחטופים. המבצע הזה גם גבה מחיר כבד, כשלמצבת הגבורה של עמנו התווסף שמו של ארנון זמורה, גיבור ישראל, שחירף את נפשו והיה "מגש הכסף", לחזרתם של שלומי, אנדרי, אלמוג ונועה. אני שולח תנחומים חמים למשפחתו היקרה.

כוחות הביטחון שלנו ראויים להערכה עצומה, על ההצלחה כמובן, אבל לא פחות מכך – על הנחישות, השליחות, המסירות, גם כשהפעולות, ברובן, נסתרות ונעלמות מהעין. בצה"ל, במשטרה ובימ"מ, בשב"כ – יש מאות ואלפי דמויות-מופת ממש, בשדה הקרב ומאחורי הקלעים, שעמלות על שחרור החטופים כל שניה ביממה. אנשי השב"כ, למשל, מראש הארגון ועד אחרון הלוחמים האמיצים בשטח, מגלים מחויבות עצומה, לצד מקצועיות ברמה הגבוהה ביותר – באחד הרגעים המאתגרים בתולדותינו. אני מחזק אותם ואת כלל נשות ואנשי כוחות הביטחון ומפקדיהם, ומתפלל שיצליחו במשימותיהם וישובו בשלום.

יקירותיי ויקיריי, כשספיר כהן, כאמור, דיברה על האחדות הישראלית, היא ציינה אותה כדבר שהכי מפחיד את אויבינו; שתיארו בפניה כמה חזקים אנחנו כשאנחנו יחד, וכמה חלשים אנחנו בעיניהם כשאנחנו לא. ואני מבקש להגיד לכם היום, שהאתגר הזה, של יצירת הלכידות הישראלית, הוא אתגר שאני וצוותי שמנו בראש מעייננו, ואנחנו מושקעים בו יום-יום, בעיקר במסגרת הפעילות העניפה ורבת-השותפים החוסה תחת השם: "מחליפים מילה – יוזמת הנשיא לשיח ישראלי".

רבים מהיושבות והיושבים כאן שותפים ל"מחליפים מילה" באופן כזה או אחר, וכולם נוטלים חלק בחזון המרגש הזה – חיזוק הלכידות בחברה הישראלית, וקידום השותפות והאחדות, המבוססות על שיח קשוב ומכבד; כתשתית הכרחית לבניין המשותף הדרוש לכולנו אחרי השבר הגדול.

אני מבקש לומר לכולכם – אלא שכבר נוטלים חלק ב"מחליפים מילה", ואלה שאני מקווה שיצטרפו אלינו בקרוב: ברוכים תהיו בשערי הבית הזה.

זעקות השמחה של העם אתמול שיקפו לנו שוב – כמה אחדות ישראל היא צו השעה. לכן, על רקע הצורך הקריטי הזה, ועל רקע התמונות מאתמול, אני מבקש להתייחס לאתגר משמעותי נוסף הנוגע לענייני השעה.

התמונה של הרופא שנעצר בכוח הזרוע על ידי המשטרה בהפגנה אמש, בעת שהעניק טיפול רפואי, מטרידה אותי מאד ומחייבת בדיקת עומק מקיפה. היא מצטרפת לתמונות, פניות ותלונות המגיעות לפתחי בתקופה האחרונה, מקרב אזרחים מקהילות וקבוצות רבות ומגוונות, שסובלים מתופעות דומות ומטרידות.

אני מבקש להיות ברור: החוק הוא מעל הכל; ועל כולם לכבד את החוק, ובכלל – לגלות אחריות, בוודאי בתקופה זו. אך על זרועות המדינה ושליחיה – מוטלת תמיד אחריות גדולה יותר.

אין ספק שהשמירה על החוק, הסדר והביטחון במרחב הציבורי היא אתגר משטרתי עצום בעת הזאת, ואני מעריך את המסירות וההקרבה של השוטרים בכל אתר ואתר, ואף אומר זאת לא אחת. אבל אני סבור שעל המשטרה להפנים את הביקורת, ולדאוג למימוש אחריותה בכלים רגישים ומידתיים. במיוחד בעת המתוחה והכואבת הזאת.

בחודשים האחרונים, חודשי המערכה, זכינו מיכל ואני לפגוש יוזמות אזרחיות מדהימות בכל רחבי הארץ. יוזמות של ערבות הדדית, של אחדות, של אמונה ושליחות. לא הופתענו, אם כן, לגלות שאנחנו מכירים מקרוב מאד את כל הזוכים באותות היום.

זוכות וזוכים יקרים, אתם מופת והשראה לכולנו; ואנחנו מאחלים לכם הצלחה רבה בכל הדברים הנפלאים שאתם עושים. בשם מדינת ישראל – אני מודה לכם!

ולסיום, משפחות יקרות, משפחות יפרח, שער ופרנקל. אתן לימדתן את כולנו איך מתוך אסון נורא יכולות לצמוח תקווה ואחדות. אני מבקש להצדיע לכן היום, ולהודות לכל מובילות ומובילי "יום האחדות".

עלו והצליחו, ותודה רבה לכולכם.