דברי הנשיא באירוע לציון 100 שנים לחברה ההיסטורית

"שוחרי ההיסטוריה היהודית, בארץ ובגולה, נקראים לתת את ידם לחברתנו, ולסייע לפעולותיה השונות בחקר העבר, למען ההווה והעתיד". כך מסתיימת כרזה שפרסמה החברה ההיסטורית הישראלית, בשנת תש"י.

כהיסטוריונים, בוודאי שלא אחדש לכם דבר, אבל עבורי זה היה מרגש ומרענן, לראות את הכרזה הזו – עליה מופיע גם שמו של נשיא המדינה, אז לעתיד – יצחק בן צבי – כאשר אנו מציינים מאה שנים להיווסדה של "החברה ההיסטורית הישראלית".

במאה השנים הללו, החברה ההיסטורית הישראלית – המפעל הכביר והמפואר הזה, שהוקם כחלק מהחלוציות הציונית, כשההתיישבות הייתה רק בחיתוליה – יצאה למסע מרתק בעקבות עברנו, מסע שבו לקחו חלק ענקי רוח ומחקר – גדולי ההיסטוריונים של העם היהודי, מסע של התעמקות בסיפורים. כי הרי זו משמעות ההיסטוריה – סיפור, והסיפורים האלה שמוריכם, שאתם, שתלמידיכם ותלמידי תלמידיכם, חושפים, קוראים ובוחנים שוב ושוב, יוצרים אותנו ומעצבים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו.

בכל יום אנו נחשפים לגילויים היסטוריים חדשים. מסמכים שנשכחו ונחשפים מחדש, חפירות ארכאולוגיות המגלות שכבות נוספות של תרבות וחיים, עדויות המספקות נקודות מבט חדשות על אירועים מוכרים.

הגילויים הללו הם אינם רק עובדות נוספות בספרי ההיסטוריה; הם חיים, נושמים ומשפיעים על האופן שבו אנו מבינים את עצמנו ואת סביבתנו. פעמים רבות חקר העבר מאפשר לנו לקיים תהליך של אנליזה, קהילתית, אישית, לאומית וחברתית, ולהבין את התהליכים שהביאו אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום.

ללא המחקר ופרסומו – בשפה העברית ובכלל – היינו נשארים עיוורים לחלקים חשובים מזהותנו ולפוטנציאל הטמון בנו כחברה. מבחינה זו, ומכל בחינה אחרת, ההיסטוריה היא לא רק שדה או תחום עיסוק ומחקר; אלא – ואני מעיד כאן באופן אישי – קודם כל תשוקה, חיבור אינטימי, וניסיון מתמשך, שאף פעם לא נגמר, לגעת בשורשים – שלנו ושל אחרים.

האהבה שלי, או יותר נכון – ההתמכרות שלי – להיסטוריה מכל מין וסוג, היא לא דבר חדש; וכך גם הקנאה שלי בכם – ההיסטוריונים – שמממשים את האהבה הזאת יום-יום, שחיים את ההבנה שהעבר הוא אינו רק סיפורים ישנים, על דברים שהיו ואינם עוד, כי אם כוח עוצמתי שבאפשרותו להיות מצפן המנחה אותנו בהווה ומעצב את עתידנו. זו קלישאה לומר שאנחנו חיים בזמנים היסטוריים, אבל זו תהיה קצת פחות קלישאה לטעון שאנחנו חווים 'שבר היסטורי'.

בספרו "העולם של אתמול" שטפן צווייג, מגיע לרגע שבו הוא מסתכל לאחור, והוא יודע שהעולם שהיה לא יחזור, שחלף עידן. עבור רבים מאיתנו, שבעה באוקטובר היה רגע כזה. כהיסטוריונים אתם בוודאי יודעים, שעוד יעבור זמן רב, עד שניתוח מושכל של הזמנים האלה יתאפשר. עוד מוקדם מדי לעכל. אנחנו עדיין חווים יום יום, את החוויות בעוצמה רבה, ואני מאמין שייקח עוד מאות שנים של פרספקטיבה עד שהרגע הזה ומשמעויותיו יתחוורו.

אבל גם השנה הזאת – בה פורסמו עשרות רבות של ספרים ואלפי מאמרים – משקפת לנו היטב איך אתם – ההיסטוריונים – מגשרים בין הדור הנוכחי לדורות קודמים. אתם מספקים קול לדורות עברו שהתמודדו גם הם עם משברים קשים; וכך אתם מאפשרים לנו, גם ברגעי משבר, גם היום, לראות את התמונה הגדולה ולקבל פרספקטיבה, השראה, וגשר בין הדורות.

בכל דרך בה תבחרו, תהיו משתתפים אקטיביים בעיצוב הדרך שבה אנחנו נבין את ההווה ונדמיין את העתיד.

וכאן, נכנסת החשיבות הגדולה של הפצת הידע ההיסטורי לציבור הרחב, הנגשה שהייתה ועודנה חלק בלתי נפרד, ממטרות החברה ההיסטורית הישראלית; הנגשה שרלוונטית במיוחד לדור הצעיר.

עלינו לוודא שהידע ההיסטורי אינו נשאר בין כתלי האקדמיה, אלא מגיע לסטודנטים, למורים להיסטוריה, לתלמידי התיכונים, לכל מי שיש בו סקרנות וצמא לדעת – בישראל וברחבי תבל. חינוך היסטורי מקיף, המאפשר לכל צמא-דעת מגע ישיר עם המקורות, הוא המפתח לטיפוח דור מודע, מעורב ופעיל.

לא פחות חשובה, כמובן, היא ההתאמה של המחקר ההיסטורי לעולם המודרני: גם במובני הבינה המלאכותית והשלכותיה, וגם ברמה הבסיסית יותר – הנוגעת להתמודדות עם אתגרי השימור והתיעוד במציאות שבה חלק עצום של הידע והמידע מתקיים ברשתות חברתיות, ובאמצעי מדיה שונים ומגוונים. אני סמוך ובטוח שגם את ההתמודדות עם האתגרים הללו, תעשו, כדרככם, בהצלחה רבה.

במעמד זה, אני רוצה להודות לכם החוקרים, המורים, הסטודנטים וכל העוסקים במלאכה החשובה של תיעוד, שימור והפצת ההיסטוריה שלנו. אני מודה באופן אישי לך – ידידי פרופ' שמואל פיינר, יושב ראש החברה – על ההובלה המרשימה של המפעל המבורך הזה, וכמובן על הנהגת חוג ההיסטוריה של בית הנשיא.

אני מודע לאתגרים הגדולים העומדים בפני החברה ההיסטורית היום, כמו גם בפני האקדמיה הישראלית בכללותה; בין היתר בדמות חרמות בינלאומיים מדאיגים. אני מחזק את ידיכם ותומך בכם בכל כוחי – בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים; ועושה כל שביכולתי כדי שהכנס הבינלאומי של החברות ההיסטוריות אכן יתקיים בישראל. זה אתגר לאומי חשוב ביותר, ועלינו – כמדינה – לפעול בכל הכוח כדי לצלוח אותו.

יחד אתכם אני מייחל לחזרתם הדחופה של אחיותינו ואחינו החטופים, כחלק מהברית העליונה ביותר בין המדינה לאזרחיה. קול דמי אחינו ואחיותינו זועקים אלינו מתחת לאדמה, מזכירים לנו ש"כל המקיים נפש אחת" – אפילו נפש אחת! – "כאילו קיים עולם מלא".

דווקא במעמד הזה, בו ההיסטוריה עמדת לנגד עינינו – עלינו להדגיש ביתר שאת את ההבנה שאם לא נשיב אותם הביתה ניוותר עם פצע מדמם ופתוח שיצרוב לעד את נפשנו כחברה וכאומה. ההיסטוריה שלנו כעם וכמדינה, וקדושת החיים שזורמת בעורקינו כאומה וכמדינה מחייבות למלא בדחיפות את הצו האנושי, המוסרי, היהודי והישראלי העליון: להשיבם.

אני מתפלל יחד אתכם לרפואת פצועי פעולות האיבה ומערכות ישראל, להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל, ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה.

תודה רבה לכם, וברכות לחברה ההיסטורית הישראלית על מאה שנים של עשייה מבורכת.