דברי הנשיא בארוחת ערב ממלכתית בארמון הנשיאות בגרמניה

ידידי היקר, כבוד הנשיא פרנק-ואלטר שטיינמאייר, אלקה חברתנו היקרה, מכובדים, ידידים ושותפים לדרך. מיכל ואני מודים לכם מעומק‑הלב – על החברות העמוקה ורבת השנים בינינו,וכמובן על קבלת‑הפנים החמה, ועל ההזדמנות לשבת כאן הערב, לצידכם, במעמד שכל כולו ידידות, אמונה ותקווה. 

אנו נושאים עמנו את ברכת ירושלים – עיר התקווה; עיר האלהים; "עִיר נָמָל עַל שְׂפַת הַנֵּצַח", כפי שתיאר זאת המשורר היהודי-ישראלי ממוצא גרמני – יהודה עמיחי. עיר שעבר, הווה ועתיד נשזרים באבניה.

יש משהו מיוחד מאוד ברגע הזה. משהו עמוק, אולי אפילו בלתי נתפס.  בדיוק היום, 12 במאי לפני 60 שנה, התקבלה החלטה נועזת ואמיצה של שני העמים: להתעלות מעל התהום האפלה ביותר בהיסטוריה, להושיט יד ולכונן יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. 

רק שני עשורים אחרי השואה, כשהפצע עדיין פעור, הזיכרון טרי, והכאב צורב; גובשה התשתית לשותפות, מתוך תחושת אחריות עמוקה, גם בגרמניה וגם בישראל. שותפות שנשענה מצד אחד על הידיעה שזוועות השואה תמיד יהיו חלק מתודעתנו המשותפת; ומצד שני, על ההכרח לבנות עתיד;עתיד שיממש גם בצד החיובי, הקונסטרוקטיבי, את ההבטחה והמחויבות ההדדית ש'לעולם לא עוד'. 

וכך, מתוך הכאב נוצר גם החזון. חזון של עתיד אחר. עתיד המבוסס על רצון כן ללמוד, להבין ולבנות יחד. עתיד טוב יותר – במשותף.

בנאומו הראשון על אדמת ישראל, תוך כדי הפגנות ומחאות קשות, אמר שגריר גרמניה – רולף פאולס, שאת זכרו אני מעלה כאן היום, יחד עם זכרו של שגריר ישראל הראשון בגרמניה – אשר ארתור בן נתן – את הדברים הבאים, ואני מצטט: "אני בא כשמחשבה אחת במוחי: הגרמנים והיהודים חיים נוכח העבר האיום, שאין לשכחו, שאסור לשכחו ושאין אנו שוכחים אותו. אבל אני חושב שליהודים ולגרמנים נשקף עתיד, ומוטל על דורנו לסלול את הדרך לעתיד בהיר של חרות, שלום וצדק בצוותא". כך אמר רולף פאולוס/

ואכן – היום אני עומד כאן לא רק כנשיא מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, אלא גם כעד לתקווה. לתקווה שאפשר – גם אחרי הרס – לבנות מחדש. שאפשר – גם אחרי כאב וחורבן – להאמין שוב. התקווה הזאת התפתחה עם השנים ולא נשארה באוויר אלא עוגנה באינספור שיתופי פעולה בין עמינו ומדינותינו. 

אין ספק – השותפות בין גרמניה לישראל מבוססת על ערכים עמוקים: חירות, מוסר, דמוקרטיה, כבוד האדם, ומאבק באנטישמיות ובשנאה. אבל היא ניזונה גם ממעשה יומיומי של קשר, של חיבורים, של יוזמה.

זו שותפות אמיתית – מבוססת – שבליבה נרקמו קשרים אנושיים, מבוססי אמון, בין בני אדם משתי המדינות, משני העמים. בני אדם שגילו אחריות – איש איש בחלקת האלהים שלו – ויצרו תקווה במו ידיהם.

כבוד הנשיא, ידידי היקר, אני מבקש לנצל את ההזדמנות המבורכת הזאת כדי להודות בשם העם הישראלי כולו לכל שותפינו הגרמנים לאורך ששת העשורים המפעימים הללו: לממשלות גרמניה לאורך העשורים הללו ולעומדים בראשן, זו גם הזדמנות לברך את הקנצלר פרידריך מרץ בברכת הצלחה; למוסדות המדיניים והציבוריים; לקהילות היצירה והתרבות; לחוקרים, לאומנים ולאנשי הרוח; לקרנות הפילנתרופיות, לקהילות העסקיות, ולכל מי שהפכו את הגשר בין שתי המדינות והעמים לגשר ממשי, חי, נושם ומרגש – של תקווה.

אבל נוסף על כך אני מבקש להודות לך באופן אישי. אני ובני עמי מקבלים ממך הרבה מאוד השראה. העמידה הנחרצת שלך לצד ישראל והעם היהודי, שבאה לידי ביטוי באינספור פעמים לאורך השנים – לא תישכח מליבנו לעד. הבעת התמיכה הבלתי מסויגת שלך בזכותה של ישראל להגן על עצמה; והמחויבות המפורשת שהבעת, למלחמה באנטישמיות ולהבטחת ביטחונם של יהודים בגרמניה ובעולם כולו – כל אלה משקפות היטב את הבהירות המוסרית שמנחה אותך לאורך כל הדרך, ואת היותך מגדלור ערכי ומנהיגותי בקנה מידה היסטורי.

גם כאן, אני קורא, בשמך ובשמי, ובשם מדינותינו, לשחרורם הדחוף של החטופים הישראליםהמוחזקים בידי מחבלי חמאס בפשע מחריד נגד האנושות. אסור לעולם כולו – לא לנוח ולא לשקוט – עד שאחרון החטופים יחזור לנוף מולדתו.

כבוד הנשיא, מכובדי הרבים, המעמד המרגש הזה, ממלא אותי גם בהרבה תקווה. העובדה ששתי מדינות, שבין עמיהם הייתה פעורה בעבר תהום היסטורית נוראית, מסוגלות ללכת יחד דרך ארוכה כל כך – היא לא רק סיפור של העבר, אלא גם השראה לעתיד. השראה למזרח התיכון ולעולם כולו.

וכאן אני מבקש, ברשותכם, להתייחס לתקווה קונקרטית שאני מתעקש להחזיק בה. אומר זאת ללא כחל ושרק: הסכסוך הישראלי-פלסטיני עודנו ממשי. הוא טעון. וברגעים אלה הוא כואב ושורף. הכי שורף. אבל גם ברגעים כאלה, ובמיוחד בהם, אסור לנו להסתכל רק על מה שמול העיניים, רק על הרגע הנוכחי.  

שלום הוא לא נקודת זמן. הוא תהליך. הוא דרך ארוכה ;ולעיתים חייבים לעבור שלבים של כאב, לעקור את הרוע מהשורש ולשנות את המציאות, בשאיפה נחושה ונחרצת, חדורת מטרה: להביא את השלום.

כשם שישראל וגרמניה מציינות היום שישים שנה של יחסים יוצאי דופן, כך אני מאמין שיום אחד, גם המחלוקות שלנו באזור יתמתנו. שנוכל לצעוד יחד, במבט קדימה, לעבר שלום איזורי, כהמשך להסכמי השלום והנורמליזציה המבורכים שכבר ביססנו. שיחסי מוסלמים, נוצרים ויהודים – יהפכו לשותפות מעוררת השראה, כפי שכבר קרה במקומות רבים כל כך – בהם בתוך ישראל. ושהתנועה הטקטונית במזרח התיכון שגרמניה תורמת לה במגוון דרכים מבורכות, תביא איתה שינוי דרמטי לטובה.

מכובדי, הרשו לי, לסיום, בשם אזרחי ישראל, להודות לכם; ולהודות לכם – ידידי הנשיא ואלקה היקרה באופן אישי – על החברות רבת השנים בינינו, על התמיכה, על האנושיות.

אני מזמין אתכם להרים איתי כוסית בתפילה משותפת לשובם של החטופים לביתם במהרה,ולעתיד שכל כולו חברות אמיצה, שילוב ידיים, והרבה הרבה תקווה; שהרי התקווה היא העוגן של הנשמה.