דברי הנשיא בהלוויתו של עמירם קופר ז״ל

"יַעֲבֹר לוֹ הַקַיִץ יוֹפִיעַ הַסְתָו וְגַרְעִין שֶׁיִשְׂרוֹד יִמְחֶה דִמְעוֹתָיו, יִטָמֵן מֵחָדָשׁ, יָשׁוּב בִּדְמָמָה אֶל חֵיקָהּ הַמַבְטִיחַ שֶׁל אִמָא אֲדָמָה. כִּי הוּא שֶׁחוֹנֵן לַחְזוֹר לִחְיוֹת נְעוּרֵי זֵרְעוֹן וְנֶבֶט, וְהוּא שֶׁיִתֵן לָעֶצֶב מָזוֹר עַד גִבְעוֹל יַצְמִיחַ שִׁבֹּלֶת דוֹאֶבֶת".

עמירם יקר ואהוב, אנחנו עומדים היום, בלב קרוע, ללוות אותך למנוחת עולמים, כששירך הצורב, הכואב, היפהפה והרואה למרחוק על שפתנו.

בקרקע סדוקת מכאוב ושותקת זו; באדמה שאהבת כל כך האדמה שאותה עבדת ולה כתבת את שיריך המופלאים; בקרקע הזו – אנחנו מייחלים שתמצא סוף-סוף מנוחה; ושמשפחתך האהובה, נורית, רותם, רוית, לוטן ושרוליק, הנכדים המתוקים, וכל אוהביך ואהוביך, בהם גיבורות וגיבורי ניר עוז האהובים, יזכו סופסוף למעט ההכרחי הזה – מקום לפקוד אותו, לבכות בו, להניח עליו את הראש. בראש דבריי, כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל והעם כולו, אני עומד כאן, בראש מורכן ומבקש ממך, עמירם, סליחה. 

את המילה הזו אמרתי לכם – נשות ואנשי ניר עוז האהובים – פעמים רבות בשנתיים האחרונות, וגם בשבועות האחרונים, המטלטלים, המייסרים; ובכל זאת – היא מוכרחה להיאמר, שוב ושוב, במלוא האמת, ובמלוא הצער, ובמלוא הכוונה: סליחה שלא היינו כאן בשעת סכנה, שבר ומשבר. סליחה שמול פני מפלצות האדם עמדתם בידיים חשופות, להגן עליכם ועל ביתכם.

סליחה עמירם – שלא הספקנו לחלץ אותך בזמן ממלתעות השבי. סליחה שלקח לנו זמן רב כל כך – רב מידי – להחזיר אותך לנוף מולדתך. סליחה שנחטפת בהיותך בין החיים, ואתה שב אלינו רק כדי להיטמן באדמה. סליחה. 

במכתב אוהב וחרד לאבא בשבי, כתבת, רוית יקרה: "משפחתך המורחבת נרצחה בשואה. כשבגרנו נסענו כולנו לפולין, לראות את הזוועות ודבר לא לשכוח. 

כשעמדתי שם כנערה במשרפות, הכתה בי ההבנה שדבר כזה לעולם לא יקרה שוב, הצבא שלנו והמדינה שלנו יגנו עלינו תמיד. התפיסה הזו קרסה. במדינתנו שלנו טבחו בנו וחטפו אותנו".

רוית יקרה, משפחת קופר, תושבות ותושבי ניר עוז ומערב הנגב, אחיותיי ואחיי, האמת הצורבת הזאת צריכה להיות חקוקה על לוח ליבנו. היא זועקת, ומחייבת את תיקונה. 

היא מוכרחה להיות מונחת על שולחנה של ועדת חקירה ממלכתית – שתהנה מאמון הציבור, תישיר מבט, תהפוך כל אבן, תדון באומץ ותסיק מסקנות כואבות, מעשיות, עמוקות; כדי שבאמת, לעולם לא יישנה אסון כזה על אדמתנו, בתוך ביתנו.

נורית יקרה ואמיצה, אמנם שבת אלינו מיד המרצחים, מגיא צלמוות, אבל לא שבת אל הבית ממש. חורבן ניר עוז, וחסרונו הנורא של עמירם, שותפך, אהובך, אבי ילדייך, הפכו את הבית למקום של כאב וגעגוע. 

רותם, רוית, לוטן ושרוליק, מסירותכם, זעקתכם, אהבתכם לאבא ולאמא היו מופת ומקור להשתאות עבור כולנו. עשיתם מעל ומעבר לאפשרי, בכל מחיר, למען השבתם. 

אני והעם כולו מחבקים אתכם בשעה הקשה הזאת, ומבקשים עבורכם מזור, מנוחה ונחמה. אני מייחל, בכל ליבי, שיחד עם כל תושבי ניר עוז הגיבורים, אצילי הנפש, תזכו כעת לנשום עמוק סוף-סוף, לאזור כוח, ולקום ולהיבנות. 

בהיותו החטוף האחרון של ניר עוז, שובו של עמירם האהוב מהווה, בזעיר אנפין, מעין סגירת מעגל עבור הקיבוץ הנפלא הזה, הכאוב והמיוסר – אך מלא האמונה והתקווה – ומאפשר לרקמות ההגלדה להתחיל להתרקם מעל לפצע. 

אני רואה אתכם קמים, בונים, זורעים, דואבים כל כך ובכל זאת מאמינים בטוב האדם, בטובה של הארץ, ובבית האהוב הזה. 

בשנתיים האחרונות ניר עוז הפך לסמל – בישראל ובעולם כולו. סמל של בנייה, סמל של נחישות, של ציונות, של פטריוטיות; עוף חול של ממש – שקם לחיים מתוך עפר ואפר, ומעניק לנו חיים, ומצווה עלינו – חיים.

אני אומר לכם היום, יקיריי – באומץ לבכם ובמעשיכם, אתם מהווים מגדלור לכולנו, והאמונה והאהבה והעוצמה שלכם קוראות גם לכולנו לקום, להתנער מעפר, ולבנות מחדש. 

בשעה זו שאנחנו עומדים כאן אחינו החטופים החללים עדיין מוחזקים בידיהם השטניות של אויבינו. מרצחי חמאס הראו את פרצופם האמיתי שוב ושוב בימים ובשבועות האחרונים –את האכזריות, את הציניות, את הזלזול המוחלט בכבוד האדם שנברא בצלם האל, את הנכונות להפוך לסוחרי איברים ממש – במפלצתיות שאין דומה לה, ולנקוט בכל מהלך כדי להמשיך ולפגוע בנו.

אני מדגיש: לא נרפה, ולא נחדל לתבוע את השבתם, כדי להעניק להם מנוחה ולחלוק להם כבוד אחרון. כדי שכל משפחה ומשפחה תזכה להתרת הספקות ולחסד המועט הזה – חסד של אמת.

עמירם היקר והאהוב, העוצמה והחכמה שהיו בך, יוסיפו ללכת עמנו. השארת לנו מלים שיש בכוחן לסמן לנו דרך ולהעניק לנו ביטחון ואמונה. גם כשאתה זוכה כעת למנוחה נכונה, אני סמוך ובטוח שתמשיך ללוות אותנו בקול שלך, הצלול, החם, הנדיב והייחודי; כמו שכתבת במילותיך, שהן כמו טיפות של גשם על שדות ניר עוז: "כִּי הוּא שֶׁחוֹנֵן לַחְזוֹר לִחְיוֹת נְעוּרֵי זֵרְעוֹן וְנֶבֶט, וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לָעֶצֶב מָזוֹר עַד גִּבְעוֹל יַצְמִיחַ שִׁבֹּלֶת דּוֹאֶבֶת".

היה שלום עמירם, ותהי נשמתך – ונשמות כל חללי ניר עוז – צרורות בצרור החיים לעד.