דברי הנשיא בחוג תנ״ך בבית הנשיא – יום ירושלים

חוג התנ"ך הזה, מתכנס כאן בימים בהם אנחנו מציינים חמישים ושמונה שנים לאיחוד ירושלים.

בימים מורכבים אלה, בהם אנחנו מתפללים לשובם הדחוף של החטופים, לרפואת הפצועים בגוף ובנפש, להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, ולנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות; אני מבקש לדבר על ירושלים, דווקא מהזווית של פרק ט"ז בספר יחזקאל.

פרק ט״ז של ספר יחזקאל מתחיל באחד הפסוקים הקשים בתנ"ך: "וַיְהִי דְבַר ה', אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם, הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלִַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ".

הביטוי הזה כל כך קשה, עד שבמשנה קובע רבי אליעזר: "אין מפטירין ב-הודע את ירושלים". כלומר אסור לשבץ את הפרק הזה, כאחד מפרקי ההפטרות הנקראות בציבור. אין לעסוק בגנותה של ירושלים – ברבים. על ירושלים צריך ללמד זכות.

ולמרות הכל, הפרק הזה חדר ללב הזהות היהודית.

לאורך הפרק משמשת ירושלים, ככינוי לעם ישראל. עיר שמשקפת עם. עם שמשקף עיר. יחזקאל, כדרכם של נביאים, משתמש בעיר כבמטפורה. ירושלים היא משל כפול – גם עיר בשר ודם, וגם מראה להיסטוריה הרוחנית והמוסרית שלנו כעם.

במרכזו של הפרק, מופיע משל האסופית של יחזקאל. משל עז-מבע, המתאר את ירושלים, את האומה היהודית, כילדה שאיש לא חפץ בה. היא נולדה ללא שם, ללא דאגה בסיסית מצד איש, ללא חמלה, מושלכת בשדה.

בעודה מתבוססת בדמה, עובר אורח – האל בעצמו – חולף לידה, רואה את סבלה, ומחליט להצילה, תוך שהוא מכריז: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמָיִךְ חֲיִי בְּדָמָיִךְ חֲיִי".

האל מרים את האסופית מהאדמה, חייה ניצלים, והיא גדלה. לימים, אותו מציל כורת עמה ברית ונושא אותה לאישה, מעניק לה תכשיטים ובגדי פאר, והיא הופכת לנאה ובעלת הדר. ירושלים – האומה העברית, הילדה האסופית הזו – זוכה לחסד, להגנה ולאהבה אין-קץ.

בהמשך הפרק התמונה מתהפכת: אותה עיר מטופחת ונאה בוגדת באהבתו של מושיעה. אך בסיומו שב ומבטיח הנביא: "וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת-בְּרִיתִי אוֹתָךְ, בִּימֵי נְעוּרָיִךְ; והֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם".

לִבּוֹ של משל האסופית טמון בקריאה האלוהית אל העיר הננטשת: בְּדָמַיִךְ חֲיִי – ביטוי עוצמתי שהנביא חוזר עליו פעמיים. 

בפשוטו, זהו ציווי: למרות שאת מוטלת בדמך – חֲיִי! היאחזי בחיים גם מתוך התוהו והכאב. 

ואכן מאז ועד היום מלווה אותנו הפסוק הזה במסורת היהודית: בהגדה של פסח ובעת שמחת ברית המילה אנחנו שבים ונזכרים כי גם מתוך הדם והכאב – צומחים החיים.

הצו "בדמייך חיי" הפך לסיסמת הישרדות ותקווה, הן לעיר ירושלים עצמה, שחרבה וקמה פעמים רבות; והן לעם ישראל, שידע גלות ותקומה, שואה ותשועה. דומה שבכל דור ודור, בשעות הקשות ביותר, לחשה ההיסטוריה שלנו באוזנינו: בדמייך חֲיִי – חיים היונקים מן הכאב אך מבשרים המשכיות, תיקון וגאולה.

בנימת דברים מופלאה, ביטויו של יחזקאל הדהד גם בפי משוררינו בעת החדשה. לאחר אלפיים שנות כיסופים, בשעת שחרור העיר העתיקה בתשכ״ז (1967), עמדו לוחמי צה״ל נרגשים בשערי ירושלים. 

המשורר יוסי גמזו, שכתב את השיר הנפלא 'הכותל' כתב גם שיר מטלטל נוסף "בשערייך ירושלים". "עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים, ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור… למנצח מזמור על מקלע ורימון בשערייך – בְּדָמֵנוּ חֲיִי, בְּדָמֵנוּ חֲיִי".

אל מול שערי ירושלים שזה עתה אוחדה, הופך "בדמייך חיי" המקראי ל"בְּדָמֵנוּ חֲיִי" – בדמנו שלנו חֲיִי. המשורר פונה אל ירושלים ואומר: בחורי ישראל החיו אותך מחדש, איחדו אותך. קיבלת, בדמם, את חייך מחדש.

למעשה זוהי גרסה מודרנית ונוקבת של ברית הדמים בין העם לעירו. אבל לא רק שכול יש כאן. ירושלים לא רק חיה וקמה מחדש מתוך דם בניה – ירושלים גם חיה, מפכה בדמם של בניה.

ירושלים זורמת בנו, בליבנו, בעורקינו, בדמנו. איחודה הפך אותה לחלק בלתי נפרד מאיתנו.

גמזו מהדהד את "בדמייך חיי" של יחזקאל – ובשניהם חבויה ההכרה כי חיים צומחים מתוך נתינה, וכי ברית אהבה דו צדדית מחברת בין ירושלים לבניה ובנותיה.

גם נעמי שמר הפליאה לשלב בכתיבתה את לשון התנ״ך ורוחו. כקוראת תנ״ך נלהבת ומעמיקה, היא ידעה לשבץ פסוקי מקרא ורמיזות מקראיות ביצירתה באופן טבעי ומעורר השראה. 

אחד משיריה האחרונים נכתב בתקופת מתקפת הטרור הנוראה, המכונה "האינתיפאדה השנייה". הוא נקרא, איך לא, "בדמייך חיי": "המילים העתיקות נותנות בי כוח, בקולות העתיקים אמצא מרפא, הם עוזרים לי לחיות, הם עוזרים לי לצמוח, לברוא עולם יותר יפה. ואעבור עלייך ואראךמתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חֲיִי. ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת, מניפה צבעונית נפרסת,מבשרת חיים, מבשרת תקווה ושלום ושלווה וחסד".

כך כתבה נעמי שמר, וברוחה אני אומר: המילים העתיקות נותנות בנו כוח ומרפא. הן לא רק סיפור עבר – הן מדריך לחיים. הן עוזרות לנשום, לעמוד, ולברוא. עוזרות לנו לבנות עולם חדש, אבל בלי למחוק את הישן.

ופתאום – קשת. מאיפה באה הקשת הזו? לרגל יום חגה של ירושלים אני מבקש לטעון: הקשת הזו היא ירושלים. לא קשת שבלב השמיים, אלא קשת שבלב העיר.
צבעים שנמתחים זה לצד זה, לא מכניעים זה את זה.
קשת שמבשרת על האפשרות להיות שונה – ועדיין ביחד. הרי ירושלים של היום – היא לא רק עיר של תפילות. היא עיר של ריפוי. עיר שבה הכאב, והחמלה, והתקווה – נפגשים. עיר שמלמדת אותנו שאפשר לחלוק מרחב – בלי לוותר על עצמנו.

במטרופולין ירושלים חיים מעל מיליון אנשים. קולות, מסורות, זהויות – ערבוב של מורכבויות. בבתי החולים – ידיים שונות מצילות אלו את חייהם של אלו. במערכת החינוך – כל גישה, כל שפה, כל אמונה מקבלת מקום. ברחוב – שיחות, תפילות, מחלוקות – וקיום משותף. זו לא קשת של פשרות – זו קשת של נוכחות. לא של טשטוש – אלא של נראות.

במובן הזה, התקווה הירושלמית – התקווה של כולנו – היא לא אגדה ולא רק תפילה, אלא מציאות – שראויה להיאמר, וראוי לחזור עליה בקול רם.

כי כל עוד יש ירושלים שמכילה, מחבקת, מחברת  –יש תקווה לכולנו, לכל עם ישראל ולכל מדינת ישראל. תקווה שמחייבת אותנו לבנות בניין משותף אחרי השבר הגדול. שמצווה עלינו: בדמייך חיי – אבל גם בעתידך חיי.

בהקשר הזה, של אחדות ישראל, של נצח ישראל, ושל בנייננו המשותף כאן, אני מבקש בסוף דבריי להתייחס גם לענייני השעה.

במשנה במסכת אבות, נאמר כי "על שלושה דברים העולם קיים  –על הדין, ועל האמת ועל השלום". ובמילותיו של "בעל הטורים": "על ידי הדיינין שדנין בין איש לחבירו – העולם קיים, כי אלמלא הדין – כל דאלים גבר".

ברוח הדברים הללו אני מתריע ומתרה שלא יהיה איש שיעלה על דעתו שלא לציית – לא לפסיקות בתי המשפט, ולא להוראות החוק. נביאי ישראל לימדו אותנו: אין ריבונות בלי מוסר, ואין מוסר בלי דין. 

במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית – שלטון החוק אינו המלצה, אלא כלל-יסוד קיומי. מי שאפילו דן באפשרות להפר את החוק ואת פסיקות בית המשפט, פוגע לא רק בלכידות של עמנו ובדמוקרטיה הישראלית אלא גם בממלכתיות ובריבונות הישראלית.

אני שב ומודה לכולכם – אוהבות ואוהבי התנ"ך ולומדיו; היו ברוכות וברוכים.