דברי הנשיא בחניכת עזרת הנשים בבית הכנסת ״היכל אורי״ לזכרו של אורי מרדכי שני ז״ל 

אני מודה לכם על הזכות העצומה להיות אתכם כאן היום – במעמד המקודש הזה, מעמד המחייב אותנו לא רק לברך על הקיים והנבנה אלא גם להתעקש ולעלות עוד קומה בחיבור שלנו – לעם, ולארץ.

וכך – ברשותכם חברי היקר הרב יהושע – אביו של אורי, האימא שולמית, והאלמנה מרים, וברשותכם קהל נכבד – אבקש לנצל את ההזדמנות המבורכת הזאת, ולהעמיק יחד באותו חוט סמוי השוזר את גבורת הדורות – בין מלחמות החשמונאים למלחמתנו שלנו.

ובמרכז – אתמקד בבחור צעיר אחד, עלם חן של ממש, גיבור ישראל, שהותיר אחריו מורשת שהיא מגדלור לכולנו.

סרן אורי מרדכי שני ז״ל, היה דמות מופת – בחייו ובמותו. בן אהוב, אח מסור, איש אוהב ואב טרי; אשר גדל בקריית ארבע, והתחנך לאהבת העם והארץ, לאהבת האדם, לאחריות ויושרה פנימית. אורי הפך לימים למפקד מחלקה אגדי, כשבמקביל הוא כבר חלם חלומות גדולים –על חיבור בין ביטחון להתיישבות, בין צבא לקהילה.

בשבעה באוקטובר, בקרב על כיסופים, אורי נפל. בן 22. צעיר כל כך, גיבור כל כך. הוא הותיר אחריו הקלטות וסרטונים כולם מפוכחים וחלקם נבואיים ממש; ובעיקר – הותיר עבורנו מורשת: לשמור על נצח ישראל, ועל אחדות ישראל.

יקירותיי ויקיריי, אין כל פלא בכך שדווקא כאן, ודווקא כעת – בחנוכה – אנחנו מעלים על נס את דמותו של אורי, ואת מורשתו. במשך דורות התרגלנו למקם את גבורת החשמונאים במודיעין, בבית חורון ובצפון ירושלים.

אך המערכה שהובילה לריבונות החשמונאית הייתה רחבה בהרבה, ובחלק משלביה המכריעים התנקזה דווקא אל האזור בו אנחנו עומדים היום – בשעה שהמכבים פנו דרומה, אל הרי חברון, תוך הבנה שמי שחולש על השטח הזה, חולש למעשה על הנתיב לירושלים.

השליטה במרחב ההררי המורכב והמאתגר כאן לא הייתה רק עניין סמלי, היא הייתה תנאי אסטרטגי; מפני שהאחיזה ברצועה הזו בה הלכו האימהות והאבות, קבעה אם העם היהודי יוכל לחזור אל ירושלים והמקדש.

ואכן, רק אחרי שהדרך לירושלים נפתחה מחדש, אפשר היה לטהר את המקדש ולהדליק בו אור ששינה את פני ההיסטוריה היהודית.

הנה כי כן, המאבק ההיסטורי כאן היה השער לחירות וריבונות. מי שנלחמו בהר חברון מסרו לנו לא רק ניצחון צבאי אלא תשובה לשאלה מהי גבורה. גבורה שאינה נולדת רק מעוצמה צבאית אלא מזהות, משייכות, מבית, ומזכותו הטבעית של העם היהודי – ולקיים את מורשתו בארץ אבותיו.

מאז ועד היום הכוחות שפועלים פה בהר לא השתנו. הר חברון הוא עדיין הציר השומר על ירושלים, על ההר, ועל הדרך לנגב.

כאן חיים אנשים שמבינים שהחזקת מרחב היא גם החזקת הרוח. כאן גדלים ילדים על ברכי מסירות עמוקה למקום, לערכים, ולעתיד העם והמדינה.

ומכאן גם יצאו גיבורי ישראל שהגנו באותו יום מר ונמהר על הנגב המערבי – בתוכם זוהרת באור יקרות, כאמור, דמותו של סרן אורי מרדכי שני.

יקירותיי ויקיריי; אם עד כה התייחסתי אל המרחב הזה במשמעות של "נצח ישראל" – כמורשתו של אורי; אני מבקש לדבר עליו עכשיו מתוך החלק השני של מורשתו – "אחדות ישראל".

מהמרחב המכונן הזה, שאנו זוכים להיות בו כעת, יצא גם יוסף, בשליחותו של יעקב, לחפש את האחים שלו. "את אחי אנוכי מבקש", כך הוא אמר, במאורע שהפך לאחת הטראומות הגדולות של הקיום היהודי.

אנחנו נמצאים בימי חנוכה, ימים שבהם כל נר קטן הופך להצהרה גדולה, והנה, כאן בהר חברון אנחנו מצהירים: אנחנו כאן. לא נוותר על האור. לא נוותר על הארץ הזו. ובשום פנים ואופן לא נוותר אחד על השני.

בשנתיים האחרונות, יצא מכאן ידידי היקר הרב יהושע שני, בקריאה משלו. קריאה חשובה מאין כמותה. קריאה פרטית וקריאה לאומית. בתוך המציאות שעברה עלינו, בתוך המלחמה המטלטלת והכואבת – נרקם בינינו, בין יהושע לביני, קשר עמוק.

זה לא קשר שנולד מרגעים קלים. זה קשר שנולד מתוך הכאב והיגון המייסר, מתוך שיחות בלילות קשים, מתוך התמודדות יחד עם שאלות – של אמונה, של אתגרי הפסיפס הישראלי המרהיב, של השיח האמוני והשיח הדמוקרטי, של אחריות, של מדינה שנפגעה וצריכה להתאושש ולהיבנות.

חשוב לי להגיד לך: בשיחות שלנו, בהקשר של פורום הגבורה אותו אתה מנהיג, ובהקשרים אחרים, שמעתי קול שהיה חשוב מאוד שישמע, לא רק על-ידי, אלא על-ידי כל מי שנושא באחריות ציבורית במדינת ישראל.

קול נחוש, קול שקט, קול עמוק. קול שלא בורח מהשאלות הקשות, לא מטשטש את הכאב, אבל גם לא נופל לציניות או לשנאה.

קול מנומק; קול שמבקש להבין לפני שהוא שופט; קול של אחווה, המתעלה מעל הצדק המוחלט; קול שאוהב את עם ישראל באמת – לא רק את אלה שחושבים כמוהו, אלא את כולם; קול שמסתכל על כלל ישראל בעין טובה, גם כשיש ביקורת, גם כשיש פערים. קול שבמידה רבה הוא קולו של אוֹרי.

אורי – שכתב לעצמו "עין טובה! לאהוב כל יהודי" – השאיר אחריו תדר מוסרי, תדר של אהבת ישראל, שאתם – המשפחה כולה – ממשיכים בעוצמה.

כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל, אני מרכין את ראשי בפניכם – ביראה ובתודה. אין לי מילים שיכולות לרפא את כאבכם, אבל אני מתפלל ומייחל בשם עם ישראל שתדעו מזור ונחמה.

אחת מאבני הדרך אל עבר הנחמה אנחנו חונכים היום. "היכל אורי", ועזרת הנשים שבו, הם מצבה של אור, לא של אבן. הם מספרים לנו שגם אחרי השבר הכי גדול, אפשר לבחור לא רק לזכור, אלא גם לבנות. להדליק נר – "נר מצווה ותורה אור".

כולי תפילה שבית הכנסת ״היכל אורי״ יהיה בית של אור, מרחב של תורה, של חסד, של מפגש ושל אחדות.

אני מאמין בכל לבי, שהאור הזה ימשיך ללוות אתכם, את הקהילה, ואת כל מי שייכנס בשערי בית הכנסת הזה.

יחד אתכם אני מתפלל ומייחל לשובו של גיבור ישראל רן גואילי לנוף מולדתו; לרפואת הפצועים בגוף ובנפש; לנחמה ומזור עבור כל המשפחות השכולות; ולהצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון.

יהי זכרו של סרן אוֹרי מרדכי שני – גיבור ישראל – צרור בצרור החיים, ויהי אורו אור-עולם שלא יכבה לעד.