דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי ליצחק ולאה רבין

שלושים שנה. שלושים שנה חלפו מאותו רגע נורא. שלושים שנה מאז נורה ראש ממשלת ישראל – יצחק רבין – בידי מתנקש יהודי, בן עוולה.

שלושים שנה מאז אותו לילה שחצה את ההיסטוריה שלנו לשניים: לפני הרצח – ואחריו. שלושים שנה, והכאב עדיין חד, צורב, חונק; ובלב מנקר החשש המייסר, שהלקח לא נלמד.

עבורי, כמו עבור רבים שנמצאים כאן, לרצח רבין היה מימד אישי ביותר. הכרתי את יצחק רבין, את רבין של הפלמ"ח, של ששת הימים, של ירושלים; וזכיתי לעבוד איתו וגם להעריצו – את רבין של האחריות, היושרה, השלום.

אהבתי אותו בשל העוצמה והנחישות, הרוך, האינטליגנציה והביישנות המפתיעה שלו.

אבל המעמד הכואב הזה, כואב לנו לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הלאומית, משום שהוא מזכיר לנו שרצח רבין – לא היה רק רצח של אדם. הוא גם לא היה רק רצח של מנהיג.

רצח רבין היה, יותר מהכל, ניסיון לרצוח את התקווה – את התקווה שהפעם, אולי הפעם, אחרי היסטוריה יהודית של מלחמות אחים, נצליח לבנות את ביתנו השלישי, על אדני הסכמה ואמונה. על אדני אחווה ושותפות.

רצח רבין היה הניסיון לרצוח את היכולת שלנו לחיות כאן יחד. רצח רבין היה ניסיון לרצוח את האמונה שלנו בהיותנו עם אחד. בהיותנו אחיות ואחים.

זה היה טרור פוליטי, מתועב, קר, מתוכנן. ניסיון לפגוע בזכות הדמוקרטית – להכריע; ולגדוע את תהליך השלום – באלימות.

זה היה סירוב יהיר, פלגני, ואלים, לקבל הכרעה שהתקבלה בצורה דמוקרטית. זה היה ביטוי של תיעוב, כך ממש, כלפי מי שאיננו חושב כמו הרוצח. ניסיון לרצוח את הציונות עצמה, אותה ציונות שהעלתה על נס, את היכולת שלנו להיות חלק מאותו שלם גם כשאנחנו חלוקים.

הכדורים שפילחו את גופו של ראש ממשלת ישראל, והותירו אותו מתבוסס בדמו, לא פגעו רק בו. הם פילחו את ליבה הפועם של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. 

הם ערערו אותה, אבל לא הרגו אותה. הם הותירו לנו את הבחירה – האם נצליח להיות נחושים יותר מכל התקפה – גם התקפה מבפנים – עלינו – על המדינה היהודית והדמוקרטית.

גם אחרי שלושים שנה, הכאב הוא איננו רק זיכרון היסטורי. הוא מראה. מראה שמשקפת את דמותנו, לצד שאלה נוקבת: מה למדנו? ומה שכחנו?

וכך, ברשותכם, אני מבקש לדבר כאן היום על שני שיעורים שבעיניי עלינו ללמוד בימים האלה ממש ממורשת רבין ומנסיבות הירצחו: שיעור חיצוני, ושיעור פנימי.

השיעור הראשון הוא מה שאני מכנה חיצוני – כלומר מגבולותינו החוצה. יצחק רבין היה לוחם כל ימיו. הוא נלחם על חיי העם הזה בשדות הקרב, ונלחם על עתידו במסדרונות המדיניים. הוא ידע שאומץ אמיתי הוא איננו רק להילחם – אלא לדעת מתי להושיט יד.

גם אם יד נושאת צלקות, גם אם יד חשדנית, גם אם יד אחת – בעוד השנייה אוחזת היטב בנשק. ובכל זאת – יד מושטת.

יצחק רבין לא היה איש של סיסמאות. הוא היה איש מעשה – ישיר, אחראי, מדויק. הוא לא חיפש אהדה – הוא חיפש תוצאה. הוא לא דיבר על אומץ – הוא פעל באומץ. הוא לא ניסה למצוא חן – הוא ניסה למצוא פתרון.

כמי שידע את מחיר המלחמה, היה לו העוז לדבר על שלום ולפעול למען שלום. כמי שקבר רבים מרעיו לנשק ומפקודיו – כבר בגיל צעיר מאד – היה לו ברור שמשאת הנפש שלנו צריכה להיות אחת – השלום. 

כמי שידע את כובד משקלה של האחריות, הוא לא היסס להכריע. רבין היה איש של יוזמה: לא רק להגיב למציאות, ואפילו לא רק לשנות מציאות, אלא גם ליצור מציאות.

וכך, ברוחו של רבין, אני מאמין שגם היום – בתום שנתיים של מלחמה עקובה מדם, מלחמה שגבתה מחיר כבד ויקר ביותר לצד מופעי גבורה והישגים חסרי תקדים – הגיע הזמן לשוב ולדבר: גם על חזון וגם על יוזמה מדינית.

ההישגים המרשימים של ישראל בשלל הזירות – הישגים ששינו את פני המזרח התיכון, כמו גם הברית האיתנה והאמיצה עם ארצות הברית, עם הממשל האמריקאי בהנהגת הנשיא טראמפ שמוביל בנחישות ובאומץ מאמץ אדיר, היסטורי, להרחבת מעגל השלום והנורמליזציה באזור – כל אלה פותחים בפנינו הזדמנויות משמעותיות ביותר. בהרבה מובנים – חזונו של רבין.

ההישגים הללו פותחים שערים למהלכים משמעותיים – משני מציאות מקצה לקצה – ביחס לשכנינו. לא מתוך תמימות או נאיביות, אלא מתוך פיכחון ועוצמה – בזהירות ובצעדים מדודים, במטרה ליצור עתיד שיש בו – עבורנו – עבור העם הישראלי היושב בציון – עתיד טוב יותר.

מדינת ישראל חפצה מאז ומעולם בשלום עם כל שכנינו, רבות מהממשלות הישראליות – בהן ממשלות בהנהגתו של יצחק רבין – גם פעלו לכך בכל כוחן, ועלינו להמשיך ולנהוג כך.

לצד זאת, אין חולק על כך שהיום, כמו בימיו של רבין, זה תלוי גם בשכנים שלנו – במיוחד הפלסטינים. ברצון שלהם להפנים ולהכיר בביתנו הלאומי כאן – בארץ מולדתנו, ולהבין שדרך הטרור לעולם לא תנצח אותנו. ברצון שלהם ליצור אופק של "יום שאחרי" – עבורם ועבורנו.

ברצון שלהם לשנות את הפרדיגמות, למגר את הטרור היוצא מתוכם – שפוגע כמובן גם בהם; ודחוף מכל – בעת הזו – לעמוד בכל סעיפי ההסכם שיזם הנשיא טראמפ ולפעול בכל דרך וכלי להשבת כל החטופים החללים.

כן, מכובדי, למרות ההקלה עם חזרתם של שלושת החטופים החללים הלילה –אל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה וסמ"ר עוז דניאל, כולנו זוכרים היטב שלא כל אחינו החטופים הובאו לקבורה ראויה, וגם מכאן – אנחנו זועקים ודורשים את חזרתם של כל החטופים החללים לנוף מולדתם.

וכאן אני מגיע לשיעור השני שעלינו ללמוד מנסיבות הירצחו של יצחק רבין. האתגרים שעומדים בפנינו הם בוודאי לא רק חיצוניים; אלא גם כאלה שנוגעים אל תוך הבית פנימה, ברמה הכי אקטואלית וקונקרטית.

במובן הזה אני מבקש להבהיר ולחדד: אם נעמוד כאן, ונאמר רק שאלימות אסורה ושהיא מכרסמת בנו – לא למדנו דבר. אם נעמוד כאן, ונאמר רק שרצח הוא חטא -זה מובן מאליו. 

לא, עלינו לומר היום בפירוש: שלושה עשורים אחרי, ואנחנו עדיין רואים את אותם סימנים, ואולי ביתר שאת: שפה קשה, בוטה וגסה, האשמות בבגידה, רעל שמתפשט ברשתות ובמרחב הציבורי, אלימות בכל המובנים – הפיזיים והמילוליים.

פשוט בלתי נתפס ששלושים שנה אחרי אותן מילים נוקבות של רבין – "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית" – עדיין יש בתוכנו – כחברה – אלימות מאיימת כזו.

מדובר באיום אסטרטגי לכל דבר! אנחנו רואים אלימות כלפי משרתי ציבור – שסוחבים את המדינה על גבם יומם ולילה; כנגד מפקדים בכירים בצה"ל ובשב"כ, כנגד עובדות ועובדי מדינה ומובילי מערכות שונות – בהם פקידים בכירים, פרקליטים ושופטים.

אנחנו רואים אלימות כלפי נבחרי ציבור – חברי כנסת מכל קצוות הבית; שרים בממשלה; ואנחנו רואים איומים כלפי ראש ממשלה נבחר ומכהן. ואנחנו רואים אלימות גואה ומסוכנת – במרחב הציבורי כולו, ברחוב, ברשתות החברתיות, במוסדות חינוכיים, ובפשיעה שאוכלת כל חלקה טובה – במיוחד בחברה הערבית.

עם כל הבדלי ההשקפות והעמדות – אסור לשכוח: יש כאן בני אדם, אנשים עם משפחות, עולמות שלמים שעלולים להיחרב. יש פה חברה, יש פה מדינה. 

אני מזהיר ומתריע – אנחנו שוב על סף תהום, והדרך חייבת להיות אחת: אפס סובלנות לאלימות!

מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית – היא לא שדה קרב אלא בית. ובבית – לא יורים. לא בכלי נשק, לא במילים, לא באיומים, לא בביטויים, וגם לא ברמזים.

לצד האתגרים הגדולים, אל לנו לשכוח לרגע את היופי והטוב שזכינו לראות בשנתיים האחרונות. ובראשם – את אחוות הלוחמים שפרצה באחת, את הרעות בשדות הקרב, את ה-יחד הישראלי בחזית, שהביא איתו המון עוצמה ולכידות – גם לעורף.

כפי שאמר יצחק רבין בנאומו הידוע, מעל פסגת הר הצופים, לאחר מלחמת ששת הימים: "המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, ומלווה בהרבה דם ודמעות, אך דווקא במלחמה הזאת… באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצידם של גילויים אנושיים של אחווה ורעות… מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפה ובהסתערות כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה… אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי".

וכך, ברקע דבריו של רבין, אנחנו זוכרים היטב, שבעוד אנחנו קוברים את מתינו – המדינה נעה לשנת בחירות שתתקיימנה בצילן של השנים האחרונות – שהביאו את החברה הישראלית אל סף פיצוץ לפני שבעה באוקטובר.

מטבעה – שנת בחירות היא שנה של מתח כבד, אבל אסור שזו תהיה שנה של הסתה ואלימות.ויכוח פוליטי הוא לגיטימי, אבל הפיכת היריב לאויב – אסורה.

יש דרך לחלוק, יש דרך להיאבק, יש דרך להנהיג  –והדרך הזאת מתחילה בכבוד האדם, באהבת העם והארץ, ובשמירה על גבולות השיח וכללי היסוד הבסיסיים.

אנחנו חייבים לזכור את הכאב שגרם לנו הרצח הנורא; כאב שצורב את ליבנו עד עצם היום הזה. אנחנו חייבים להבין את מחיר הפלגנות והקיטוב, את מחיר ההקצנה וההסלמה. אנחנו גם חייבים לראות את ההזדמנויות המופלאות, את המחר הישראלי המשותף, שהאחווה הישראלית -שעוד מפעמת ברבים כל כך מאיתנו, אל תטעו לרגע – יכולה להביא איתה.

במעמד הזה אנחנו מבינים היטב: האחריות לזכור היא חובה אזרחית. לא רק לדעת מה קרה, אלא להפנים היטב – מה אסור שיקרה שוב.

היום, שלושים שנה אחרי, האתגר שלנו הוא להחזיר את הרוח – את רוח היוזמה, את רוח האחריות, ואת האמונה שהעתיד שלנו – כלפי פנים וכלפי חוץ – לא נכתב לבד. הוא נכתב על ידינו.

יצחק רבין נפל כשליח ציבור, והשאיר אחריו שליחות ואחריות שמוטלות עלינו. לשמור על ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית, לא רק בכוח החוק – אלא בכוח האמונה, החזון והמעש; בכוחה של האחדות – בין כל גווני הפסיפס הישראלי; בכוחה של התקווה.

מכאן, מקברו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ומההר הקדוש הזה, אני דורש מכולנו: לוודא שהדמוקרטיה שלנו חזקה מן השנאה; להבין שאפשר לנהל מחלוקות בתוכנו מתוך כבוד ואחווה; להוכיח שאפשר להקשיב – באמת להקשיב – זה לזה, ולהשמיע יחד קול של אחריות, של תקווה, של עם אחד.

משפחת רבין האהובה והיקרה, אתם נושאים את הזיכרון של יצחק יום-יום. מיכל ואני זכינו להכיר את יצחק ואת לאה זכרם לברכה, באופן אישי, אהבנו אותם מאד ותמיד ננצור בליבנו רגעים מרגשים ביותר עימם. אנחנו יודעים איזו אבידה גדולה זו, ומבקשים להיות אתכם בכאב הזה, ליום, לשעה, לרגע אחד.

מי ייתן שזכרו של יצחק רבין יהיה ברוך, ואהוב, וחקוק על לב האומה לעולמי עד; ושתהא נשמתם של יצחק ולאה רבין צרורה בצרור החיים.