דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לנרצחים באירועי השביעי באוקטובר

משפחות שכולות אהובות ויקרות,

יש דברים שהזמן שחולף אינו יודע לעשות. הוא אינו משיב את מי שאינם. הוא אינו מחזיר למשפחות את החיים, שהיו להן עד אותו יום. הוא אינו משקיט את הטלפון שלא נַעֲנָה, הוא לא שולח את ההודעה שנשארה כטיוטה, הוא לא ממלא את המקום הריק ליד השולחן.

היום – שלוש שנים ליום אסוננו – שִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר, טֶבַח שִׂמְחַת תּוֹרָה – אנחנו מרכינים ראש לזכר הנרצחות והנרצחים, הנופלות והנופלים, ועומדים לצדכן – המשפחות השכולות האהובות והיקרות.

במפת הָאֵבֶל של שבעה באוקטובר יש יישובים ועיירות, קיבוצים ומושבים, שדות ומיגוניות. ויש בה גם כביש אחד. כביש 232.

תחילתו בצומת אשכולות בין אשדוד לאשקלון, וסופו בכרם שלום, כשבדרך הוא חוצה את חבל עוטף עזה. נתיב אחד צפונה. נתיב אחד דרומה. בצד הדרך שדות ודרכי עפר, אנדרטאות וגידולי שדה, תחנות אוטובוס וטרמפיאדות, תחנות דלק ומיגוניות. שלטים ירוקים, כמו בכל הארץ, מכוונים אל שדרות ואל כיסופים, אל רעים ואל בארי, אל סעד ואל מְפַלְּסִים. בבוקר רגיל נוסעים בו לעבודה. לבית הספר. למרפאה. לַשָּׂדוֹת. לבקר הורים או לאסוף ילדים. להגיע לִמְסִבָּה. לחזור ממנה.

כביש אזורי אינו אמור להיכנס להיסטוריה. הוא נועד להביא אדם ממקום אחד למקום אחר. אבל בבוקר שבעה באוקטובר, כביש 232 חדל להיות כביש רגיל.

מחבלים צמאי דם הפכו אותו לזירת מלחמה. חודרים דרכו לערים, לקיבוצים ולישובים. הופכים רחובות שקטים של שבת בבוקר לשדה קרב. קוטלים את חייהם של מאות אזרחיות ואזרחים תמימים. ישראליות וישראלים, ולצידם גם אזרחים זרים רבים שקשרו את גורלם בגורלנו. באותו בוקר ארור, השדות המוריקים לצד הכביש עלו בלהבות. שמות הישובים הפורחים בשלטים הירוקים הפכו לקריאות מצוקה נואשות.

ובעוד המפלצות מעזה מתקדמות במסע הַטֶּבַח, אלפי צעירות וצעירים, תאבי חיים, מלאי שמחה, שנמלטו מהמסיבות חיפשו דרך החוצה. אל מקום בטוח. עבורם כביש 232 היה צינור חמצן, עורק חיים. הם לא ידעו שהצמתים כבר הותקפו. שהמחבלים נעו על הכביש ובסביבותיו.

ירי נשמע מן השדות ומן המיגוניות. מכוניות נעצרו. אחרות הסתובבו. רבים יצאו מן הרכבים ורצו אל השדות. חיפשו דרכים עוקפות. בתוך דקות, הדרך שאמורה הייתה להוביל הביתה הפכה למלכודת.

כביש 232 נעשה נתיב מנוסה. הוא נעשה שדה קרב. הוא נעשה זירת טבח, מַצֵּבָה ושם נרדף לטראומה. אבל הוא נעשה גם ציר חילוץ.

על אותו אספלט נעו באותו בוקר שתי תנועות ישראליות הפוכות, אך משלימות. בכיוון אחד נאלצו להימלט רבים, שביקשו להציל את חייהם או לקרוא לעזרה, ובכיוון האחר באותו זמן, נסעו אנשים כדי להושיט את אותה העזרה ממש. יצאו להציל אחיות ואחים.

אזרחים פרטיים שאיש לא קרא להם, דהרו אל תוך התופת, חלקם עבור אנשים שלא פגשו מעולם. חלקם יצאו לחפש את ילדיהם, ובדרך הצילו זרים. חלקם העלו לרכב זרים שיצאו להילחם עבור אחרים. חלקם ברחו מן הסכנה בעצמם ומיד חזרו בנתיב הנגדי כדי להושיט עוד יד.

הַנִּמְלָטִים וְהַמַּצִּילִים מִלְּאוּ אֶת הָרְכָבִים. הורידו את הניצולים במקום בטוח. ואז – הסתובבו. וחזרו פנימה. אל הסכנה. לא מפני שלא פחדו, אלא מפני שידעו שמישהו עדיין נמצא שם.

הם לא שאלו את מי הם מעלים לרכב. הם לא ביררו לאיזו קהילה הם שייכים, כיצד הם מתפללים או למי הם מצביעים.

באותן שעות כביש 232 היה תמונה של ישראל כולה. היו בו הכשל הנורא ותוצאותיו המחרידות, אך היו בו גם העוצמה והאחריות שהתעוררו למול המחדלים. היו בו האימה והאומץ. היו בו האהבה והכאב, המוות והחיים, שלובי זרועות – כל-כך אָפְיָנִיִּים לנו כישראלים.

בזיכרון הישראלי נחרת הכביש הזה ככביש הדמים. אי אפשר לעקור ממנו את השם הזה. נהרות של דם נשפכו בכל האיזור, וגם עליו ובצדדיו. אבל כשאנו מספרים על אותו הבוקר, עלינו לזכור אותו גם בשם נוסף: כביש הגבורה.

גבורת האזרחיות והאזרחים, הלוחמות והלוחמים, השוטרות והשוטרים, צוותי ההצלה והחילוץ – גבורתם של כל אלה שהישירו מבט למול הסכנה, רצו אל התופת, כמו אל ים, רק משום שֶׁאֲחֵיהֶם נמצאים שם.

ומתוך גבורתם גילינו את אחת האמיתות הגדולות על ישראל: כאשר מישהו נותר בצד הדרך, יש ישראלים שאינם מסוגלים להמשיך לנסוע כאילו לא ראו אותו. זוהי הגבורה הישראלית, שאין שניה לה בעולם כולו. ראינו זאת שוב רק בשבוע שעבר, באסון הכבד שנמנע בשמיים – בזכות התושיה המופלאה של הנוסעים הישראלים בטיסה מדובאי לתל אביב.

באותו בוקר מר ונמהר, לפני שלוש שנים, התעוררנו לאסון המחריד ביותר שידענו והתעוררה בנו גם הגבורה הישראלית, כפלא פלאים. אזרחיות ואזרחים כה רבים הצהירו במעשים: אנחנו אחיות, אנחנו אחים, גם במחיר של מסירות נפש ודמים. ועל כן – חייך שלך – גורלך – נוגע גם בי.

זוהי, מכובדיי, התשתית העמוקה שעומדת בבסיס קיומנו כאן. זוהי – ברית.

מדינה בנויה מחוקים, מוסדות וגבולות. אך החברה שחיה במדינה משגשגת יחד בזכות ברית. חוזה מגדיר מה אני רשאי לקבל ומה אתה חייב לתת. ברית שואלת מה אנחנו מוכנים לשאת כדי שנוכל לחיות כאן יחד.

חוזה מסתיים כשהצדדים נפרדים. ברית נבחנת דווקא כשהם חלוקים אך יודעים שאינם יכולים או רוצים להיפרד. הברית הזו לא דורשת מאיתנו לחשוב אותו דבר, לפעול באותה הדרך או להצביע לאותה מפלגה. היא דורשת מאיתנו להבין שההבדלים בינינו אינם מבטלים את חובתנו, האחד לשני, האחת לשניה.

בעוד שבועות אחדים נלך לבחירות. סוגיות רבות עומדות על הפרק, ואני קורא ומפציר באזרחי ישראל כולם – לממש את זכותם וחובתם הדמוקרטית ביום הבוחר. ובדרך אל הקלפי אנחנו נפגוש מחלוקות וויכוחים, אך לצידם – אני מבקש שנזכור את הברית הפשוטה בינינו. הברית שהפציעה במלוא עצמתה באותו בוקר נורא, בכביש 232 ובעשרות מוקדים נוספים.

הברית הזו גדולה יותר מכל חילוקי הדעות בינינו. היא גדולה יותר מכל הויכוחים וההבדלים. היא שייכת לכולנו – לכל הישראלים. הברית שאומרת – ישראלים לא משאירים איש מאחור. לא בשדה הקרב ולא בשכול. לא בשיקום ולא בבית החולים. ברית שקוראת לנו לזכור אותה, לא רק כברית דמים – אלא כברית חיים.

יקיריי ואהוביי, ביום הזה אנחנו זוכרים את הנרצחות והנרצחים, את הנופלות והנופלים באסוננו הנורא. אנחנו זוכרים את הקהילות שנחרבו ואת המשפחות שבונות את חייהן מחדש סביב חלל שאינו התמלא. ולצידם אנו זוכרים – גם את אלה שכרעו לדאבוננו, תחת משא הכאב, הזכרונות והגעגועים – ובהם גם אלו ששלחו יד בנפשם.

בשם מדינת ישראל, אני מבקש לחבק את כל הפצועות והפצועים, בגוף ובנפש, ולקרוא בקול צלול וברור – אתם לא צריכים להישאר עם זה לבד. השמיעו קול – ידינו מושטות.

חודשים ספורים לאחר האסון כתב המוזיקאי יָגֵל הָרוּשׁ את "קינת בארי". "אֵיכָה בְּאֵרִי הָפְכָה לְקִבְרִי", פותחת הקינה.

מי שייסע בכביש 232 היום, יתקשה לדמיין את שאירע בו באותו יום. הוא יראה ישראלים נוסעים לעמל יומם או לביתם. הוא יראה בניינים חדשים בִּשְׂדֵרוֹת, וילדים ממתינים בתחנות האוטובוס, וברקע – חקלאי העוטף שבים לעבד את שדותיהם לקראת הגשמים.

אך אנחנו לעד נזכור את שאירע באותו יום. לעד נזכור את הבתים שהפכו לקברים, את הזוועות הנוראות שאולי היינו רוצים לשכוח, אך לנצח נזכור. נזכור את כולם, את כל האהובות והאהובים.

וכמילות הקינה, אנחנו נדע: שעינינו הדומעות – הן המשקות את שדות בארי. נזכור ונמשיך למענם.

יהי זכר הנרצחות והנרצחים, הנופלות והנופלים, צרור בלב האומה לדור דור ולנצח נצחים.