דברי הנשיא בטקס האזכרה לחללי מלחמת חרבות ברזל

משפחות שכולות יקרות ואהובות, אנחנו מתכנסים כאן היום – לזכור איתכן, לשאת יחד איתכן כאב שאין לו מידה ואין לו שיעור. בשלוש השנים האחרונות, מיכל ואני משתדלים, מדי יום ביומו – לשמוע, ללמוד, לכבד ולזכור את יקירותיכן ויקיריכם כולם. לקרוא עליהם, ללמוד את משעול חייהם, לשמוע על הצלחותיהם, שְׂמַחוֹתֵיהֶם וחלומותיהם ולהכיר את החיים המלאים והמגוונים שהשאירו מאחוריהם. היום, אנו מבקשים לכאוב אִתְּכֶן, לדמוע אִתְּכֶן, להרכין ראש לזכרם ויחד עם כל ישראל – לזכור ולהזכיר, את שאבד לנו, לְכֻלָּנוּ ולא נוכל להחזיר.

כה אמר הנביא יחזקאל: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד… וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה… וְהִזְהִיר אֶת הָעָם."

במרחק 800 מטר מעזה, ישבו במוצב נחל עוז, תצפיתניות. הן היו אותו – הַצּוֹפֶה. הן היו העיניים של צה״ל ושל המדינה. הן שצפו והזהירו. קבוצה של חיילות צעירות ואמיצות, שחלקו ביניהן צחוק, חברוּת עמוקה, והרגלים קטנים שהיו רק שלהן. כְּשֶׁאָנוּ יָשַׁנּוּ אֶת שְׁנָתֵנוּ, עיניהן שלהן נשארו פקוחות. עשרים וארבע שבע. הן נשארו תמיד דרוכות, חדות, ערניות, על המסכים וּבַקֶּשֶׁר. הן הכירו את הגזרה. ידעו איך היא נראית ביום רגיל. וידעו להבחין כשהיא מִשְׁתַּנָּה.

שמענו את סיפוריהן דרך המשפחות, ומחלקן, שמענו גם עדויות חיות. שמענו כיצד – לפני אסון שבעה באוקטובר, הן הרגישו שמשהו מתחולל בגזרה. רָאוּ. דיווחו. הציפו. אך איש לא הרכיב מכך תמונה מלאה.

חודשים רבים לפני האסון, על קיר המיגונית שֶׁבַּמֻּצָּב, הן כתבו כתובות שונות, חלקן רציניות וחלקן גם מצחיקות. אחת מהן נכתבה במבט ציני, מפוכח. במבט לאחור, הכתובת מקבלת משמעות מצמררת. לוכדת את סיפורה של מדינה שלמה – סיפורה של ישראל ערב המלחמה. וכך כתבו בצבע ורוד בולט: "תראו איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה."

בשעה שש עשרים ותשע, באותו בוקר נורא, הן זיהו את המחבלים מתקרבים לגדר והתריעו. הן ראו אותם חוצים אותה, הן צָפוּ והתריעו. הן הכריזו בקול, שנותר יציב, את הקוד הצבאי, לחדירת מחבלים לישראל: ״פרש טורקי״. הסכנה הייתה בדרכה אליהן והן המשיכו לדווח. בקור רוח. באומץ.

חמישים ושלושה חיילים וחיילות מיחידות שונות ומגוונות, נפלו בקרב הגבורה על מוצב נחל עוז. ועוד מאות נפלו באותו היום, במוקדים השונים. כולן גיבורות, כולם גיבורים. לו יכולתי, הייתי מספר את סיפוריהם כולם.

חמש עשרה מהנופלות במחנה היו תצפיתניות. שבע תצפיתניות נחטפו. שש, שבו לביתן אחרי ששרדו את שבי החמאס, בגבורה שקשה לדמיין. את רב"ט נֹעָה מַרְצְיָאנוֹ זִכְרָה לִבְרָכָה, רצחו מחבלי החמאס בני העוולה בעודה בשבי. כולן, מילאו את תפקידן במקצועיות, בגבורה ובמסירות נפש.

הן היו, כדבר הנביא יחזקאל: ״צוֹפֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל״. הצופה אינו יכול לקרוא את העתיד, אבל הוא נדרש להביט באומץ במה שנמצא מול עיניו. גם כשהמראה שהוא רואה, מערער את תמונת עולמו. דרשנו וציפינו מהן לִצְפּוֹת. וְהֵן הָיוּ זַכָּאִיּוֹת לְצַפּוֹת שיהיה מי שיבין – שיזהה את הסכנות.

אחיותיי ואחיי, אזרחי ישראל, מכובדיי, בשלוש השנים האחרונות, ראינו כל-כך הרבה. ראינו משפחות שמתמודדות עם אובדן, עם פציעה, עם ציפייה שלא התממשה, עם אי־ודאות שאינה מרפה ועם דְּרִישָׁה לְמַעֲנֶה וּתְשׁוּבָה. ראינו אזרחים שנאלצו לעזוב את בתיהם. קהילות שנעקרו משגרת חייהן. מדינה שלמה שנדרשה להתמודד עם מציאות שלא הכרנו.

ובתוך כל אלה, ראינו גם את הכוחות שהעם המופלא הזה יודע לגייס. להוציא מתוכו. ראינו ישראלים שקמו מתוך הכאב כדי לעזור לאחרים. ראינו ישראלים שהושיטו יד, ופגשו יד מושטת. ראינו אנשים שלא שאלו מי עומד מולם, אלא מה הוא צריך. ראינו אנשים ששבו לבנות, לטעת ולקצור.

בשלוש השנים האחרונות, ידענו כאומה – תהומות עמוקים. בלתי נתפסים. אך גם העפלנו לפסגות בלתי נתפסות. השבנו הביתה חטופות וחטופים. מי לשיקום ובניית חיים ומי, לְדַאֲבוֹן לִבֵּנוּ, לקבר ישראל.

גם ברגעים אלו ממש, לוחמות ולוחמי צה"ל ואנשי כוחות הבטחון, עומדים על משמר ארצנו ומביאים הישגים מופלאים, בזירות קרובות ורחוקות. ממלאים את משימותיהם בגבורה ובהתמדה, יום ולילה – שעה, שעה. בנחישות ובמסירות ראויות להערצה. מכאן, כולנו מחזקים את ידיהם ונושאים תפילה לשלומם, ולשובם בשלום מכל משימה.

במערכה הכבדה הזו, לדאבון הלב – איבדנו רבים כל-כך. טובי בְּנוֹתֵינוּ וּבָנֵינוּ. צעירות וצעירים מופלאים, וגם אנשים שצברו שנות חיים, שבנו משפחות, בתים, קהילות. מכל עדות ישראל. מכל רחבי ישראל. מכל העמדות, הדתות, האמונות, המחנות ואורחות החיים. לו יכולתי הייתי מונה כאן את שמות כולן. שמות כולם. לזכור ולהזכיר לעד את האבידות הרבות. לספר את סיפוריהם.

לו רק יכולתי הייתי מונה את שמות כל הפצועים בגופם, או בנפשם. שאני מבקש לשלוח לכולם – מכאן – חיבוק גדול וחם ולהתפלל עם כל ישראל – להחלמתם השלמה בִּמְהֵרָה.

כל אלה, מחייבים אותנו לחקור בנחישות ובאומץ, וללא משוא פנים ולהבין – איך זה קרה לנו?! שום מרחק של זמן לא מתיר לנו לטשטש את החובה הזו.

ישנן מסקנות ברורות שאנחנו כבר יודעים שעלינו להפנים: אסור להתעלם מאזהרות, מסימנים מדאיגים. ועלינו לְהֵישִׁיר מבט גם אל מה שקורה לנו בתוך הבית, בִּפְנִים.

בימים האלה, בעיצומה של מערכת הבחירות, עלינו להתבונן וְלִצְפּוֹת בנורות האזהרה הבוהקות, אלה שמסמנות מחלוקות מסוכנות ופילוג עמוק. ברור שמותר לנו לחלוק ואפילו חובה עלינו להתווכח – על דברים חשובים, על השאלות הגדולות. אבל עלינו לזכור – מי שחולק עליך היום יחיה איתך כאן גם מחר. ילדיו יגדלו באותה מדינה כמו ילדיך. הם יִדָּרְשׁוּ לשמור עליה, יחדיו ולבנות את המחר שלה – יחדיו.

והמחר הזה, בא יבוא. ואיתו חייב לבוא גם – היום שאחרי המלחמה. היום שבו נוכל להתמקד באתגרים שמחכים לנו בבית פנימה, וְלִצְמֹחַ מתוכם כאומה. כפי שקראנו רק בשבוע שעבר בחג הסוכות במגילת קהלת: עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא… עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃

יקיריי, אהוביי, מכובדיי, הנביא יחזקאל דיבר על "הַצּוֹפֶה לבית ישראל". בַּהִמְנוֹן הלאומי שלנו, התקווה, אנחנו שרים: ״עין לציון צוֹפִיָּה״. הַמַּבָּט צוֹפֶה. וְהַלֵּב מְצַפֶּה. כי יש לנו עוד למה לְצַפּוֹת. כי העתיד שֶׁצָּפוּי לנו כאן, יכול וצריך – להיות גדול. זה תלוי רק בנו. וכדי שנוכל להתכונן אליו כבר מעכשיו וּלְצַפּוֹת לוֹ – חובה עלינו לזכור, שרק ביחד נצעד אליו – כי הוא משותף לכולנו.

על אותו קיר מיגונית במוצב נחל עוז, תחת אותה כתובת מצמררת, כתבו התצפיתניות כתובת נוספת, קטנה יותר. אף היא בצבע ורוד, וכך הן כתבו: ״הכול יהיה בסדר. אנחנו עוד נזרח״. ״הכול יהיה בסדר. אנחנו עוד נזרח״.

אני קורא את המילים האלה, וחושב על מי שכתבו אותן. חיילות אמיצות, שהיה להן כל-כך הרבה למה לְצַפּוֹת. על החיים שעוד ציפו להם. אחרי שְׁלוֹשׁ הַשָּׁנִים האחרונות, אסור לחזור על המילים האלה כאילו לא קרה דבר. אסור! אבל אפשר לשאת את המלים האלה איתנו. את האהבה לחיים שיש בהן. "הכל יהיה בסדר" הן כתבו. "אנחנו עוד נזרח".

אפשר וחייבים לשאת איתנו את המבט הַצּוֹפֶה קדימה. את התקווה, את העין הַצּוֹפִיָּה ולקבל על עצמנו את האחריות – לעשות כל שביכולתנו, כדי שהתקווה הזאת תוכל להמשיך וּלְהִתְקַיֵּם כאן בארצנו האהובה.

משפחות אהובות ויקרות, לנצח נזכרם! לא נשכח את מי שאיבדנו. לא נרפה מן החובה לחקור ולתקן. ולא נוותר על החיים שעוד אפשר לבנות כאן. אני מאמין בנו. אנחנו עוד נזרח.

יהי זכר הנופלות והנופלים באותו יום מר ונמהר של טבח שבעה באוקטובר, ובמערכה הכבדה – ברוך ונצור בלב האומה לעד ולנצח נצחים.