דברי הנשיא בטקס האזכרה לחללי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה

מיכל אלוני הייתה רק בת שנה כאשר אביה הצנחן, סרן דויד – וידי – אלוני, נפל במלחמת ששת הימים. וידי אלוני היה מדען בראשית דרכו. הוא סיים תואר ראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות ולמד לתואר שני.

למרות שהיה חוקר ומדען מוכשר, הוא היה קודם כל איש משפחה. כאשר שאלו אותו מה תחביביו נהג להשיב "בנותיי הן התחביב שלי".

במלחמת ששת הימים גויס וידי למילואים, והשתתף בקרבות באום כתף שבסיני. ביום החמישי למלחמה נפצע בדרכו לרמת הגולן ומאוחר יותר מת מפצעיו, כשהוא משאיר אחריו אלמנה צעירה, ושתי בנות. בהן מיכל.

לימים נישאה מיכל לזיו מיטל. גם הוא, בן למשפחה שכולה. בן דודו של זיו, סגן אלוף אמיר מיטל, מפקד גדוד נערץ בגולני, נפל בלבנון ב-1988

למיכל וזיו נולדו חמישה ילדים שהמשיכו את המורשת המשפחתית ובחרו לשרת שרות משמעותי ביחידות קרביות.

לפני שבעה חודשים, קצת יותר מחמישים ושבע שנים אחרי שנפל אביה, נקש שוב השכול על דלת ביתה של מיכל.

סמל ראשון ניסים מיטל, בנם הצעיר של מיכל ושל זיו, לוחם ביחידה הרב ממדית, נפל בקרב בצפון רצועת עזה, יחד עם עוד שלושה מחבריו ליחידה.

הסב נפל במלחמת ששת הימים והנכד נפל במערכה הכבדה הזו.

"שוב השכול מכה במשפחה שלנו", אמרה מיכל, היתומה והאם השכולה, והמשיכה וסיפרה למנחמים הרבים: "ניסים האמין במה שהוא עשה. הוא אמר לי: סבא ואמיר לא עשו את מה שצריך? אז עכשיו גם אני עושה את זה, ובאהבה גדולה".

קרוב לשישה עשורים חלפו מאז מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. אנחנו מתייחדים היום עם זכר הנופלים, יקיריכם, חללי המערכה, שלחמו בגבורה עילאית ובמסירות נפש ושילמו את המחיר העליון, שאין כבד ממנו. אנחנו לא שוכחים את גבורתם ואת הקרבתם; וגם את ההקרבה והגבורה שלכן, המשפחות, שמתמודדות יום-יום עם הכאב והיגון שמלווים ולא מרפים.

כנשיא מדינת ישראל – בשם מדינת ישראל – אני מרכין את ראשי בפניכן בתודה וביראה, ומייחל שתדעו מזור ונחמה.

זו השנה השנייה שאנו עורכים את האזכרה הזו ברקע המלחמה. ברית של גבורה, ברית של שליחות ושל ייעוד, ברית של אהבת העם והארץ – מחברת בין גיבורי מלחמות ששת הימים וההתשה וגיבורי הזמן הזה.

דור אחר דור, בתורו, בדיוק כמו אצל משפחת אלוני-מיטל, הם מתייצבים, מגינים ונלחמים, רואים בהגנה על ביטחון ישראל זכות עצומה, מאמינים בצדקת דרכנו, יודעים שעכשיו תורם, ויוצאים לבצע את המשימות, בנחישות ובמסירות נפש. לדאבון הלב, פעמים רבות – גם במחיר דמים כבד.

אנו נמצאים בתקופה היסטורית, קריטית וחשובה – בתולדות מדינת ישראל. תקופה שמביאה איתה אתגרים רבים ומורכבים. אויבינו מנסים להכות בנו בכל דרך, בזירות רבות ושונות; ולוחמי צה"ל ומפקדיו משיבים מלחמה בעוז, כשזכר יקיריכן מאיר תמיד את דרכם, נותן להם כוח ורוח.

במלחמת ששת הימים וגם בהתשה – עמדו לנו גבורת הלוחמים, אומץ ליבם ועוז רוחם, הנחישות, הדבקות במטרה, המסירות, ההקרבה והאמונה בצדקת הדרך. כך גם היום! יש לנו לוחמים אמיצים, שנלחמים במסירות נפש ובמקצועיות בזירות הכי קשות. 

עלינו להודות ולתגמל את מי שמגנים עלינו יום יום, שעה שעה, תוך סיכון וחירוף נפש, בשירות חובה, בקבע ובמילואים; ואת משפחותיהם. אלה שיודעים שההגנה על ביטחון ישראל היא זכות עצומה. לא נטל חלילה!

אנחנו בשעת מבחן במובנים רבים ביותר, בהם מבחן הברית העליונה ביותר בין מדינה לאזרחיה. יש לנו משימה לאומית ומוסרית עליונה – שטרם הושלמה. משימה דחופה. דמי אחיותינו ואחינו זועקים אלינו מתחת לאדמת עזה. אנחנו חייבים להחזיר את כולם. את כולם! מי לשיקום, לביתו. ומי לקבורה. עד האחרון שבהם!

משפחות אהובות ויקרות, יחד אתכן אני נושא תפילה מכאן לשלומם ולרפואתם של כל הפצועים בגוף ונפש; ולהצלחתם ושלומם של כל חיילי צה"ל וכוחות הביטחון.

יהי זכרם של יקירנו, הנופלים במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה ברוך ונצור בלבנו לדור דור ולנצח נצחים.