דברי הנשיא בטקס הממלכתי הפותח את אירועי יום הזיכרון ליצחק רבין – ״נר יצחק״

אני עומד כאן, במעמד החשוב הזה – מעמד מקודש עבור הדמוקרטיה הישראלית – ועדיין מתקשה להאמין. מתקשה להאמין שחלפו שלושים שנים מאותו רגע מר ונמהר.

מהלילה בו נשמעו שלוש יריות – שהכו בליבה של הדמוקרטיה הישראלית. מהלילה בו נלקח מאיתנו יצחק רבין – ראש הממשלה ושר הביטחון – בידי רוצח מתועב. מהלילה בו נדם קולה של המנהיגות האמיצה שלו.

וכך, מתוך כאב שלא חלף – אלא רק גובר, אני, יצחק הרצוג, נשיא מדינת ישראל, פותח את יום הזיכרון הלאומי ליצחק רבין זכרו לברכה.

היסטוריונים דנים לא אחת בשאלה מה הוא התפר בין עבר להווה; או, במילים אחרות, מה הוא מרחק השנים ממנו ניתן להתחיל ולהתייחס אל אירוע אקטואלי מסוים כאל היסטוריה.

על פי רוב, מקובל להתייחס בדיון הזה לשלושים שנים – שנות דור – כאל קו התפר הרלוונטי.

לכאורה, בנקודה זו האירוע כבר התרחק מספיק מחיי היום-יום, וניתן לדון בו במנותק מאירועי השעה.

דווקא לאור זאת, את ראשית דבריי היום אני מבקש להקדיש לאזהרה חמורה – חמורה ביותר – מפני הסתכלות שכזו – על רצח רבין. מפני שבעיניי אין צל של ספק: רצח רבין הוא הכל חוץ ממנותק מאירועי השעה. רצח רבין עדיין מכה בנו. רצח רבין עדיין צורב בתוכנו.

רצח רבין, ואם לדייק, החובה להפיק לקחים מרצח רבין – עדיין כאן, אקטואלית – אולי יותר מתמיד, נוכחת כמעט בכל מרחב בישראל, מטלטלת, וכואבת, וזועקת מרה: על האסון הלאומי הנורא שקרה, על מחירו, ועל מה שאסור שיקרה שוב.

ומאחר שרצח רבין – על כל המשתמע ממנו – הוא איננו רק נחלת העבר; אני טוען, ברשותכם, שהנר הזה – שאנו מדליקים כאן היום – הוא איננו רק נר זיכרון. הוא סמל, הוא מראה, והוא מצפן.

בדבריי כאן היום, אני מבקש אפוא להדליק שלושה מאורות: נר של זיכרון, נורת אזהרה, ומגדלור של תקווה.

ראשית – נר של זיכרון. זכרם של האיש ושל הדרך, של האמונה העמוקה שהביא איתו יצחק רבין – שאפשר לשנות, לחלום, לבנות, גם אחרי מלחמות, וגם אל מול ספקות.

זהו נר שמאיר את דמותו של מנהיג שלא פחד לחלוק; שידע לשאת באחריות ולשלם מחיר כבד בשל כך, ושראה בדמוקרטיה הישראלית לא רק שיטת משטר אלא דרך חיים.

במובן הזה – היריות שנורו בכיכר מלכי ישראל דאז, לא נורו רק לעבר אדם. הן נועדו להתנקש בעצם האפשרות שלנו להיות חברה סובלנית, מכבדת, קשובה. הן נועדו להתנקש ביכולת שלנו לנהל מחלוקת מבלי להפוך אויבים.

את הצלקת ההיא נישא עימנו לעד; וכעת – השאלה שעומדת לנגד עינינו כאן היום, מול הנר הבוער הזה – היא האם למדנו מאז משהו. האם אנחנו יודעים לעצור בזמן את השנאה; להתנגד למילים שמבעירות אש; ולזהות מתי הבדלי דעות הופכים לקרע שמסכן את כולנו – קרע שמתוכו עלול לבוא המתנקש הבא.

וכאן – אני מבקש להדליק אל מול כולנו נורה של אזהרה. אזהרה זועקת, נוקבת – כי גם בימים אלה, שלושים שנה אחרי, אנחנו שוב רואים ושומעים את האלימות על שלל היבטיה – מרימה ראשה בגאון.

אנחנו רואים אלימות כלפי משרתי ציבור – מפקדים בכירים בצה"ל ובשב"כ, עובדות ועובדי מדינה ומובילי מערכות שונות – בהם פקידים בכירים, פרקליטים ושופטים. אנחנו רואים אלימות כלפי נבחרי ציבור – חברי כנסת מכל קצוות הבית; שרים בממשלה; ואיומים כלפי ראש ממשלה נבחר ומכהן.

ואנחנו רואים אלימות גואה ומסוכנת – מהסוג שיצחק רבין הזהיר לגביה במילותיו הפומביות האחרונות – במרחב הציבורי כולו, ברחוב, ברשתות החברתיות, במוסדות חינוכיים, ובפשיעה שאוכלת כל חלקה טובה – במיוחד בחברה הערבית.

באופן מזעזע, מטלטל, מחריד אפילו – שוב נדמה שיש מי ששוכח שאלימות היא איננה כלי דמוקרטי, אלא חורבן של הדמוקרטיה. שיש מי ששוכח, ואולי בוחר לשכוח, שבסופו של יום – מדובר בבני אדם, באנשים עם משפחות, בישראליות וישראלים חדורי שליחות שבמקרים רבים בחרו להקדיש את חייהם –למדינה, לעם, לנו.

אנחנו עומדים כאן היום אחרי שנתיים של מלחמה; אחרי למעלה מאלפיים הרוגים; כשרק הלילה שבו אלינו עוד שלושה מבנינו היקרים לקבורה ולמנוחה נכונה – אל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה וסמ"ר עוז דניאל, ואנו זועקים ודורשים שכולם יחזרו לנוף מולדתם.

אנחנו עומדים כאן היום, אחרי יממה מטלטלת ביותר עבור החברה הישראלית. אנחנו עומדים כאן היום – כשאנחנו כבר בתוך שנת בחירות – ומבינים שהגענו שוב לרגע מבחן היסטורי: האם נדע לשמור על דמוקרטיה של ויכוחים ומחלוקות מבלי לחצות גבולות? האם נוכל לדבר בתקיפות – בלי לשסות? לטעון ואפילו להתעמת בלהט – מבלי לאבד את האחווה? להגן על חופש הביטוי – מבלי לוותר על כבוד האדם?

אנחנו עם שתמיד האמין בכוחה של מחלוקת. דווקא כעת – כשתקופת בחירות בפתח – אנחנו חייבים לזכור מהי היא תרבות של מחלוקת לשם שמים. מה היא מחלוקת שמצמיחה אותנו, שבונה אותנו. מחלוקת שבה האח יכול להיות לפעמים יריב; אבל הוא אף פעם לא יכול להיות אויב. מחלוקת ששומרת על כללי המשחק ועל גבולות המגרש, ומשאירה אותנו עם אחד במדינה אחת – יהודית ודמוקרטית.

הרצח הנורא של יצחק רבין המנהיג קורא לנו להגדיר היטב את גבולות הוויכוח. לבצר את המוסדות ואת כללי המשחק הדמוקרטיים המאפשרים לדיון החיוני להתקיים. להבחין בין טיעון שרצוי וראוי שישמע בשיח לבין הסתה וערלות לב.

יום הזיכרון הזה קורא לנו לזכור את המשותף, להעמיד את טובת העם והמדינה לנגד עינינו, ולעשות זאת בכל עת: בשגרה כמו במלחמה; בעת שאנחנו מסכימים עם יריבינו ובעת שאנחנו חולקים עליהם; לפני הבחירות, במהלכן, ולאחריהן.

וכעת – אחרי נר הזיכרון ונורת האזהרה שעליהם דיברתי – אני מבקש גם להדליק מגדלור של תקווה. כי אם יש משהו שלמדנו היטב זה שהכוח הכי גדול של העם שלנו הוא לקום מתוך החושך האפל ביותר – ולהדליק אור, ולהוסיף אור.

אחד הדברים שיצחק רבין הדגיש – כמו רבים מהמנהיגים הדגולים שהיו לנו – זה את האמונה בדור הצעיר – שייצוג מכובד ומרשים שלו נמצא כאן, בקהל, ובפאנל שעוד נראה ונשמע. 

ואכן, אני מאמין בכל ליבי שדור העתיד הוא הוא המגדלור שינחה לנו את הדרך. הדור הצעיר בישראל, בחזית ובעורף, הוכיח במלחמה הזאת שהוא האור הגנוז שלנו. הוא הוכיח שהוא חזק וגדול יותר ממה שחשבו עליו. הוא הוכיח שהוא יודע להילחם יחד כתף אל כתף למען ביטחון המדינה ולמען השבת החטופים.

הוא הוכיח שהוא מעדיף לבנות גשרים על פני חומות. הוא עמד כמגדלור והראה לנו שאפשר גם אחרת.

דור העתיד הישראלי אמנם לא חווה את הרצח ההוא, אבל לצערנו הוא חווה טראומות לאומיות מטלטלות, מאתגרות וכואבות מאד בשנים האחרונות.

לכל דור יש את השבר שלו – אבל לכל דור יש גם את ההזדמנות שלו לרפא ולתקן; והדור הצעיר שלנו מוכיח לנו יום אחר יום, שאפשר לתקן ולבנות חברה מלוכדת יותר, אחראית יותר, טובה יותר. שאפשר – ושנחוץ! – לבנות מחר ישראלי משותף.

זה הדור שמגיע לו לראות שלום בתוכנו, וזה הדור שמגיע לו לראות גם אופק שלום עם שכנינו – כחלק משינוי המציאות של "היום שאחרי".

משפחת רבין היקרה והאהובה; חבריו, אוהביו ואהוביו של יצחק רבין – האדם, המנהיג, החבר הנערץ והאהוב, האבא והסבא; מיכל ואני מתאבלים ומתגעגעים יחד אתכם, ונושאים עימנו זיכרונות יפים מאד מיצחק ולאה – שזכינו להכיר ולהוקיר מקרוב ברגעים יפים ומשמחים.

אנא, הרשו לנו לחלוק אתכם היום, ולו במעט, את המשא הכבד של היגון והאבדן, שאתם נושאים בליבכם בכל יום ויום.

יהי זכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ברוך, ותהא מורשתו – מורשת האמת והשלום – חקוקה על לב העם לדור דור.