דברי הנשיא בטקס הענקת אות הגבורה האזרחית

"והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת לקבל את הנס האחד, אין שני". כך כתב נתן אלתרמן, בשירו האלמותי – מגש הכסף. 

יש רגעים בהם נבחנת אומה. היא עומדת, קרועת לב, אך נושמת, וחולמת לקבל את הנס, האחד. אין שני.

יש רגעים בהם הכל נראה אבוד, רגעים בהם האש בוערת, והאופק אפוף עשן. ובתוך הלהבות, ואל מול האימה, כשכולם נסים על נפשם, אדם אחד, ועוד אחד, ואישה אחת, ועוד אחת, מושיטים ידיים, ועומדים כחומה. אל מול הסכנה במלוא עוזה, הם עומדים בגבורה, חמושים בצו פנימי עמוק.

יש רגעים בהם נבחנת אומה, ובחינתה היא, בבניה ובנותיה.

שבעה באוקטובר 2023, שמחת תורה, היה יום מבחן. ביום הזה, בבוקר הזה, קם הרוע במלוא עוצמתו, חמוש מכף רגל עד ראש, מזוין בשנאה מפלצתית, ושעט אל תוך חיינו. 

הוא ביקש לשבור אותנו, להפחיד אותנו, לרסק את העם שלנו, את המדינה שלנו. הרוע מצא, כך הוא דימה לעצמו, אנשים רגילים. אנשים בבתיהם. במיטותיהם. בבתי הכנסת. בפסטיבלים. בריצות הבוקר. בדרכם לשדות. 

הרוע לא ציפה, שאנשים רגילים יצליחו להתמודד איתו. הרוע הרי הביס גדולים וטובים מהם.

אבל הם, האנשים הרגילים, בזו לרוע, ועמדו מולו בעוז בלתי נתפס. הילד של השכנים ממול, הרב מבית הכנסת השכונתי, הסטודנטית החרוצה ועוד ועוד – כל אלה לא פעלו לאחר אימון צבאי מתוכנן, הם לא נשמעו לפקודה מגבוה. חלקם היו חמושים, רובם לא. חלקם מאומנים בלחימה, רובם לא.

הם – בנותיה ובניה של האומה, אזרחים ואזרחיות – פעלו מתוך מה שאנחנו מבקשים לכנות היום, גבורה אזרחית.

כל אחד ואחת מגיבורי ישראל שאנחנו מעלים על נס היום: אלו שכאן, ואלו שנפלו חלל; אלה שמקבלים כאן אות על מעשי הגבורה של שבעה באוקטובר, ואלה שחירפו את נפשם למען זולתם בהמשך המערכה הקשה; כל הגיבורים הללו עמדו בלב-ליבם של אירועים הרי-גורל ופעלו מתוך תחושת "הנני" עמוקה, מכוננת.

יש מהם מי שחילץ מאות מלב אש, מי שטיפלה בפצועים תוך חירוף נפש, מי שהסיט את האיום מעשרות רבות, מי שדאגה לעזרה ולהצלה, מי שלחם בעוז והגן בשלל זירות קשות ומסוכנות, מי שהתנדבה לשוב אל הזירה פעם אחר פעם כדי לעשות הכול ולא להשאיר אף אחד מאחור.

וכאן אני מבקש לומר דבר חשוב, פשוט ומטלטל: אנחנו לפעמים אומרים את הביטוי "לברוח ממשהו כמו מאש". גיבורות וגיבורי ישראל הללו – רצו אל האש. אל התופת. לא מתוך פזיזות ולא מתוך יצר הרפתקה, אלא משום שהרגע החד הזה חשף לנו מי הם באמת.

מעשי הגבורה האלו לא התחילו בשנייה של חירוף הנפש, הם רק נחשפו בה. הגבורה האזרחית, מתחילה הרבה לפני הרגע בו מתחיל הקרב. הגבורה האזרחית, מתחילה הרבה לפני הרגע בו נפתחת האש. 

הגבורה האזרחית – מתחילה בחיים שלמים. חיים של ערבות הדדית, חיים של אחריות, חיים של מוסר פשוט אך עיקש, שברגע האמת, מקבל עוצמה עילאית, שמשמעה: אם אני יכול להציל, אני חייב לנסות. הגבורה האזרחית היא איננה רק מעשה ברגע של חירוף נפש; אלא שיקוף של האדם כולו, של דמותו, של ערכיו, של דרך חייו. 

הימים שקדמו לאותו שבעה באוקטובר מר ונמהר היו מאופיינים בשיסוי, בקיטוב ובקרע חמור בתוכנו – ולצערי זו עדיין במידה רבה מנת חלקנו.

אנחנו מסתכלים על היושבים כאן היום, מעוטרי ומעוטרות אות הגבורה האזרחית: גברים ונשים, מכל רחבי הארץ, מכל השקפה, דת, אמונה ואורח חיים, מהקיבוצים ומהערים שצמחו מעיירות הפיתוח, חילונים גמורים לצד מסורתיים ושומרי מצוות, ואנחנו מגלים שאנחנו לא כל כך שונים.

אנחנו מגלים שגם כשהמחלוקות נדמות כמו תהום עמוקה, בלתי-עבירה, בסוף, אם רק נשכיל להושיט יד – נבין שהמרחק ביננו איננו גדול כמו שמספרים לנו.

אני מביט בכם, גיבורות וגיבורי ישראל, והמשפחות של הגיבורות והגיבורים שנפלו חלל, ואני גם מזכיר לכולנו שלפעמים גבורה פירושה להתמקד באיחוי הקרעים בתוכנו, ולהמשיך קדימה – תמיד להמשיך קדימה – מתוך דרך של מתינות, של הקשבה, של יחד, ובראש ובראשונה: של ערבות הדדית.

אנחנו בבית הנשיא מובילים את הקו הנחרץ והבלתי מתפשר הזה – המתעקש על בניין משותף אחרי השבר הגדול; בין היתר כחלק מהאופרציה רחבת ההיקף, שנקראת: "מחליפים מילה – יוזמות הנשיא למחר ישראלי משותף". ואני קורא לכולכם – גיבורות וגיבורי ישראל, וקהל נכבד כמובן, להצטרף אלינו למהלך ההיסטורי והחשוב הזה, וליטול בו חלק.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שעמים אינם חיים רק מכוח גבולות ומוסדות. עמים חיים מכוחם של סיפורים, סיפורים שמלמדים אותנו מי אנחנו, ומה אנחנו רוצים להיות. הכוח של סיפור הוא ביכולתו לחצות זמן ודורות. 

האות שאנו מעניקים היום איננו רק תעודת הוקרה. הוא התחייבות שהסיפורים האלה יונצחו בזיכרון הלאומי שלנו לעד. הם ילמדו בבתי הספר, יסופרו בטקסים, יעברו מדור לדור. 

יום יבוא, ובעוד חמישים, מאה, ואפילו אלף שנה, יעמדו כאן אזרחי מדינת ישראל, וישמעו את אותם סיפורים. הם ישאלו את עצמם: "מה אני הייתי עושה במקומם?" והסיפורים האלה יהיו התשובה שבונה את העתיד.

האות שאנו מעניקים היום הוא אפוא לא רק כבוד לעבר, אלא גשר לעתיד. הוא חלק ממארג של זיכרון חי; זיכרון שיחנך, שיחזק, שיבנה קהילה של אנשים שלא בורחים מן האש, אלא הולכים אליה, לא לשם ההרס, אלא לשם הצלה. כך יהיו רגעי האומץ של יחידים לנכסי צאן ברזל של אומה שלמה. 

אני מבקש לומר למשפחות השכולות האהובות והיקרות: אומץ יקיריכם לא יישכח לעולם. יש רבים היום שחיים בזכותם. וגבורתם תהיה לנצח, נר תמיד שידליק בלבבות רבים את הנכונות להתייצב למען האחר. 

ולכם, הגיבורים שעימנו כאן: אתם מקור השראה, לא רק על מה שעשיתם באותו יום, אלא על מה שעשיתם ואתם עושים בכל יום – חיים של ערבות, של אחריות, של מסירות. עם שלם מודה לכם היום. עם שלם מצדיע לכם היום.

אני מודה לכל מי שעסקו במלאכה, לצוותים שעבדו על המחקר המדוקדק, ובראשם – לוועדה הממליצה על הזוכים בעיטור שעשתה עבודה מרשימה ביותר בהנהגתו של כבוד השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, על המסירות, הרגישות ותחושת השליחות המפעמת. תודה גם לצוות בית הנשיא שעמל על האות – בכל היבטיו – ליעל שובי, לעורכות הדין מיכל צוק-שפיר ושירה כהן-חדד, וכמובן לראשת הסגל היוצאת דיקלה כהן-שינפלד.

אני מזכיר את שאיננו שוכחים ולו לרגע: שבליבנו פועמת ובוערת תפילה וזעקה אחת קדושה מכל – להשיב בדחיפות את כל החטופים, מי לביתו ומי לקבר ישראל; ושאנו מחויבים לחזק את הפצועות והפצועים במסע שיקומם, לאמץ אל ליבנו את המשפחות השכולות, ולייחל להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל, ולשובן של המשפחות והקהילות העקורות.

מי ייתן והמעמד המרגש הזה יהיה לנו לעדות, לא רק למה שהיה, אלא למה שאנו שואפים להיות.

תבורכו – גיבורי ישראל – ותתברך הארץ הזאת שיש בה אנשים כמותכם.