דברי הנשיא בטקס חנוכת אנדרטה לזכר חללי העיר שדרות

״כבר שנה, שנה שלמה של שבר וכאב. כבר שנה, מאז בוקר שמחת תורה שהפך ליום אסוננו. בוקר שבעה באוקטובר. כבר שנה מאז שאויב רצחני נכנס לבתינו, שרף ועינה, אנס ופצע, טבח וחטף. עד יומי האחרון ילוו אותי ריח הגופות השרופות ומראה שלוליות הדם, לצד התמונות המשפחתיות וספרי הילדים – בגן העדן שהפך לגיהנום. וכמו בתפילת "ונתנה תוקף" שקראנו רק לאחרונה בראש השנה, כבר שנה שאנחנו בוכים: מי באש ומי בחניקה, מי בחרב ומי בחיה. מי בפתח ביתו, ומי בממ"ד, מי בחממה ומי ברחובה של עיר, מי במוצב ומי בשדה הקרב, מי בתחנת האוטובוס ומי בתחנת המשטרה. מי במכונית ומי במיגונית, מי בשבילי הקיבוץ ומי במסיבה, מי בטילים וברקטות, מי במנהרות, ומי במסתור.

כבר שנה, שבפשע מתועב נגד האנושות אחיותינו ואחינו חטופים בידי מרצחים; וקולם זועק אלינו מתחת לאדמה – לא רחוק מכאן – ומבקש, במילים שקפאו על השפתיים, ביום האחרון של חג סוכות תשפ"ד: הושע-נא. קדושת החיים, שזורמת בעורקינו כאומה, מחייבת אותנו – ובמיוחד את ההנהגה – למלא את הצו האנושי, היהודי והישראלי העליון: להשיבם במהרה. מי לשיקום ולביתו, ומי לקבר ישראל.

כבר שנה, והמוני אחינו ואחיותינו עקורים מנוף מולדתם – בצפון ובדרום. אני, יחד עמכם מחזק את ידי צה"ל וכוחות הביטחון בכל הגזרות, ומתפלל להחלמה ושיקום מהיר של הפצועים בגוף ובנפש. אני מזכיר שהצמיחה המחודשת של שדרות, ושל כל יישובי הנגב המערבי והצפון – במובן הבטוח ביותר של המילה; היא משימה לאומית עליונה.

אחיותיי ואחיי, בנות ובני שדרות – עיר הגבורה. כבר שנה, שנה שלמה, שבכל אחד מאיתנו נצורים רגעים, שאותם לא נשכח לעולם. שלושה רגעים כאלה – אקח עימי כל חיי; וכולם – רגעים משדרות, רגעים של שדרות: עיר של גיבורות וגיבורים. הרגע הראשון הוא סרטון שטלטל אותי, ולמעשה טלטל את הנשמה ואת תחושת הביטחון של מדינה שלמה. הסרטון שמראה את הטנדרים הלבנים באותו בוקר, ובהם – מחבלי חמאס דוהרים בליבה של העיר שדרות. לא נשכח לעולם את התדהמה, ההלם ועוצמת ההפתעה. את גודל האסון.

הרגע השני הוא רגע של אמונה. האמינו לי – אחיותיי ואחיי בני העיר שדרות, ובמיוחד המשפחות השכולות האהובות של היקירות והיקירים שפגשנו כאן, שהייתי רוצה – בכל ליבי – לספר כאן, במעמד המקודש הזה, על כל אחת ואחד מאהובינו הנופלים – ששמותיהם מופיעים על האנדרטה הכואבת שנחנכה. על טובם, על יופיים, על גבורתם. השבר גדול כל כך, ומתינו רבים, רבים מדי. וכך, אני מעמיד לנגד עיניי את מה שאמר לי השנה אב שכול יקר: "אני שומע שמספרים על אחד הבנים שנפלו ואני מרגיש כאילו מספרים על הבן שלי". כך אמר. לכן, בדבריי הערב, הנני, העני ממעש, מבקש לשוב יחד איתכם לשם אחד; או לשני שמות- רב סמל מתקדם מור שקורי זכרה לברכה, בת שדרות, נפלה בשבעה באוקטובר כאן – בקרב הגבורה בתחנת משטרת שדרות, כשהגנה בחירוף נפש על עירה, על עמה. מור, יחד עם עוד גיבורות וגיבורים רבים – מהמשטרה, מכוחות הביטחון, מצה"ל, וגם – אזרחיות ואזרחים רבים – חירפו את נפשם בקרבות גבורה בלתי נתפשים של מעטים מול רבים, במשך שעות ארוכות, כאן ובכל רחבי שדרות ובתחנת המשטרה.

כפי שכבר נאמר, בכאב נורא, לפני כחודש וחצי, בשורת איוב נוספת הגיעה לבית משפחת שקורי, כשאביה של מור – השוטר, רב סמל מתקדם רוני שקורי – נרצח בפיגוע במחסום תרקומיא. את איילה – אמה של מור – פגשתי כמה פעמים בשנה האחרונה. אבל כששמעתי את איילה מספרת על ההחלטה לא לוותר, להרים ראש, ולבחור בחיים, התמלאתי בגאווה ובאמונה, ונזכרתי במילותיו של ראש ממשלתנו הראשון – דוד בן גוריון – שבהן התייחס ל"אם הבנים" – רבקה גובר, ששכלה את שני בניה: "אשרי הדור שאימהות כאלו חיות בתוכו".

והרגע השלישי שנצרב בתוכי הוא רגע של תקווה. ימים ספורים אחרי מתקפת הפתע הרצחנית של שבעה באוקטובר הגענו מיכל ואני לכאן, לשדרות. תחת אש נכנסנו לממ"ד ברחובה של עיר, ומצאנו בתוכו את עם ישראל במלוא עוזו. המשכנו לחמ"ל העירוני, ושם – ברגע שלא אשכח לעולם – מצאנו את עצמנו בצפיפות, בדוחק, במין תערובת של דם, יזע ודמעות, שרים בגרון ניחר "עם ישראל חי" – יחד איתך ראש העירייה היקר אלון דוידי, ואיתך יהודית אוליאל– סגנית ראש העיר. הרגע הזה נטע בי תקווה בהירה ובלתי ניתנת לערעור: שאנחנו עוד נקום, ונבנה, ונחיה, ונתגבר על הכל. ששדרות – עיר הגיבורים והגבורה כבר עשרות שנים – חיה, ועם ישראל חי.

תודה לך, ראש העירייה אלון דוידי, ולכל נבחרי הציבור והצוותים המקצועיים בעיר – על פועלכם האמיץ, המסור והנחוש כל השנה.

בני ובנות המשפחות השכולות היקרות והאהובות, האדמה הזאת, שעליה אנו עומדים היום, קודשה בדם יקיריכם. האנדרטה החשובה הזו, מסמלת לא רק את גבורתם, אלא גם את המחיר הנורא, הנורא ששילמתם. אין בפי מילים שירפאו את עולכם שחרב, אך אני מבקש לעמוד כאן, בשם מדינת ישראל כולה, להרכין את ראשי בפניכם ביראה, להודות על גבורתם ועל אורם העצום, ולייחל שתדעו גם מזור ונחמה.

אחיותיי ואחיי, הבוקר, בשעה 6:29, באתר הטבח של פסטיבל נובה, התחלתי מסע של שלושה ימי אבל, התייחדות וזיכרון בכל יישובי העוטף שחוו את הטבח. כעת, בתום היום הראשון במסע, ודווקא כאן – בעיר הגבורה – שדרות, אני מבקש לספר לכם את מה שרואות עיני: אני רואה בניין חדש עולה מתוך השברים וההריסות. אני רואה אנשים ונשים מפעימים שאהבת העם והארץ מקימה אותם מעפר ואפר, ובכוחות אדירים, מרגשים, הם מתחילים מחדש.

אני רואה אחווה, תקווה, ורוח ישראלית איתנה – בלתי מנוצחת. ומכאן, משדרות, אני מבטיח למדינת ישראל כולה: אנחנו עוד נוסיף, ונבנה, ונקבע מזוזות. ונקצור ברינה את שזרענו בדמעה. עוד ישבו זקנים וזקנות בשקט ובשלווה ברחובות העיר המעטירה שדרות; ואת הרחבות ימלאו ילדים וילדות משחקים בהשקט ובביטחה. עוד נקום יחד, רק יחד, והאהבה שלנו, המקודשת בדם עוד תשוב בינינו לפרוח. יהי זכרם של חללי ונרצחי שבעה באוקטובר, ברוך וחקוק על לב האומה לדור דור.״