דברי הנשיא בטקס סיום קורס מב״ל

חניכות וחניכים יקרים, כמי שפגש אתכם לשיחה מעמיקה לפני שבוע בבית הנשיא, אני מבקש לומר לכם בשם העם כולו: אנחנו גאים בכם, סומכים עליכם, ובטוחים שתמשיכו לתרום למדינה ושהידע והכלים שרכשתם כאן – במב"ל – ינתבו את המערכות החיוניות שלנו קדימה, אל פסגות חדשות.

אני מבקש להודות לסגל מב"ל בהובלת מפקד המכללות אלוף נמרוד אלוני. אני מודה לכם – בני ובנות המשפחות – שותפים מלאים לדרך הזו. בכל מובן המילה: מה ששלכם – שלהם הוא. זה הרגע להודות גם לכם – העמיתים מרחבי העולם, על השותפות החשובה. אני מקווה שהשהות בארץ הייתה עבורכם הזדמנות להכיר אותנו טוב יותר, ולא פחות חשוב, להעריך את המשותף לנו.

יקירותיי ויקיריי, את דבריי בפניכם כאן היום אני מבקש להקדיש למרכיב המדיני בביטחון הלאומי שלנו, מתוך מבט קדימה – ליום שאחרי המערכה ההיסטורית הזאת.

קשה לחלוק על כך שהשנתיים האחרונות הביאו איתן לא מעט אכזבות, ואפילו טלטלות, הנוגעות לאמון שישראלים רבים נתנו בקהילה הבינלאומית. ארגונים בינלאומיים ומדינות חברות שהפנו לנו עורף. ארגוני זכויות אדם שהתעלמו מטבח מצולם ומתועד. ארגוני נשים ששתקו במופגן לנוכח עדויות על אלימות מינית מחרידה. אנשים, ארגונים ומדינות שלמרות שרוממות החופש והחירות בלשונם – לא עשו דבר וחצי-דבר כדי להביא לשחרורם של חפים מפשע. ומוסדות משפטיים בינלאומיים – שהוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה כדי להגן על ערכי האנושיות והצדק, ופעלו בצביעות אנטי-מוסרית ואנטי-אנושית כשהאדירו קולות אנטישמיים שתמכו – במישרין או בעקיפין – בהשמדת מדינת ישראל.

אבל אסור לנו למסגר את התמונה כולה באופן הזה. הרי זה כבר קרוב לשנתיים של מלחמה שבהן חשיבותן הקריטית של שותפויות בינלאומיות באה לידי ביטוי ברור כשידידותיה הגדולות של ישראל – בראשן ארצות הברית – ממשיכות לעמוד לצידנו בצמתים גורליים.

ולכן, ברשותכם, אני מבקש לטעון בתוקף כך: אנו נמצאים בימים של תזוזות טקטוניות של ממש, בהם מערך הכוחות הבין-לאומי ומאזן העוצמה האזורי מתעצבים מחדש. לכן, דווקא כעת, גישה בדלנית המקבלת את שנאת ישראל כנתון, מתעלמת מההזדמנויות המדיניות הרבות, ומוותרת לכאורה על הקהילה הבין-לאומית – תהיה טעות אסטרטגית קשה. 

אם להתייחס לשניים מפסוקי נבואתו של בלעם, המופיעים בפרשת השבוע – פרשת בלק: אכן, לעתים עלינו להיות "עם כלביא יקום" ולסמוך רק על עצמנו בהסרת איומים קיומיים; אך בשום פנים ואופן אל לנו להיות "עם לבדד ישכון".

ביטחון לאומי הוא איננו רק כוח צבאי. ביטחון לאומי הוא גם עוצמה מדינית. כוח צבאי מייצר קלפי מיקוח, ואילו מדיניות חכמה ממנפת אותם להסכמים, לבריתות, לשיתופי פעולה.

כפי שאמר ראש ממשלתנו הראשון דוד בן גוריון בשיחתו עם סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, ביוני 1951; בדברים שנגעו למה שאנחנו ודאי היינו מכנים "היום שאחרי" מלחמת הקוממיות. "מהי מדיניות הביטחון שלנו?", שאל בן גוריון, והשיב מיד: "התשובה היא בשלוש אלה: שליטה במצב, שמירת היוזמה בידינו ושקידה על סיכויי השלום. עלינו לשלוט במצב על ידי ראיית המציאות כמו שהיא ועל ידי הגברה מתמדת של כוחנו. למען חיזוק השלום, עלינו לקיים בידינו את היוזמה ביחסים הבינלאומיים. עלינו לחתור בעקשנות למחוז חפצנו, ולא לתת לגלים הסוערים להטות אותנו מכיווּננו ההיסטורי". "גורלנו בידינו", המשיך בן גוריון, "אם אנו לא נעמוד לעצמנו – איש לא יעמוד לנו. אבל אנו זקוקים לעזרה, לאהדה, להבנה ולרצון טוב של העולם, של הכוחות המכריעים בו". 

כל אחת מהנקודות שהציג רלוונטית גם לימינו, ועל כן אומר את מסקנת הדברים בפשטות ובבירור: אנו נמצאים בשעת רצון היסטורית. ברגע מכונן עבור האיזור כולו. עוצמתנו הצבאית המרתיעה ויכולותינו האסטרטגיות יוצאות הדופן באו לידי ביטוי מובהק במערכה הזו – נגד משטר האייתולות האיראני וגרורותיו. 

כוחות הביטחון שלנו – בראשם צה"ל תחת פיקודך הרמטכ"ל היקר; על פי הדירקטיבה של הדרג המדיני – בהובלת ראש הממשלה ובהובלתך שר הביטחון – שברו את טבעת האש האיראנית ופגעו קשות בתכניתה להשמידנו. 

כעת – נפתח בפנינו פתח בקנה מידה היסטורי; הזדמנות שאסור להחמיצה! במיוחד עכשיו עלינו לעשות כל שלאל ידינו כדי ללחוץ על הדוושה, להרחיב את מעגל השותפות, השלום והנורמליזציה באזור, ולעשות היסטוריה.

אנחנו צריכים להוכיח, בראש ובראשונה לעצמנו, שישראל חזקה היא לא מדינה שמסתגרת במבצרה. שישראל חזקה יודעת לשוב ולהושיט יד לשלום. לא שלום של אשליות, אלא שלום של עוצמה. 

מוקדם יותר השבוע פגשתי בבית הנשיא משלחת מיוחדת של אימאמים מכל קצוות תבל – מפקיסטן ועד מרוקו, מכל רחבי אירופה. זו הייתה חוויה מדהימה, מצמררת ממש, של נגיעה במחר אחר, בעתיד אחר.

משלחת של אנשים אמיצים מאד. מנהיגים דתיים, מוסלמים, אמיצים מאד, שאמרו לי בצורה כנה ופשוטה: אנחנו רואים ערך עליון בקשר עם מדינת ישראל; אנחנו מאמינים בקשר העמוק בין עמינו ובשיח של שלום בין הדתות והאמונות; ואנחנו פועלים בכל דרך – להעמיק ולהרחיב את המעגל הזה, המתנגד נחרצות לכל אלימות ושנאה בשם הדת, ומעודד את השותפות בין כל בני אברהם ובכלל.

אני לא אעמוד כאן ואטען בנאיביות שזה מובן מאליו. זה לא. אני גם יודע, כמוכם, שיהיו עוד עליות ומורדות, שהרי אויבי השלום, האחווה והשותפות לא נחים לרגע. אבל אני כן מאמין בכל ליבי שזה יכול וחייב להיות העתיד שלנו! שזה 'היום שאחרי' האמיתי!

צריך לומר בכנות: שורש השלום עם מצרים וירדן לא היה אהבת חינם, אלא הבנה אסטרטגית עמוקה של פוטנציאל השותפות עבור המדינות והעמים. 

כך גם בהסכמי אברהם שיזם הנשיא טראמפ; שכולנו רואים כמה הם מוכיחים את עצמם ומייחלים להתרחבותם עוד ועוד, מעבר לנורמליזציה ולשותפות המבורכת והמרגשת עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. זו הדרך האמיתית לייצר יציבות, זו הדרך האמיתית לבסס ביטחון לאומי. העתיד שלנו תלוי בכך שנדע לשלב כוח צבאי אדיר עם ראייה מדינית מפוכחת. 

אני אומר שוב: זה "היום שאחרי" שלנו, ואנחנו חייבים להתחיל לדבר עליו ולפעול למענו – גם, ובמיוחד, בנוגע למערכה בעזה; וכדי להיכנס אליו עלינו בראש ובראשונה לפעול להשבת החטופים ולעמול על אסטרטגיית יציאה שתשנה את המציאות בעזה, בנגב המערבי ובאזור כולו.

הניצחון השלם לא יבוא ביום שבו ננוח על זרי הדפנה, אלא ביום שבו נדע למנף את ניצחוננו הצבאי למהלך מדיני אסטרטגי ורחב. מהלך שיכלול נורמליזציה ויחסים עם עוד ועוד מדינות ערביות באיזור – מסוריה ולבנון ועד סעודיה. מהלך שיהדק ויעצים את החיבור המדיני והפיזי בין ישראל להודו – וכמובן לאפריקה, לאירופה ולעולם כולו. מהלך שישנה את המציאות מקצה לקצה ויביא לנו ולשכנינו – בהם גם הפלסטינים – עתיד של תקווה ושגשוג.

מכובדי, לברית העמוקה בין ישראל וארצות הברית יש תפקיד קריטי – היסטורי – במהלך המדיני המכונן הזה.

גם במעמד הזה, אני מבקש להודות לנשיא טראמפ, שהוכיח ומוכיח שוב ושוב את מחויבותו לביטחונה של מדינת ישראל ולהרחבת והידוק קשרינו עם מדינות האיזור.

אין ספק שאנחנו ברגע מפתח גם בהקשרים האלה, וכמו העם בישראל כולו, אני תקווה שמסעו של ראש הממשלה לוושינגטון, יביא איתו בשורות טובות וחשובות – הן ברמה המדינית והאזורית, והן, כמובן, ומעל הכל – בנוגע לעסקת חטופים ולמערכה בעזה.

אני מדגיש: החזרת כל החטופים – עד האחרון שבהם, היא לא רק חובה מוסרית אלא גם אמירה אסטרטגית נחרצת: מדינת ישראל לא מפקירה את בניה. מעבר לעניין האנושי וההומניטרי החזרת החטופים היא חלק בלתי נפרד מהאתוס שלנו כעם וכמדינה. 

זו לא רק חובה מוסרית, זו אמירה שקשורה בליבה לחוסננו הלאומי: לא ננוח ולא נשקוט עד שכל החטופים ישובו.

יקירותיי ויקיריי בוגרי הקורס, אני שב ומברך אתכם, ומאחל לכם הרבה הצלחה –שהיא הצלחת כולנו. יחד אתכם אני מתפלל להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון; לרפואתם של הפצועים בגוף ובנפש; למזור ונחמה עבור המשפחות השכולות; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן.

תודה לכולכם, עלו והצליחו!