דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לבנימין זאב הרצל 

התואר חוזה המדינה, לא באמת מכיל את מלוא המשמעות והתפקיד ההיסטורי של הרצל. הרצל לא היה רק חוזה. הוא היה מחולל. הוא הניע את התנועה הציונית. הוא הניח את היסודות ויצר את הכלים שבאמצעותם, הרעיון היה לתנועה, והחזון הפך למציאות. למדינה.

אין לי ספק שאילו פרידריך לוונברג – הצעיר הווינאי בן דמותו של הרצל עצמו מהרומן האוטופי, פרי עטו, "אלטנוילנד" – היה יוצא לסיור במדינת היהודים הממשית – הוא היה מתמלא השתאות וגאווה על החזון הנעלה שהפך למציאות יומיומית, לשיגרה.

מוקדם יותר השבוע, ביקרתי בתערוכה נפלאה של 'בנק ישראל' – על תולדותיו של ה'שקל'. היה משהו מעורר השראה, מפעים אפילו, בלראות את הציטוט הנבואי של הרצל, מתוך אלטנוילנד, בודוד פונה אל המוכרת בחיפה, ושומע ממנה כי הכפפות עולות "שישה שקלים", ובהמשך אומר, ואני מצטט: "אנחנו חידשנו את מטבעותינו העתיקים. ערך השקל כערך הפראנק".

הנה כי כן – אותם 'שקלי כסף' בהם אברהם קנה את מערת המכפלה, התגלגלו לספרו של הרצל, וכיום – ממש בימים אלה של החופש הגדול של 2025 – הורים בכל רחבי ישראל קונים בהם גלידה לילדיהם.

אכן, מכובדי, בשנת 2025, ישראל היא כבר לא רק חלום היסטורי אלא מציאות מבוססת ומרשימה בהרבה מאד מובנים: מדינה יהודית ודמוקרטית; מעצמה ביטחונית מקומית ואיזורית, והאב טכנולוגי בינלאומי; המרכז הבלתי מעורער והאבן השואבת של התרבות העברית המודרנית; ביתו הלאומי של העם היהודי כולו, וביתם של כל אזרחיה.

מתוך המערכה המורכבת שאנחנו מנהלים זה למעלה משנה בשלל חזיתות – קרובות ורחוקות – ישראל מיצבה את עצמה כגורם עוצמתי שנטוע במזרח התיכון – ולא הולך לשום מקום.

כעת, אנו על פרשת דרכים מכרעת בכל הנוגע לעיצוב יחסי ישראל והמדינות והעמים באזור, וגם בהקשר הזה אני מאמין שעלינו לשים לנגד עינינו את חזונו של הרצל – חזון של שותפות בין בני כל האמונות והדתות במזרח התיכון.

אני יודע שיש מי שיקראו את חזונו של הרצל בנוגע לאזורנו כנאיבי, אבל אני מזכיר שפרקים רבים בחזונו של הרצל, נתפסו בזמנו כנאיביים והזויים, ורבים מהם הפכו למציאות שאנו חווים ורואים היום.

ברור לגמרי שאין די בחזרה אל הטקסט ההרצלייני כדי לבטל דורות של איבה, שנאה ודם; ובוודאי שאין בחזון הזה כדי להקהות ולו במקצת את הטבח הנורא של שבעה באוקטובר. ואולם בבואנו לעצב את המזרח התיכון החדש, לאחר המהלומה הקשה שספג ציר הרשע האיראני, ובתקווה לעליית כוחות מתונים ופרגמטיים במרחב – עלינו לזכור את התמונה האידיאלית שצייר לנו הרצל: של חתירה משותפת לקדמה, לפיתוח ולשגשוג באזור כולו.

זהו רגע מפתח היסטורי שבו עלינו למנף עד תום את ההישגים הצבאיים, ואת התמורות הגיאו-פוליטיות המבורכות שפוקדות את אזורנו, ולחתור לכינונן של בריתות שמבוססות על שותפות אמת.

אנחנו צריכים להמשיך ולבנות גשרים בין מדינות המזרח התיכון, לכבד את ההבדלים ביננו – אבל לשלב ידיים כדי לייצב ולפתח את המרחב שלנו ולבנות בו עתיד משותף, לטובתם ולרווחתם של כל תושבי האזור. גם בנוגע לכך: אם נרצה – אין זו אגדה!

בהקשרי השעה, וביום המורכב והמתוח הזה, אני מדגיש: למימוש החזון הזה – חזון השותפות והנורמליזציה במזרח התיכון – יש כמה כללי ברזל שמדינת ישראל לא תתפשר עליהם בשום פנים ואופן, והאירועים בסוריה משקפים אותם היטב: ראשית, מדינת ישראל לא עומדת מנגד כשיש אפילו פוטנציאל לאיום ג'יהאדיסטי מעבר לגבול. שנית, מדינת ישראל לא עומדת מנגד כשבעלי בריתנו ובני משפחה של ישראלים – בנות ובני העדה הדרוזית שהיא בשר מבשרנו – נתונים תחת מתקפה ונמצאים בסכנת טבח איומה.

בד בבד, תוך הבנת כאבה העמוק של העדה הדרוזית ודאגתם של אחיותינו ואחינו הדרוזים – אני קורא מכאן לכולם: לשמור על החוק, לא לחצות את הגבול, ולתת למאמץ הצבאי והמדיני לפעול את פעולתו. מדינת ישראל חייבת לפעול והיא אכן פועלת ותפעל, עד אשר יבואו שקט וביטחון בגבולנו.

גם בימים האלה – המטלטלים והמתוחים – אנחנו לא שוכחים לרגע את החובה להחזרת כל החטופים הביתה.

בשעה שצוותי המשא ומתן פועלים – בשליחות הדרג המדיני – וכשעם שלם מחכה בדאגה ובציפייה לתוצאות, להסכם – אני מבקש לגבות את המאמצים החשובים הללו, וקובע: זה לא רק צו מוסרי אלא אחריות מקודשת של מדינה לאזרחיה – להחזיר אותם בדחיפות לנוף מולדתם. את כולם. עד האחרון שבהם.

יחד אתכם אני מתפלל לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה

יהי זכרו של בנימין זאב הרצל – חוזה המדינה – חקוק על לב העם, לדור דור ולנצח נצחים.