דברי הנשיא בסיום קורס מב"ל

חניכות וחניכים יקרים, פגשתי אתכם השבוע לשיחה מעמיקה, שעסקה בנושאי ליבה הנוגעים לביטחון הלאומי בכלל, ולביטחון הלאומי הישראלי בפרט. כעת, בעקבות השיחה המרתקת, אני מבקש לנצל את הבמה הזו, ולשטוח בפניכם באופן סדור, כמה מעקרונות והיבטי הביטחון הלאומי, אשר אני סבור שבמיוחד בעת הזאת עלינו – ועליכם כמנהיגים, כל אחת ואחד מכם במקום עבודתם, לפעול לאורם, להעמיק בהם, ולהנחיל אותם.

המושג "ביטחון לאומי" הוא מושג חדש יחסית. במשך ההיסטוריה מדינות ומנהיגים רבים תפסו את הביטחון בהקשר צבאי מצומצם, ולא קל היה להם להתרגל להבנה מרחיבה יותר – הרואה גם בדיפלומטיה, בכלכלה, בתקשורת, בחינוך ובלכידות החברתית, חלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון.

דווקא על הרקע הזה מעניין להביט על ההיסטוריה הציונית והישראלית שמעולם לא צמצמה את הביטחון למעשה הצבאי. כפי שתיאר זאת יגאל אלון, ממפקדי הפלמ"ח בשנות הקוממיות, ולימים סגן ראש הממשלה, שר החינוך ושר החוץ בדבריו שאותם הזכרתי בשיחתנו: "העוצמה הלאומית הכוללת – היא מערכת של כלים שלובים המתנים זה את זה. (גם אם) לטווחים קצרים ניתן לנתק אותם זה מזה ולהעדיף אחד מהם על חשבון האחר… לטווח ארוך – רק שילובם המאוזן יוצר את […] המסד לעוצמה הלאומית הכוללת". כך אמר.

וכך, למרות האתגרים הביטחוניים הקשים של היישוב העברי בארץ – קודם להקמת המדינה, השקיעו המנהיגים הציוניים משאבים ומחשבה בפיתוחה של החברה ומוסדותיה. רק ככה, הם ידעו, יוכל היישוב לעמוד בפני המשימה המרכזית שנכונה לו – הקמתה של מדינה יהודית ודמוקרטית.

גם בימי התקומה ממש, ובתוך סערת מלחמה איומה ידעו מנהיגינו שהניצחון טמון בבנייתה של חברה ולא רק בבנייתו של צבא. בכ"ט בנובמבר, לאחר קבלתה של תכנית החלוקה בעצרת האומות המאוחדות, מנה יושב ראש הסוכנות היהודית ומי שעתיד להיות ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן-גוריון, את המשימות המרכזיות העומדות בפניה, שבלעדיהן, כך האמין, לא יוכל לבוא הניצחון.

הניסוח היה תמציתי, כמעין רשימת מכולת, אך הקיף זוויות שונות של ריבונות וממלכתיות. בן-גוריון התייחס לייסודם של גופי הביטחון, ולצד זאת עמד על הצורך לבנות רשויות אזרחיות, על היבטים כלכליים הכרחיים, ולא פחות חשוב – על הכורח לגבש סמלים לאומיים.

לימים, כשינסו ההיסטוריונים להבין את סוד ניצחונה של ישראל במלחמת הקוממיות, הם יעמדו בדיוק על הנקודה הזו – על המבט ההוליסטי הזה, ההבנה הרחבה של האמצעים האזרחיים הנדרשים למדינה במלחמת קיום.

ואמנם, ישראל שקמה מתוך עשן הקרבות ושהסכנה הקיומית הוסיפה ללוות אותה, לא הייתה ספרטה חשוקת שיניים. מנהיגיה ואזרחיה הבינו את משמעותו הרחבה של הביטחון הלאומי – והתאחדו סביב משימות שהם ראו בהן חלק הכרחי מהביטחון הלאומי: הם פעלו לקליטת עלייה, פיתחו חקלאות מתקדמת, בנו מערכת אקדמית מפוארת ועודדו מחקר, תרבות ורוח. הם כרתו בריתות וכוננו יחסים עם מדינות קרובות ורחוקות, והתעקשו לבנות מדינה שהיא לא רק מקלט לילה ליהודים נרדפים אלא מגדלור מאיר לעולם כולו. הם שאפו לחברת מופת של ממש.

הדרך לא הייתה קלה, לצד ההישגים היו גם מחירים וטעויות, אבל למרות כל אלו הישראלים אופיינו בזיק בעיניים – בהבנה העמוקה שהם חלק ממפעל גדול, שיש שכר לפעולתם ושהחברה שהם בונים היא ערובה לביטחוננו הלאומי.

את התפיסה הזו תמצת הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון – יצחק רבין ז"ל. "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס, וספינת הטילים", הוא קבע בפסקנות והוסיף: "ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל האדם – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם".

רבין אמר את מה שצריך להיות מובן מאליו: יסודו של הביטחון, ועוד יותר מכך הביטחון הלאומי, הוא לא רק בכלי הנשק שלנו. ביטחון לאומי אמיתי מבוסס על עוצמה פנימית; ועוצמה כזו נשענת על החינוך, הבית, בית-הספר והשכונה.

בחודשים האחרונים, וגם בעת הזאת ממש – זכינו לראות זאת טוב מתמיד. אנחנו נתונים בעיצומה של מלחמה קשה וכואבת – להשבת אחיותינו ואחינו החטופים, ולהחזרת הביטחון לכלל אזרחיות ואזרחי ישראל בכל אתר ואתר.

אתם יודעים ומכירים היטב ומקרוב, את רוח הלחימה והחיות הישראלית – בחזית ובעורף. אתם מכירים אותה בין היתר ביחידות ובארגונים שמהם הגעתם ואליהם תשובו לנהל ולפקד. אתם מכירים אותה במשפחות ובקהילות שלכם. היא מנשבת בעוז ובעוצמה, ונשענת בדיוק על המרכיבים החברתיים והלאומיים שמניתי קודם.

שוב ושוב אנו שומעים על חיילים ואזרחים שרצו לתוך האש, תוך סכנת חיים, כדי להציל חיים; כי זהו החינוך שלהם, כי זהו הבית שלהם. שוב ושוב אנחנו עדים לחשיבותם של הקהילה, הרחוב והשכונה בעת משבר – אלו הקימו ב-7 באוקטובר, בתוך שעות אחדות, תשתיות מעוררות השראה שווידאו שאיש לא נשאר מאחור, ולעיתים גם חיפו, כשהיה צריך, על חולשותיהם של הגופים הממסדיים.

אולם, אם נשוב לדבריו של יצחק רבין, נשים לב שהוא לא עצר פה, אלא הוסיף ועמד על התקווה של האדם. על התקווה שלנו.

לרבים מאתנו קשה בימים הללו לדבר על תקווה – כשהאבל והשכול מלווים אותנו באופן יומיומי כמעט, וכשהדאגה לפצועים בגוף ובנפש והחרדה לגורל החטופות והחטופים – לא מרפות לרגע; ובכלל – כשהדאגה לעתיד מקננת בלב כולנו; ובכל זאת, לא איבדנו ולא נאבד לעולם את התקווה. התקווה היא רכיב קריטי לחוסננו הלאומי. במיוחד כשהמלחמה התודעתית והפסיכולוגית היא כלי כל-כך מרכזי של אויבינו במערכה נגדנו;

ולכן אני מבקש להגיד לכם בפירוש: אני מאמין בתקווה, אני מאמין בנצח ישראל, ואני מאמין בחובה של כולנו – להרים את ראשנו ולהילחם למען התקווה.

לכל אלה – ההיבטים הפנים-מדינתיים של הביטחון הלאומי – בהם גם האישיים, הקהילתיים, החברתיים והאזרחיים, אני מבקש כעת להוסיף נדבך נוסף, שאף הוא בעיניי צריך להיות מובן מאליו, ובכל זאת אני מבקש להדגישו במפורש, ובמיוחד בעת הזאת: הבריתות המדיניות.

אכן, הכרזת העצמאות הישראלית קבעה כי "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". אך אין לכחד שגם היום – 76 שנים לאחר מכן – אנחנו נדרשים לעתים להילחם על הזכות הטבעית הזו, ולבושתו של העולם אנחנו לא עומדים רק נגד ארגוני טרור מתועבים – בהם חצי-מדינתיים ואפילו מדינתיים לחלוטין, אלא גם בדיונים משפטיים המתקיימים תחת חסותם של גופים בין-לאומיים, ונתמכים בידי ארגוני טרור כחלק מהמלחמה נגדנו.

זוהי אמת מרה שמעידה על צביעותו של העולם; אולם אסור שהיא תוביל אותנו לחזון עוועים של ניתוק מבחירה ממשפחת העמים, ואסור שהיא תעוור את עינינו מלראות את היחסים העמוקים, המבורכים והקריטיים – בין ישראל למרבית מדינות העולם ובראשן כמובן ארצות הברית של אמריקה.

אני מזכיר לכולנו שהברית עם ארצות הברית הוכיחה את עצמה שוב ושוב במערכה המקיפה הזאת, וכללה תמיכה נחושה ובלתי מתפשרת: בסיוע כספי וחימוש בהיקפים חסרי תקדים, בשליחת נכסים צבאיים לאזור, בסיוע צבאי, מודיעיני ומדיני להדיפת ההתקפה מאיראן, ובגיבוי מלא בזירה הבינלאומית והמשפטית.

המערכה המורכבת והרב-זירתית שאנחנו נמצאים בתוכה, על היבטיה התקשורתיים, התודעתיים, המדיניים ועוד, כמו גם אתגרי הביטחון הלאומי העתידיים של ישראל – מחייבים שיתוף בין-מדיני משמעותי.

לכן, כל מי שגורס שעל ישראל להיכנס כעת למצב של "עם לבדד ישכון" – להסתגר במבצרנו ושיחרב העולם, טועה טעות מרה. לישראל יש מקום מרכזי במשפחת העמים ועליה לשמור עליו ככל יכולתה. ההנהגה בשנים הראשונות של המדינה, הבינה זאת היטב.

בנאומו בכנסת ב-1951, טען דוד בן גוריון, ואני מצטט, כי: "בלי העזרה שקיבלנו ואנו מקבלים מארצות אחרות, לא יכון ביטחוננו כל מי שבועט – במדיניות חוץ מחויבת המציאות, בועט למעשה בביטחון המדינה". כך אמר, וצדק.

לצד כוחנו הצבאי, שיש להוסיף ולחזק אותו, מבוסס ביטחוננו הלאומי גם על שותפויות ובריתות ביטחוניות, מדיניות וכלכליות, בילטרליות, אזוריות ובינלאומיות המבצרות אותו ומבוססות, בין היתר, על אותה תקווה משותפת אותה הדגשתי קודם, העומדת בבסיס ה-DNA הערכי שלנו.

גם בצלה של המלחמה המתמשכת אסור לנו לשכוח את החזון הזה והתקווה הזו, אשר מגדירים אותנו ועומדים בבסיס צדקת הדרך שלנו. לאורך 76 שנותינו ידענו אתגרים רבים שחישלו כל אחד בתורו את הביטחון הלאומי שלנו; ואני סמוך ובטוח שבתבונה, בשותפות ובתקווה נדע להתגבר גם על האתגר הנוכחי ולבנות את עתידנו.

אני מודה מעומק הלב לכל מי שנטלו חלק בהובלת הקורס, ובראש – למפקד המכללות הצבאיות, אלוף נמרוד אלוני, לראש התכנית האקדמית – פרופ' יוסף ניסים בן-ארצי, למדריך הראשי, אל"מ סמואל בומנדיל – שזו גם הזדמנות לאחל לך הצלחה רבה בתפקידך הבא כקצין חינוך ראשי; ולכל המפקדים, המדריכים, הצוותים ומעגלי העשייה השונים.

ולכם, חניכות וחניכים יקרים, העידית המשרתת של מדינת ישראל, אני מאחל הצלחה רבה בהמשך הדרך.

כמו שכבר אמרתי לכם – אני מאמין שלהיות משרת ציבור זו השליחות הנעלה ביותר שאדם יכול לקחת על עצמו; ולכן, במובן הכי פשוט ואמיתי – הצלחתכם היא הצלחת המדינה כולה.

עלו והצליחו!