דברי הנשיא בסעודת האיפטאר המסורתית בבית הנשיא

אני שמח לארח אתכם היום בארוחת האפטאר המסורתית של בית הנשיא, אחד האירועים החשובים והיקרים ללבי – בלוח השנה של המשכן הזה.

هذا البيت، بيت رئيس الدولة، هو بيت المجتمع الإسرائيلي. بيتي هو بيتكم جميعًا. أهلًا وسهلًا بالضيوف الأعزاء، وأهلًا بشهررمضان، شهر الخير والإحسان.

בכל שנה, חודש רמדאן מביא עמו שני ציוויים משלימים. מצד אחד, במשך ימי הרמדאן, כל המאמינים נדרשים להתכנס אל עצמם, ולקיים את מצוות הצום הקדושה: לעצור מהשגרה, להביט פנימה, ולערוך חשבון נפש עצמאי.

ולצד זאת, כשהשמש שוקעת על כל אחד מימי הצום הארוכים, כולם מתכנסים – כמונו, הערב – לארוחה משותפת; שאחריה הרחובות מתמלאים בהמוני בני אדם, בצבעים, בקולות ובריחות המיוחדים של הרמדאן, בשיר משותף – של אחווה ושל אמונה.

וכך גם אנחנו, בערב הזה, נדרשים לקיים את שני חלקי המצווה: אנחנו יושבים וסועדים יחדיו, ומחדשים את ברית השותפות ביננו; ובה בעת אנחנו שואלים את עצמנו: איך יכולנו, ואיך נוכל להיות טובים יותר – ביחד.

בשנתיים האחרונות, בצל המלחמה הקשה והמורכבת – שכולנו כואבים אותה ומייחלים שישובו אלינו אחינו החטופים ויבואו עלינו ימים של שקט, שלווה, שלום וביטחון, משתוללת גם בקרבנו מגיפה עקובה מדם שמטילה אימה וגובה את חייהם של מאות ישראליות וישראלים – קרבנות הפשיעה הגואה ברחוב הערבי.

ד"ר עבדאללה עווד ממזרעה הספיק להשלים את הסטאז', אחרי שנים ארוכות של לימודי רפואה, והתחיל לעבוד בתחום האהוב עליו. הוא היה אמור לחגוג את הרמדאן, השנה, עם אשתו סמאח, בבית החדש שבנו יחד, כשעבריינים נכנסו אל קופת החולים בה עבד, ורצחו אותו בדם קר לעיני מטופליו הנדהמים.

גם ג'ואד יאסין, בן 17 מטמרה, לא יחגוג את הרמדאן עם משפחתו. ג'ואד, תלמיד מצטיין, שקט ואהוב על הבריות, הספיק לבקר באוניברסיטת תל אביב ולספר לאביו, בעיניים נוצצות, שהוא מתכנן ללמוד בה. עד היום לא ברור מה הרקע שהביא למותו של ג'ואד בכדורי רובה, ברכבו, ולגדיעת חלומותיה של משפחה שלמה.

זיאד אבו מוך, בן 42, מנהל בית ספר נערץ בבאקה אלגרביה, לא יוביל את אלף תלמידיו בחודש הרמדאן הזה, ולא יחגוג עם משפחתו ושלושת ילדיו. הוא נרצח בפיצוץ של מטען חבלה שהוצמד לרכבו – בידי עבריינים רוצחים.

גם שלושת הילדים של רואיה שעבאן, בת 24 מלוד, לא יזכו לחגוג את הרמדאן הזה עם אמם. היא מצטרפת לסטטיסטיקה המבהילה של רצח נשים בישראל – ובחברה הערבית בפרט.

זה זמן רב, רב מדי, שהפשיעה והאלימות משתוללת ברחוב הערבי. מספר מקרי הרצח הכפיל את עצמו בתוך שנתיים, שעה ששיעור הפענוח ירד אל מתחת ל-20%. המציאות המבהילה הזאת, שאין לה אח ורע בעולם המערבי, לא רק מחריבה עולמות שלמים, משפחות שלמות, היא גם שודדת את חלומותיו של דור שלם שחי במציאות של היעדר ביטחון אישי, שהוא הבסיס לכל חברה מתפקדת.

בשנתיים האחרונות, החל באירועים המחרידים של שבעה באוקטובר, החברה הישראלית – יהודים וערבים כאחד – הפגינה ערבות הדדית בלתי רגילה, חוצת דתות, אמונות, אורחות חיים והשקפות. בשונה ממבקשי רעתנו, שחותרים לקדם שנאה ומלחמה בין דתית, המודל הישראלי מציע שותפות אמת בין בנות ובני הדתות השונות החפצים בחיים שמושתתים על כבוד הדדי, חירות ושוויון.

זה הבסיס לחוזה החברתי הישראלי, זו ההבטחה שלנו לילדינו, וזו צריכה להיות הרוח של תכנית העבודה הישראלית. כחלק מכך, בשעה הזאת, האחריות של מדינת ישראל כלפי אזרחיה מחייבת אותנו להציב כאחד מיעדינו הלאומיים הראשונים במעלה, את המאבק בפשיעה המאורגנת, בנשק הבלתי חוקי, ובאלימות הגואה בחברה הערבית.

הרשו לי להיות ברור: האחריות על המאבק בפשיעה והשלטת שלטון החוק, היא של מדינת ישראל על כלל רשויותיה וזרועותיה – משטרת ישראל, הפרקליטות, כלל גורמי אכיפת החוק, גופי החינוך והרווחה ועוד. ולצד זאת, לנוכח המשבר החריף והמסוכן הזה, עלינו לראות כיצד יש ביכולתנו אנו, כחברה וכקהילות, לפעול למיגור האלימות בכל הכלים שיש לרשותנו.

כמו שאתם כבר יודעים – דלתי פתוחה תמיד לכל יוזמה או רעיון לקידום הסוגיה החשובה והדחופה הזאת, ואני מבטיח לעשות כל שביכולתי כדי לסייע.

החברה הישראלית בורכה במגוון יוצא דופן של קבוצות וקהילות, ואזרחיות ואזרחי ישראל המוסלמים הם חלק בלתי נפרד מהמכלול המופלא הזה, בשר מבשרה של מדינת ישראל ומעתידה. עלינו לעשות הכל כדי לשמור עליהם, עליכם, עלינו.

מי ייתן שנשכיל להמשיך ולהעמיק את ברית השותפות הישראלית. מי ייתן שנשכיל להדגיש, אל מול קולות השנאה והקיצוניוּת, שאין שנאה בין בני אברהם.

מי ייתן שהרמדאן הזה, חודש האחווה, הצדקה והחסד, יבשר את העמקת השותפות בין הכוחות המתונים באזור, את חזרת כלל החטופים אל חיק משפחותיהם, ואת קץ שפיכות הדמים והטרור – בארצנו ובמזרח התיכון כולו.

אורחים יקרים, תודה רבה שאתם מכבדים אותנו כאן היום.

كل عام وأنتم بخير، رمضان كري.