דברי הנשיא בערב הסליחות המסורתי בבית הנשיא

נמצאות איתנו משפחות שכולות אהובות ויקרות של גיבורות וגיבורי ישראל, ששילמו את המחיר הכבד מכל בהגנה על המולדת. אנחנו מחבקים אתכן בחום רב ואהבה גדולה. נפגשנו עם חלקכן כאן לפני האירוע, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שיש חיבור כמעט מיסטי בין מה שנעשה כאן הערב, לבין גבורת הבנות והבנים.

מיכל ואני נמצאים בעיצומו של מסע התייחדות, זיכרון, נחמה וחיזוק בכל יישובי הנגב המערבי במשך שלושה ימים. אתמול התחלנו בשעה 06:29, באתר הטבח בפסטיבל 'נובה' ומאז כמעט בכל שעה אנחנו ביישוב אחר, פוקדים משפחות וקהילות, ורואים את הכאב הנורא, וגם את עוז הנפש והגבורה. ובכל יישוב ויישוב אנחנו נושאים תפילה לחזרתם המהירה של אחיותינו ואחינו הנמצאים בצרה וצוקה במנהרות בעזה. גם כאן, היום, נישא כולנו תפילה, זעקה ותחינה, ונפעל בכל דרך לשובם הביתה.

נוסחה של תפילת הווידוי, הוא מהמרטיטים והמטלטלים ביותר; ובמרכזו – המילים החשופות, הכואבות המתדפקות ומכות על לוח הלב – כפשוטו – בכל פעם מחדש: "אבל אנחנו ואבותינו: חטאנו. אשמנו. בגדנו… דיברנו דופי… עוינו. פשענו… רשענו. שחתנו. תעבנו. תעינו…".

שנים רבות העסיקה אותי השאלה, מדוע התפילה הזו נאמרת בלשון רבים? האם יש כאן התחמקות מווידוי אישי אמיתי? האם יש כאן התחמקות מהעמידה שלי מול עצמי? מהודאה בכישלונותיי, בחשבון הנפש הנדרש ממני? אבל השנה, אל מול השבר הנורא שהושברנו, אל מול אויב חסר אנושיות, אל מול פני הרוע, הרגשנו כולנו את צורת ה'גוף-ראשון-רבים' הזו – "אנחנו" – בוקעת שוב ושוב מתוכנו, מחברת את הפרודות שהפכנו להיות – לעם אחד. ללב אחד.
נדמה שהשנה לא צריך להסביר מדוע אנו אומרים את הווידוי בלשון רבים. משום שכולנו כואבים את המצב בו הגענו לשבעה באוקטובר – כשאנו מפורדים, מפולגים ומקוטבים.

ועל כך, אני מבקש ראשית להכות על חטא, לעניות דעתי – בשם הציבור כולו; בהשראת מילות הווידוי – בלשון רבים כמובן, ועל פי סדר האלף בית: על חטא שחטאנו באטימות לב, ועל חטא שחטאנו בבלבול בין אחים לאויבים. על חטא שחטאנו בגסות לב כלפי מי שכאבו מונח לפניו, כלפי אחינו ואחיותינו. על חטא שחטאנו בדעות קדומות ובהכללות. על חטא שחטאנו בהפקרת גבולותינו. על חטא שחטאנו בווכחנות ובמדון בינינו. על חטא שחטאנו בזלזול בקולן של אחיותינו – התצפיתניות הגיבורות ובזעקת המרתיעים והמתריעות. על חטא שחטאנו בחירשות לב, שלא הקשבנו זה לזה. ועל חטא שחטאנו בטוקבקים אלימים ובגסות רוח.

על חטא שחטאנו ביוהרה, ועל חטא שחטאנו בכהות חושים ועל חטא שחטאנו בליבוי השנאה והריב בינינו. ועל חטא שחטאנו במהירות בה שכחנו, בקלות בה אנחנו מתרגלים. על חטא שחטאנו בניכור כלפי האחר וכלפי קבוצות שונות בתוכנו. על חטא שחטאנו בסגירות איש ואישה בד' אמותיהם ועל חטא שחטאנו בעצימת עיניים ארוכת שנים כלפי אתגרינו מבפנים ומבחוץ. על חטא שחטאנו בפילוג ובפלגנות ועל חטא שחטאנו בצדקנות ובצקצקנות. על חטא שחטאנו בקונספציות עיוורות ובקריעת חוטי האחווה המחברים בינינו. על חטא שחטאנו בראיית הרע, ובהסטת המבט מהטוב. על חטא שחטאנו בשכחת צדקת דרכנו, ועל חטא שחטאנו בתעייה בדרך.

אבל אמירת הווידוי בלשון רבים, משמעה לא רק הנכחת השותפות ברגעי השבר והחטא, אלא גם תחילתו של התיקון המשותף. כי אם ישנה וודאות שדווקא התחזקה השנה היא שכל ישראל ערבים זה בזה, וזה לזה.
והווידוי בלשון רבים הוא כאמור הזעקה שלנו, שבוקעת בו זמנית ממיליוני לבבות – בכל רחבי תבל: להשיב אלינו, סופסוף, את אחיותינו ואחינו החטופים מגיא צלמוות אל הבית, כצו עליון ומחייב של מדינה לאזרחיה. להשיב את רבבות העקורים לנוף מולדתם בביטחון. להקים מחדש ישובים חרבים, להצמיח חיים בשדות הקטל, לקום ולהתנער מעפר ואפר, לרפא ולתקן את שברנו, לבנות, לזרוע, לטעת ולקבוע מזוזות.

השנה, יחד עם השבר העצום וחשבון הנפש העמוק שאנחנו נדרשים לו, יש גם הרבה במה להתגאות. אני משוכנע מעבר לכל ספק שנעבור את התקופה הקשה הזו ונצמח ממנה יותר מאי פעם, ואת האמונה הזאת אני שואב זאת מהעם המופלא שלנו, מהגיבורות והגיבורים בחזית, מהגיבורות והגיבורים בעורף – שעל אף אתגרים קשים מנשוא, ודאגות וחרדות, מחזיקות ומחזיקים בתים וקהילות ומדינה שלמה.

ולכן, אני מבקש לקרוא כאן עוד 'מעין וידוי' – או יותר נכון כמה מילים בהשראת הווידוי – שמשקפות את היופי, ואת הטוב שאנו מגלים כחברה באחת מהתקופות הקשות ביותר שלנו כמדינה: "אהבנו, בנינו, גברנו, דמענו מאד, האמנו והתגייסנו, זרענו, זעקנו, זכרנו, חיבקנו, טווינו תקוות חדשות, יצרנו, כמהנו, לחמנו בכל כוחנו, מסרנו את נפשותינו, ניחמנו זה את זו, סמכנו זה על זה, עשינו, ואז עשינו עוד ועוד, פתחנו את ליבנו, צבענו בצהוב את הרחובות – למען אחיותינו ואחינו, קמנו מעפר, רצינו טוב, שבנו אל עצמנו, תמכנו, תרמנו ותקנו".
אסיים במילות התפילה שאין רלוונטיות מהן: "אבינו מלכנו, זכור רחמיך וכבוש כעסך, וכלה דבר וחרב ורעב ושבי… וכל מחלה, וכל תקלה, וכל קטטה וכל מיני פורעניות וכל גזירה רעה ושנאת חינם, מעלינו ומעל כל בני בריתך".
יהי רצון שתכלה שנה וקללותיה, ושנזכה לשנה של בשורות טובות, ישועות ונחמות. גמר חתימה טובה.