מאמר הספד ביום הלוויתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס

"האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים; זו השעה בה נרדמים הילדים. ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם".

מדינה שלמה ועם שלם נתונים היום בשעת אֵבֶל ומספד, כאב ובכי. שעה בה שני טלאים רכים – תינוקות פז – שבים סוף סוף, בחיק אִמָם, אלינו, אל ביתם. ואנחנו, כולנו, עם שלם שליבו שבור, מלווים אותם למנוחת עולמים. 

ריבונו של עולם, לא כך התפללנו שישובו אלינו. לא לשעה כזו חיכינו. ולא לסוף הזה ייחלנו. בעיני רוחנו ראינו אותם שבים, מאירים בזהב ראשם, במבט החי, השובב, שזורח בעיניהם הקטנות. ואת אימא שירי, בגבורתה המפעימה, עוֹדָהּ סוככת עליהם בכנפיה, שומרת אותם מכל רע; ממש כפי שעשתה מול פני השטן, שפגשו בגיל רך כל כך. 

תמונתה של שירי, הנושאת בעיניים קרועות מאימה את שני התינוקות המוּפָזִים שלה, ומפלסת להם דרך בין קתות הרובים ומפלצות האדם – תישאר צרובה בנו לנצח. התמונה הזאת מכילה בתוכה בו זמנית את האור הזך ביותר, את האהבה האצילית והטהורה ביותר; ובאופן בלתי נתפס, גם את הרשע הצרוף, המחריד ביותר. התמונה הזאת היא הרף עין אחד בזמן שבתוכו גלום כל סיפור אסון שבעה באוקטובר – שמחת תורה. תמצית הטוב מול תאוות הרצח. ומה גדול שִׁבְרֵנוּ. 

שיר הערש שאנו נושאים היום בליבנו הוא שיר ערש-עולמים. כשלקבר ישראל מובאים, למנוחת עד, כפיר ואריאל המתוקים, האהובים, יחד עם אִמָם המופלאה שירי. 

אם עדיין יש רחמים בעולם יהיו פניהם היפות של שירי, אריאל וכפיר לזעקה מפלחת לב, מהדהדת בכל קצות תבל. לבכי העובר מקצה עולם עד קצהו ומעיר את לבבותיהם של אנשי העולם שחושיהם קהו, שמידת הצדק שלהם השתבשה, שליבם נאטם. רְאֵה עולם, היום אנחנו מביאים לקבורה את המתוקים והזכים ביותר בילדיך. פתח את ליבך, עולם, הצטרף אל הזעקה הגדולה שעם שלם, שבור, זועק כולו היום.

שירי, כפיר ואריאל אהובים. דעו, מיום שנקרעתם מאיתנו, לא פסקנו אף לא לרגע, להתפלל ולקוות, לחכות, לבכות, לייחל, שתשובו אלינו חיים. שיחד עם אבא ירדן האמיץ, הגיבור, ששב אלינו לא מכבר מגיא צלמוות, תחזרו כולכם אל הבית החם והיפה שלכם. ועתה, אין מילים שבכוחן לרפא את הלב. ואנחנו ממאנים להינחם. 

ירדן האהוב, וכל משפחות ביבס, סילברמן וסיטון, כולנו בוכים איתכם, מחבקים אתכם, שבורים איתכם. כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל, אני מבקש מכם סליחה. סליחה שלא מילאנו את חובתנו. סליחה שלא הגנו על אהוביכם באותו יום ארור. סליחה שלא הצלנו אותם, שלא השבנו אותם הביתה בשלום.

בשעת השבר הזו, אני מבקש לצטט את מילותיו של אוהד בן עמי ששב אלינו מזוועת השבי ואמר לי כך: "ברגע שידענו שנלחמים עלינו ושרוצים שנחזור, זה נתן לנו את כל הכוח וחיזק אותנו… היינו שם שישה חבר'ה בשישה מטרים רבועים. היינו יחד, חילונים ודתיים, חיילים ואזרחים. חיינו בתנאים לא תנאים, שלושים מטר מתחת לאדמה, והיינו יחד. על זה אנחנו בנויים".

לא תמיד המילים על אחדות מצליחות להיכנס ללבבות. אבל לשמוע את אוהד, ששב מגיהינום בלתי נתפס, מדבר על האחדות שלנו ככוח מציל חיים – זאת כבר לא סיסמה. זה צו שיש בו תוקף קדוש ומחייב עבור כולנו. הלב החי, הפועם, המרהיב של העם שלנו, זה שהתגלה לנו השנה במלוא הדרו, מכיל קולות רבים; וכעת כולנו, כל חלקי העם הזה, מוכרחים להישיר מבט לתמונתם של שירי, כפיר ואריאל, ולהישבע להחזיק חזק, יחד. 

כך – יחד – כעם שלם ובלב שבור, נלווה היום את כפיר, אריאל ואימא שירי למנוחת עולמים, ונקרע שערי שמים בתפילה: שתהיינה נשמותיהם האהובות, הזכות והטהורות צרורות בצרור החיים לעד; ושנזכה במהרה לשובם של כל החטופים, עד האחרון שבהם.