נשיא המדינה יצחק הרצוג בכנס גבעת חביבה לקידום חברה משותפת:

״ברשותכם שלא במפתיע אני מבקש לטעון כאן היום, שהדרך שלנו מחורבן לשיקום ומייאוש לתקווה – עוברת בנתיב אחד ויחידי; אשר שמו: שותפות.

אכן, אין זה מקרה שהכנס החשוב הזה כאן – במרכז לחברה משותפת בגבעת חביבה, שזה שנים רבות חורט על דגלו את חזון השותפות מתקיים כאן היום. ימי המלחמה, למרבה הצער, היו ועודם פוריים במיוחד עבור סוכני השנאה, הייאוש והכאוס.

אני מבקש להדגיש, זה נכון לשינוי המציאות אל עבר שותפות בכל המרחב של המזרח התיכון; אבל זה נכון לא פחות לשותפות הפנים-ישראלית במיוחד – ליחסינו, כמדינה, לחברה הערבית בישראל. אזרחיות ואזרחי ישראל הערבים הם בשר מבשרה של החברה הישראלית ומדינת ישראל – והם ראויים מן הסתם, בזכות ולא בחסד, לשוויון – במלוא מובן המילה.

תרשו לי להיות פשוט וישיר, ולומר את שאמרתי שוב ושוב בשנים האחרונות, במיוחד בשנה האחרונה: סוגיית הפשיעה, העבריינות ואובדן הביטחון האישי בחברה הערבית בישראל, היא אתגר לאומי לכל דבר ועניין. אתגר שצריך להעסיק את ראשי המדינה יום-יום בעדיפות עליונה. האחריות של הקהילות, והחברה הערבית עצמה היא כמובן במקומה, אבל שום דבר לא יכול להחליף את האחריות של המדינה. את הריבונות של המדינה.

אזרחיות ואזרחי ישראל הערבים זכאים לביטחון אישי כמו כל אזרח בישראל. היישובים הערביים צריכים להיות בטוחים בדיוק, אבל בדיוק, כמו כל ישוב בישראל. החוק ברחוב הערבי הוא חוק ישראלי ויש לוודא שהוא נאכף לא רק כשזה נוגע להפרות בנייה אלא בכל רבדי החיים – ובראש ובראשונה כשחיי אדם – יהודים וערבים כאחד מונחים על הכף.

אמש חזרתי שוב על קריאתי הנחרצת לעקור משורש את התופעה האיומה הזו. התייחסתי לרצח האב ובנו, תושבי טורעאן שעבדו בנצרת וזה היה עוד לפני הרצח בכפר קרע. חזרתי וקבעתי שהמציאות אינה גזרת גורל- זו משימה לאומית קריטית שניתן לטפל בה.

על הדברים הללו אני מבקש להוסיף ולומר: היעדר השוויון בישראל הוא מחולל – לא רק של האתגר הלאומי עליו דיברתי, אלא גם של החמצת הזדמנות – בקנה מידה היסטורי. החברה הערבית היא אולי המשאב עם הפוטנציאל הגדול ביותר, ומאידך הכי לא ממומש של מדינת ישראל.״