דברי הנשיא בחוג תנ"ך לזכרו של מנכ"ל 929 משה אוחיון ובנו אליעד

ביום חמישי בערב, יומיים לפני פרוץ המלחמה, אירח משה אוחיון בסוכתו באופקים את הלימוד המסורתי של ליל הושענא רבה. כותרת האירוע הייתה, כפי שכל כך מתאים למשה: "לומדים ומקשיבים יחד". עוד לפני שעם ישראל כולו הבין ש'רק יחד ננצח', משה כבר היה עסוק, בלימוד יחד, בהקשבה יחד.

מי שהכיר את משה, לא יתפלא לשמוע, שמלילה ללא שינה, הוא ושרית קמו לבוקר של עשייה. הפעם היוזם היה בנם: אליעד. כן, אם לא די, בתיקון ליל הושענא רבה, בערב שמחת תורה אירחו משה ושרית, עשרות ילדים חולי סרטן ואנשים עם מוגבלויות, בין היתר דרך עמותות בהן התנדב אליעד. חלק התארחו בביתם, ואחרים בבתים סמוכים. כולם ישנו בלילה בסוכת המשפחה.

בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת, בוקר שמחת תורה – השבעה באוקטובר – נכנסו עשרות מחבלים לאופקים. שעות ארוכות התנהלו קרבות בעיר, כשעשרות מתושביה, ואנשי משטרה – בתפקיד ושלא בתפקיד –נלחמו באומץ רב עד שהצליחו לחסל את המחבלים ולבלום את המתקפה.

למעלה מחמישים איש נפלו בקרב להגנת אופקים – מספר דומה לזה של כלל חללי אופקים בכל שנות המדינה עד אותו יום ארור. אזרחים, שוטרים וחיילים. גיבורי ישראל, שמנעו אסון כבד הרבה יותר. הם הגנו על הבית, על הרחוב, על בית הכנסת. הם היו השכפ"ץ האנושי.

בין הנופלים בקבות הגבורה היו: משה ואליעד – אב ובנו. הם נפלו, יחד – במותם כמו בחייהם, על קדושת העם והארץ, על קידוש השם. "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".

בשירה המצמית "מתי" כתבה המשוררת רחל: "הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד לא ינעץ המוות סכינו החד. במפנה הדרך, בערוב היום יקיפוני חרש, ילווני דם. ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד רק אשר אבד לי – קניני לעד".

ברית אמת הייתה למשה ואליעד, אב ובן, קשר לא נפרד. וכעת נותרתם אתם – שרית האהובה ובני המשפחה; ונותרנו אנחנו – אוהביהם, חבריהם, מוקיריהם, וכמובן השותפים לדרך במיזם 929, ואנחנו יודעים: רק אשר אבד לי – קניני לעד.

יקירותיי ויקיריי, המערכה שאנחנו נתונים בעיצומה, גובה מאיתנו מחיר כבד וכואב. הנופלים – טובי בנותינו ובנינו – מוכיחים איזה דור כביר גדל פה. מילים כמו של בן זוסמן – הבן היקר שלך שרית ושל צבי, שכתב: "תמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה"; וסיפור חדור שליחות כמו זה של שי גרמאי, שאת הוריה – ורד ושלמה – אשר כאן איתנו, ואת משפחתה, ביקרתי ביום שישי האחרון בכרמיאל; וסיפורכם שלכם: בנות ובני המשפחות השכולות שנמצאים כאן וכלל המשפחות שאנו מאמצים אל ליבנו, והפצועים הרבים בגוף ובנפש שאנו נושאים תפילה לרפואתם, והמילואימניקים והמילואימניקיות – בכל גיל, והמשפחות בעורף כמובן, ובהן המשפחות המפונות מהצפון והדרום שחלקן איתנו – אשר את כולם אנחנו מחבקים ומחזקים: כל אלה הם חלק מהרף הגבוה שגיבורות וגיבורי ישראל מציבים לנו. רף שעלינו – על העם כולו – לעשות הכל בשביל לעמוד בו.

בהקשר הזה, אינני יכול שלא להתייחס להחלטת בית הדין הבינלאומי בהאג, ביום שישי האחרון. אנחנו נלחמים במערכה שאין צודקת ממנה. מערכה להשבת החטופים – שמוחזקים ומעונים בידי מרצחי חמאס, בפשע הומניטרי שאין כמותו; מערכה להשבת הביטחון לאזרחינו, נשים וגברים, קשישים ותינוקות – עם שלם – שחמאס לא רק הצהיר שהוא רוצה למחות מעל פני האדמה, אלא יצא למסע טבח אכזרי כדי להשמידו, ועדיין פועל בכל כוחו לעשות זאת. לישראל יש זכות מלאה להגנה עצמית, והיא תמשיך להיות מחויבת לביטחון אזרחיה באופן מוחלט. זו זכות המעוגנת ביסודות המהותיים ביותר של הדין הבינלאומי; ובכלל – כל מי שעיניו בראשו יכול לראות כי ישראל פועלת בהתאם לדין הבינלאומי.

עצם הדיון בבית הדין בהאג – בערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה – על האם מדינת ישראל, הדמוקרטית, המוסרית, האחראית, שקמה מאפר השואה בתמיכה גורפת של משפחת העמים ומוסדותיה, מבצעת רצח עם – הוא בגדר עלילת דם שמהווה חתירה תחת הערכים אשר על בסיסם בדיוק הוקם בית הדין הזה.

יש משהו מטלטל בלראות איך תופעת ה"פוסט-אמת" חלחלה אפילו למוסדות החשובים ביותר. אפילו ברמה האישית, האופן שבו עיוותו את דבריי, תוך שימוש בחלקים מאד מאד חלקיים ומקוטעים בהם; שימוש שנועד כדי לתמוך קונסטרוקציה משפטית מופרכת – עורר בי שאט נפש. הייתי כאן – באולם הזה ממש – ימים ספורים לאחר הטבח הנורא, כשנשאלתי על ידי התקשורת העולמית לגבי המצב בעזה. עניתי שאי אפשר להתעלם מהתמיכה האזרחית הנרחבת בעזה בפשעים ומעשי הזוועה של השבעה באוקטובר; ולאופן שבו חמאס פועל מלב ליבה של האוכלוסייה האזרחית בכל מקום ומקום: מחדרי הילדים בבתים, מבתי הספר, מהמסגדים ומבתי החולים.

אך הוספתי והדגשתי שמדינת ישראל – וכמובן שגם אני באופן אישי – לא רואים באזרחים חפים מפשע מטרות בשום פנים ואופן.

שיהיה ברור: מדינת ישראל רואה את ההיבט ההומניטרי כחלק חשוב מאד במערכה; היא מחויבת לקיומו ופועלת, כפי שתמיד פעלה ותפעל – בהתאם לדין הבינלאומי. יש גם פלסטינים חפים מפשע בעזה. אני כואב עמוקות את הטרגדיה שהם עוברים, וקורא ופועל לסיוע הומניטרי עבורם, ועבורם בלבד, כבר מהיום הראשון למלחמה ועד לימים אלה. זה חלק מעולם הערכים שלנו כמדינה!

אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות שכולנו ראינו במו עינינו בפרסומי החמאס באותו יום ארור: את מעורבותם של רבים מתושבי עזה בטבח, בביזה, ובכל פרעות השבעה באוקטובר. ואת ההמון העזתי מריע: למראה ישראלים אשר נטבחים וגופותיהם מחוללות. למראה חטופות – שאלוהים יודע מה עוללו להן – נגררות פצועות ומדממות ברחובות. למראה פשעים נוראים ביותר – שראוי שבית הדין הנכבד יחקור לעומקם ולא יתייחס אליהם כלאחר יד.

אסור שהעולם ישכח ולו לרגע: חמאס אחראי לפשע נורא נגד האנושות – הטבח של השבעה באוקטובר, והחטופות והחטופים שעדיין מוחזקים בידיו. הוא גם אחראי לסבל של בני עמו. פעמים קרובות באופן ישיר ממש – כשהוא מאיים על חייהם, לוקח מהם בכוח הזרוע את הסיוע ההומניטרי שישראל מעבירה, ומשתמש בהם כמגן אנושי. צדקת הדרך שלנו לא מעורערת ולא תתערער.

אני מבקש לחזק ולהודות מכאן לצוות המקצועי, המוכשר והנחוש, שייצג אותנו בדיון החשוב הזה; וכמובן להודות לשופט אהרן ברק על שליחותו.

יקירותיי ויקיריי, אנחנו מתכנסים כאן היום, כאמור, לזכרם של משה ואליעד אוחיון – וברוחם: לומדים ומקשיבים, יחד. משה אהב תנ"ך, וראה את התנ"ך ככלי אולטימטיבי לקידום אחדות. באחד הראיונות שהיו איתו, הוא אמר, ואני מצטט: "לטקסטים ולסיפורים המקראיים יש משמעות גם בימינו. אם מסתכלים עליהם באור הנכון אפשר למצוא בהם גורם מקשר ומחבר במקום משהו שגורם לפילוג". כך אמר.

כלל ישראל, אחדות ישראל, ונצח ישראל – זו תמצית דמותם של משה ואליעד אוחיון, וזו גם תמצית קיומנו בעת הזאת, כחברה, כעם וכמדינה; לשמור על אחדותנו, לשמור עם העם האחד ועל מדינתו האחת; למען זיכרון הנופלים, ולמעננו. יהי זכרם של אליעד, משה, וכלל הנרצחים והנופלים במערכה ברוך ונצור בליבנו לעד; ומי ייתן שהמשפחות השכולות, הכואבות והאהובות לא יידעו עוד צער, ושיבואו עליהן נחמות, ושמחות, ותקוות. אמן כן יהי רצון.