דברי הגברת הראשונה באירוע "הבמה שלהן" של ישראל היום

אני מברכת בכל לבי על ההתכנסות החשובה הזו, שמבקשת להפנות זרקור אל העשייה המופלאה של נשים גיבורות, פורצות דרך של ממש, בחזית ובעורף; וחשוב מכך – למנהיגות נשית בזמן מלחמה.

כנס "הבמה שלהן" מתקיים השנה בנסיבות מאתגרות במיוחד – כשאנחנו נתונים בעיצומה של מלחמה קשה המשפיעה על כל ההיבטים בחיינו. בתוך ימי הלחימה המטלטלים שעוברים עלינו, ממש מראשיתם – בשבעה באוקטובר – אנחנו נחשפים לגילויים יוצאי דופן בעוצמתם של גבורה, אצילות ומסירות נפש.

נדמה שאם יש מקור ממשי לנחמה בימים האלה, הוא נובע משם: מרוחם של אנשים ונשים מרהיבים, מופתיים – שאנחנו זוכים להכיר פתאום ממש מקרוב, לא כדמויות רחוקות בספרי ההיסטוריה.

וקשה שלא להבחין בעובדה אחת, מדהימה בעוצמתה: בכל אחת מהחזיתות הבוערות שאנחנו מנהלים מאז שמחת תורה – אנחנו מוצאים נשים לוחמות, עזות רוח, הניצבות במלוא העוצמה, כגיבורות השעה: בכיתות הכוננות, בטנקים, בחילות השדה, בתצפיות על הגבול, במשטרה, בצה"ל, בשירותי הבטחון, ברשויות המקומיות, בהתארגנויות ספונטניות של החברה האזרחית, בעולם העסקי, בצוותי החינוך, הרווחה והבריאות, בעורף ובחזית, כחיילות מילואים וכנשות מילואים שכל כובד הבית על כתפיהן. במופעי גבורה ספונטניים של אימהות לביאות שהגנו בגופן על ילדיהן הרכים, במסירות נפש של נשות רפואה חירום והצלה תחת אש, בהסברה, במלחמה בלתי מתפשרת להשבת אהוביהן החטופים, בהספדים עוצמתיים, זקופי גוו ומלאי גאווה ואהבה, של אימהות ונשים שזה עתה שכלו את היקר להן מכל, ועוד, ועוד, ועוד.

הבחירה להקדיש ערב מיוחד לכבוד אותן נשים שפרצו דרך, נאבקו למען אחרים, ופתחו פתח לתקווה בימים בהם היא נחוצה לנו כל כך, היא בחירה מרגשת ומתבקשת. צלקות אוקטובר עמוקות כל כך, ורבות כל כך. ובתוכן – כאב מיוחד שמור לצלקות שהותירו הפשעים המחרידים שבוצעו ותועדו על ידי חמאס כלפי נשים ונערות, פשעים שלמרבה הזוועה ייתכן וממשיכים בימים אלה כלפי החטופות והחטופים בעזה. ובעקבותיהם הגיעו האכזבה וההתפכחות המכאיבות כל כך משתיקתו מחרישת האוזניים של העולם הנאור ומהפניית העורף והפניית המבט של ארגוני נשים בעולם. שתיקה בה הנשים הישראליות נלחמות ללא לאות ומביאות את קולן של אלה שכבר אינן יכולות לצעוק.

מול כל החושך הנורא הזה, אורן של גיבורות ישראליות מכל הסוגים זורח כאן, מאיר לנו את הדרך.

באופן אישי, אני רוצה לחלוק אתכם מקור לתקווה ולכוח שמלווה אותי בימים האלה: הסולידריות הנשית בישראל. ב-1986 כתבה נעמי שמר שיר מצמרר ומופלא לאסירת ציון אידה נודל, ונדמה שמילותיו-מילותיה כאילו נכתבו היום, לכל אחת ואחת מאיתנו.

זה שיר שבעיני, עוברת בו גבורה וְאַחֲיוּת נשית יוצאת דופן שנובעת מלב פתוח, מתודעת שליחות ומתחושת אחווה עמוקה:  "מה שלומך אחות הבוקר מה שלומך אחות. […] אין הרבה סיבות לשמוח בא יותר לבכות. יד נעלמה כונסת – גם את פירורי החסד, גם את המכות. בשעה שקשה לי לשיר והכל מתמוטט על ראשי, התרשי לי לזכור ולהזכיר תמיד: לך יש אותי, לי יש אותך, לנו יש אותנו". כך כתבה נעמי שמר.

השיר הזה מתנגן לי בלב מאליו בימים אלה, כשאני מבקשת למצוא עידוד ונחמה, וכשאני נחשפת למופעים עכשוויים של סולידריות נשית מפעימה. ובאמת, משמח ומרגש כל כך לראות, איך אפילו בשעות חשוכות מאד, בשעות שקשה לנו מאד לשיר, נשים רבות כל כך מעזות לבוא, לעמוד בחזית, ובחזית-העורף – יחד.

לפעול יחד. להנהיג יחד. לזעוק יחד. ולהילחם יחד. אנחנו מושיטות יד, ויודעות היטב שנפגוש יד אחות וכך, ביחד הזה, באומץ הזה, ננצח.

יקירותיי ויקיריי. על רקע כל זה, יש עוד דבר חשוב, שאני מבקשת לטעון בקול: אנחנו צריכים את הגבורה הנשית הזאת גם סביב שולחנות ההשפעה וקבלת ההחלטות בכל רמה. הרי למדנו על בשרנו וראינו במו עינינו איזו מכפלת כוח זו, לפתוח את השורות, לתת מקום שווה ומשפיע גם לאחיות, לנשים, לאימהות שלנו – ללוחמות האלה, העשויות ללא חת. הרי די להסתכל על הנשים הנבחרות הזוכות להוקרה כאן הערב ולהבין את כוחן של נשים לקבל החלטות, להנהיג, ליזום.

ולכן אני עוד יותר מבקשת להודות לכולכן ולכולכם על הערב החשוב הזה. לאנשי 'ישראל היום', למו"לית מרים אדלסון, למנכ"ל עמיר פינקלשטיין, לעורך עמר לחמנוביץ', ולשותפים והשותפות היקרות לדרך.

ולומר לכן, הזוכות, ובעצם לכל הנשים הגיבורות, הנראות והשקופות: אתן השראה ודוגמה לרבות ורבים מאוד בימים הקשים האלו.  מי ייתן ותובילו – נוביל כולנו – יחד – את החברה הישראלית לעבר חוף מבטחים במהרה ובבטחה. הבמה כולה שלכן. תודה רבה, תבורכו.