דברי הגברת הראשונה באירוע לניצולי פסטיבל הנובה בבית הספר למוזיקה "רימון"

אני מתרגשת מאד להתארח כאן. מתרגשת להיות קהל למוזיקה הזאת, ולהיות עדה להתרחשות הנפלאה שיצרתם כאן יחד, מורות ומורי, תלמידות ותלמידי רימון, עם שורדי ושורדות המסיבה ברעים.

מרחיב לב לראות את ההתגייסות הטבעית, המיידית והיצירתית כל כך שלכם ב"רימון". את הושטת היד, את הקשב הדק לצורך השעה.

"רימון", שבין קירותיו נוצרו ועוצבו השירים והאנשים – שהם פס הקול הישראלי של עשרות השנים האחרונות, הפך באחת להיות מקום מקלט, בית מרפא, ופתח לביטוי וליצירה חדשה, עבור מי שזקוקים להם כעת יותר מתמיד. אני מסתכלת על הפנים היפות שבחדר הזה, ורק לרגעים, מדמה בלב מה עבר על חלקכם באותה שבת ארורה. את המראות שראיתם, את הקולות ששמעתם, ואת פני הרוע הנורא שניבטו אליכם, אף יצור אנושי לא אמור לפגוש, בעולם מתוקן.

ואני רק מתארת לעצמי כמה גבורה וכוח פנימי הייתם צריכים וצריכות לגייס כדי לקום, אף על פי כן, וכדי להתמיד ולבוא הנה, למקום בו תוכלו להקשיב לקולות אחרים, לפגוש פנים אחרות, לנגן, לשיר, וליצור יחד. 

מאז השבר הנורא של השבעה באוקטובר, נדמה ששום דבר לא דומה למה שהיה. הפעולות הפשוטות: פקיחת העיניים בבוקר, טקסי הערב, אכילה, שתיה, הליכה ברחוב – להכל מתלווה טעם לוואי חזק: של כאב, של אבל, של חרדה. וגם השפה כאילו איבדה מהכוח שלה. וכבר אי אפשר לענות בפשטות, אפילו לשאלה יומיומית כמו "מה נשמע?". כי שום דבר גם לא נשמע כמו פעם. וגם היופי, והטוב, והשמחה, לא נחווים יותר כפי שהיו, נקיים ותמימים ונטולי הסתייגויות.

אבל נדמה לי שבמוזיקה מתקיים משהו שמאפשר בכל זאת, עדיין, למלא את המרווח הזה. לבנות גשרים מעל הפער התהומי בין מה שרוחש בפנים ובין הרצון והצורך לתת לו ביטוי בעולם.

אני זוכרת שבאחד השבועות שאחרי אותה שבת שחורה, נסענו נסיעה ארוכה. היינו בדרך מביקור קשה במלון מפונים, אל ניחום אבלים שובר לב, ובאוטו היתה שתיקה סמיכה, עצובה, קשה מנשוא.

ואז פתאום, מהרדיו בקע השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי, בביצוע המופלא כל כך, הרך, העוצמתי, של רונה קינן, והרגשתי בבת אחת מין החייאה כזאת, כאילו מישהו נתן לי אוויר במתנה.

וחשבתי אז, מה יש בה, במוזיקה שמצליח לחלץ אותנו גם מהאלם – באל"ף – הקשה ביותר. מה נותן לה את האיכות הזאת, העוצמתית, הקדם-מילולית, שיוצרת לנפש מקום לנוח בו, ומחלצת אותה מבורות עמוקים וחשוכים.

אתם בטח תדעו לענות על זה או בעצם – אתם תדעו לנגן את זה, ולשיר את זה, טוב ממני…   חלקכם הייתם מוקפים במוזיקה, רקדתם, האזנתם לה,  בשעה הנוראה ההיא, שמחבלי החמאס תקפו באכזריות שאין שניה לה. גם בתוך האסון הנורא, המוזיקה היתה שם, ונשאה תפקיד ממשי.

 ועכשיו, יש לה תפקיד יקר וחשוב מאין כמוהו, תפקיד של ריפוי ואיחוי, של תיקון. המשורר הנפלא ישראל אלירז תיאר פעם בשיר מדויק מאד את מה שרבים מאיתנו מרגישים כבר תקופה ארוכה: "עכשיו יש לנו צורך גדול במוזיקה. להקשיב לצינורות העליונים, ללעורקי הרוח לרעידה העוברת בין הגפנים המתרוששים. קומץ קיץ אחרון שובר לי את הלב. חשבתי לספר לך על כך". כך כתב אלירז, ואני מסכימה.

מוזיקה היא הזדמנות להקשיב לרחש הפנימי ביותר. לעורק החי. לרעד. היא מחברת אותנו בנימי הנימים של הנפש, ויש בה כוח מאחה ללב שבור.

תודה לכם – לנשות ואנשי רימון, להנהלה וההנהגה של המוסד המופלא הזה, לגיבורות וגיבורי ה'נובה': על ההזמנה ועל ההזדמנות להאזין לשירים ולהיות לרגע יחד קהל של לבבות שבורים ובה בעת מאוחים, קשובים, מבקשים ריפוי.

אתם תקווה נפלאה מאד, בתוך ימים חשוכים. תבורכו.