דברי הנשיא בטקס האזכרה לחללי מלחמת ששת הימים

פעמיים נקשו המבשרים על דלת ביתה של משפחת קניגסבוך ובפיהם בשורת האיוב. בפעם הראשונה הייתה זו ההודעה על נפילתו של בנם הבכור של מרדכי-צבי וטניה, סמל שמעון קניגסבוך. איש מילואים אשר נקרא לדגל ערב מלחמת ששת הימים ונפל ביומה הראשון, ליד אל-מזאר (Al-Mazar), במרום הרי הגלבוע.
באותם ימים נוראים, שעה שישבו שבעה על שמעון שלהם, הגיעה ההודעה על נפילתו של שלומיק – סגן שלמה קניגסבוך, בנם השני וקצין בפלוגת הסיור של חטיבה 7 אשר נפל כשפרץ בראש פלוגת הסיור לעבר מתחמי רפיח. שעות אחדות לפני שנפל שלומיק קניגסבוך בקרב, הוא כתב למשפחתו: "יש לי עוד מספר דקות לפני שאני זז. מרגיש מצוין. לא מתוח. מחכה לרגע שעבורו התאמנתי שלוש שנים. הרב-סמל שואל אותי בצחוק אם אני כותב את הצוואה. שטויות!!! אין מה לדאוג. הכול יהיה בסדר". כך כתב.
אני קורא את מילותיו האחרונות של שלומיק שנשאר לנצח בן עשרים ואחת, בחולות רפיח, וחושב על כל אותן צוואות ומילים אחרונות שהותירו לנו, כמוהו, הנופלות והנופלים במלחמה האחרונה. כולם – צעירים לנצח. האחים קניגסבוך נטמנו זה לצד זה, בבית הקברות הצבאי בכפר סבא. "לא נוכל לומר כי היית; כי רק היית ודי. הן הכול משלך עוד נושם. צוחק, מתרונן הוא וחי". נכתב לזכרם.
בת שבע – אחותם של השניים אמרה: ״במלחמה ההיא חגגנו ניצחון היסטורי גדול אבל המשפחה שלי שילמה מחיר כבד", 35 שנה אחרי שנפלו שני אחיה, נפל גם בנה הבכור בקרב, אלוף משנה דרור וינברג, ונקבר סמוך לקברי דודיו. בנו של דרור, ונכדה של בת שבע – יואב – נפצע לפני עשר שנים, במהלך מבצע צוק איתן, כסגן מפקד פלוגה ביחידה "מגלן". בן נוסף של דרור, אוֹרי, לוחם ב"מגלן", נפצע באורח קשה בעזה, במלחמה הנוכחית. "ובחרת בחיים זו לא המלצה כי אם צו", אמרה בת שבע, האחות והאם השכולה, "לא רק בשבילי, אלא בשביל כולנו".
משפחות אהובות ויקרות, קהל נכבד. חמישים ושבע שנה חלפו ממלחמת ששת הימים והמלחמה העקובה מדם, שבאה בעקבותיה – מלחמת ההתשה. מורשת יקיריכם, הבנות והבנים שנפלו, בדיוק כמו מורשתם של שמעון ושלומיק קניגסבוך, ממשיכה ללוות אותנו והיא עוברת מדור לדור. חיילות וחיילי צה"ל, ממשיכי דרכם של הבנות והבנים ההם, נושאים אותה בתרמיליהם אל שדות הקרב. הם פועלים לאורה וברוחה, בקשים שבקרבות ובמורכבות שבמשימות, גם כעת. האהובים שלכם ממשיכים לחיות איתכם, בני המשפחות השכולות, ואיתנו. בערכים הרבים שהנחילו לנו ובחלל העצום שהותירו אחריהם. אנו זוכרים אותם זיכרון עד.
טקס האזכרה השנה נערך בצל המלחמה – להשבת בנותינו ובנינו החטופים – החיילים והאזרחים, מי לביתו ומי לקבר ישראל; ולהשבת הביטחון. שוב עלינו להכריע אויב מר ואכזר. ברית של גבורה, ברית של שליחות ושל ייעוד, ברית של אהבת העם והארץ – מחברת וקושרת בין הלוחמים, גיבורי מלחמות ששת הימים ומלחמת ההתשה ללוחמות ולוחמי הזמן הזה. כמו אז, גם היום, אנחנו נלחמים בעזה, בצפון וביהודה ושומרון. כאז, גם היום, יש לנו לוחמים ומפקדים אמיצים, מסורים, שנכונים לחרף את נפשם למען העם והמולדת ומאמינים באמונה שלמה בצדקת דרכנו. כולם, גיבורות וגיבורי ישראל.
שישה ימים ארכה המלחמה שהסתיימה בניצחון ישראלי מזהיר והביאה הישגים רבים. המרגש והכביר שבהם, איחוד ירושלים – בירת הנצח של עמנו – אשר חוברה לה יחדיו. אחריה באה מלחמת ההתשה התובענית והממושכת, שתבעה מאיתנו קורבנות רבים. המלחמות הוכיחו לנו ולאויבינו שאין מבחן, קשה וכואב ככל שיהיה, שבו לא נוכל לעמוד. הן גם לימדו אותנו שבניצחון צבאי אין די. שלוש המלחמות שבאו עלינו בתוך פחות מעשור – ששת הימים, ההתשה ומלחמת יום הכיפורים – שיקפו בבירור את מושכלת היסוד המוכרת: כל מהלך צבאי מחייב מהלך מדיני משלים.
משפחות אהובות ויקרות, מלחמות ששת הימים וההתשה, כמו המלחמה שאנו נלחמים היום, גבו מחיר דמים כואב, כבד ומייסר, שאותו שילמתן אתן. היום, כמו בכל יום, אנו מבקשים לאמץ אתכן אל ליבנו, להרכין ראש, לתת מקום של כבוד לכאב ולגעגוע שלכן ולהישבע שבועת נצח – שלא נשכח את יקיריכן ואת קורבנכן לעולם.
מכאן, מההר המקודש הזה, הר התקומה, הגעגועים והדמעות של ישראל, נתחייב לעשות הכול כדי לפרוע את חובנו המוסרי העמוק, חוב שאין גדול ממנו: להשיב את כל החטופות והחטופים, השבויים והנעדרים, אזרחים וחיילים, אל ביתם ואל אדמתם. ונישא תפילה להצלחתם ושלומם של כל חיילות וחיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון; ולרפואתם של כלל פצועי מערכות ישראל- בגוף ובנפש. תהא נשמתם של הבנות והבנים אשר מסרו נפשם במערכות הכבדות על תקומת ישראל, צרורה בצרור החיים לעד; ויהי זכרם חקוק על לוח ליבנו לדור דור.