דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לנשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם

אנו מקיימים היום, את טקס האזכרה המשותף לנשיאי ישראל ולראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם; תוך שאנו מציינים כמעט שנה תמימה לאותו בוקר שמחת-תורה, שבעה באוקטובר, שבו פתח ארגון הטרור חמאס, במתקפת פתע רצחנית ונוראה על אחיותינו ואחינו.

אני חייב לציין שבשנה האחרונה, בה פקדתי וניחמתי מאות רבות של משפחות שכולות, מצאתי את עצמי מהרהר לא אחת בנשיאינו לאורך השנים ולקשר העמוק שלהם למשפחת השכול – חלקם כהורים ואחים שכולים. נשיאי ישראל – בהם חיים ועזר ויצמן המונצחים כאן היום – הקפידו בכבודן וביקרן של המשפחות השכולות, וראו בהן את קודש הקודשים של הישראליות; ואף אני עושה כל שביכולתי ללכת בדרכם זו, כאדם, כאזרח, וכנשיא מדינת ישראל.

זו הסיבה שבגינה התעקשתי על קיומו של טקס האזכרה השנתי הזה: מפני שאני סבור שבימי מלחמה קשים כאלה, ואולי בהם במיוחד – חשוב שנעמיק בזהותנו השורשית כעם וכמדינה, ובצדקת הדרך שלנו; ונשאב השראה, חיזוק ועידוד ממי שהנהיגו אותנו בתקופות המכוננות, המאתגרות וגם המזהירות בתולדותינו.

על-פי המסורת מדגיש הטקס בכל שנה את פועלן של שתי דמויות – נשיא וראש ממשלה; והיום נעלה על נס את דמותם של דוד בן-גוריון ועזר ויצמן בהם אמור היה להתמקד הטקס בשנה הקודמת, וכן את דמותם של חיים ויצמן ואריאל שרון בהם אנו מתמקדים בשנה זו.

אני מברך את כל מקבלי הפרסים היום ומודה לכם מעומק הלב על עבודות מרשימות ומעוררות השראה, התורמות למורשת ישראל ולזיכרון הלאומי שלנו.

מעניין לחשוב על השאלה מה משותף לארבעה מנהיגים ישראלים אלו, השונים כל כך זה מזה. מחד, חיים ויצמן ודוד בן-גוריון: ענקי העם היהודי ומדינת ישראל, מנהיגי התנועה הציונית ומייסדי המדינה – הנשיא הראשון וראש הממשלה הראשון; ומאידך עזר ויצמן ואריאל שרון, בני חלוצים, לוחמים ללא חת וילידי הארץ.

מהו, אם כן, המכנה המשותף שנוכל ללמוד ממנו? נראה כי את התשובה ניתן למצוא בשני היבטים חשובים, שאפיינו במיוחד את המנהיגים בדמותם אנו עוסקים היום: הראשון: אומץ מנהיגותי לפעול ולעשות מעשה. והשני: דבקות בפעולה ממלכתית למען כלל ישראל.

הדגש על האומץ לפעול ולעשות בלב-ליבן של תקופות קשות ביותר אפיין תמיד את התנועה הציונית, ובוודאי את חיים ויצמן ובן-גוריון. ד"ר ויצמן היה המנהיג הציוני המרכזי שיצר סינתזה בין הציונות המדינית לזו המעשית, והוביל באומץ רב – כנגד כל הסיכויים וכנגד התנגדויות קשות מבית ומחוץ – את התשתית להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. גם בתקופות הקשות והקודרות ביותר, הוא עמד באומץ והפיח תקווה.

בהקשר הזה, זכור ביותר הרגע בו נפרד חיים ויצמן בדמעות מבאי הקונגרס הציוני ה-21 ב-1939, ואמר כך: "חושך ואפילה סביבנו. אין לי תפילה אלא שנתראה כולנו בחיים. ואם נחיה, וזו תקוותי – תימשך עבודתנו… אוכל להגיד רק זאת: עמנו נצחי וארצנו נצחית. אנו נעבוד, נילחם ונחיה, עד יעברו ימי הבלהות. להתראות בשלום". וכמובן – דוד בן-גוריון – איש החזון, המעשה וההגשמה בכל רמ"ח איבריו; המנהיג שתעוזה ואומץ היו ממש שמותיו הנרדפים; ומי שנשא על כתפיו במובן העמוק ביותר והכבד ביותר את משא החלומות של אלפי שנים, של דורות על דורות של עם שלם – כשהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והוביל את תקומתה ובניינה.

לצערי אני חש שלעתים לא מבינים מספיק את עוצמתה של ההחלטה הזאת, ואת האומץ ההיסטורי שהיא חייבה. לא בכדי אני נוהג לומר כי: "מדוד עד דוד – לא קם כדוד".
ולצידם, לצד דור המייסדים, דור הנפילים, אנו מנציחים היום את דור ההמשך – מי שפעלו לביסוסה והעצמתה של מדינת ישראל מכל הבחינות: עזר ויצמן ואריאל שרון. שניהם סיימו בדרגת אלוף קריירה צבאית מרשימה – האחד ביבשה והשני באוויר, ושניהם, כמובן, מאדריכלי הניצחון במלחמת ששת הימים; אשר לאחר מכן התקדמו להיות מדינאים אמיצים ומחוללי שינוי.

עזר ויצמן – הנשיא השביעי – עשה זאת באומץ כטייס וכמפקד חיל האוויר וכמובן בעשייה מדינית אמיצה לא פחות שבשיאה תפקידו כשר ביטחון בכינון הסכם השלום עם מצרים – הסכם שהיווה שינוי כיוון היסטורי במזרח התיכון ותרם באופן עמוק שלא ניתן להפריז בו לחוסנה האסטרטגי של מדינת ישראל.

ואילו אריק שרון – עשה זאת הן כלוחם וכמפקד – בצנחנים, בגולני, ביחידה 101, בששת הימים, בצליחת התעלה ועוד ועוד; והן כמדינאי: בלחימה העיקשת בטרור –שהגיעה לשיאה כשהנהיג כראש ממשלה את המערכה למיגור הטרור במבצע "חומת מגן"; ובבניית יחסים מדיניים אסטרטגיים עם בעלות בריתנו.

אני סבור, אם כן, שהמכנה המשותף לארבעת המנהיגים המונצחים כאן היום: הוא הנהגה מעשית ואמיצה, להקמתה וביסוסה של מדינת ישראל.

לכך יש להוסיף את התפיסה המשותפת לארבעתם באופן מובהק – שבמעשה הביטחוני וההתיישבותי אין די, והוא חייב ללכת יד ביד עם המעשה המדיני האמיץ. וכפי שטען בן גוריון בנאומו בכנסת ב-1951: "כל מי שבועט – במדיניות חוץ מחויבת המציאות, בועט למעשה בביטחון המדינה".

גם בתקופה הקשה והכואבת הזו, של מלחמה שסופה עדיין לא נראה לעין, נדרש אופק מדיני, מעשי ואמיץ בנוגע ליום שאחרי. אך, מכובדי, במעשה האמיץ אין די, וכאן הפעולה הממלכתית, המשתפת – למען כולם – באה לידי ביטוי. המנהיגים שאת זכרם אנו מנציחים היום לא היו בני-אלים. הם היו כמונו, בשר ודם, והם לא היו מושלמים.

גם הם עשו טעויות, גם הם התווכחו, ודנו, וחלקו, וחוללו סערות ולעתים אף זכו לביקורות קשות. אבל הם תמיד העדיפו את כלל ישראל על פני כל אינטרס אחר – פוליטי או אישי. הם ראו את עצמם כמנהיגיו של העם כולו – אלו שתמכו בהם ואלו שהתנגדו להם; ופעלו כשטובת המדינה – כל המדינה – לנגד עיניהם.

ברוח הזו, וכשאנו בימים קשים ומדממים, ובה בעת – מכוננים והיסטוריים, אני מבקש להפנות את מלוא הקשב לדברים אותם אמר דוד בן גוריון, שנים ספורות לאחר הקמתה של מדינת ישראל; דברים שנדמה כאילו לקוחים מימינו אנו ומאתגרינו אנו, וכך אמר: "אין להתעלם – ואני אהיה האחרון להתעלם – מקיומם של ניגודים אמיתיים ומדומים בקרב ציבורנו… אולם אומר דבר בלתי מקובל ובלתי פופולארי: בתקופה זו אנו מצוּוים על משטר של פשרה… אני סבור שאסור לנו להביא השאלות הגדולות בשטח החברה והרוח והמשטר לידי הכרעה סופית בימים אלה… כל הכרעה שתיפול עכשיו לא תקום, והיא רק תערער הנחת היסודות. לדברים השנויים במחלוקת בתוכנו קודמים הדברים המאחדים את כולנו". כך אמר בן גוריון.

ובמילותיו הזועקות של חגי לובר, אשר שָׁכַל השנה את בנו יהונתן במלחמה הקשה, ואני מצטט: "המושכל הראשון, הפשוט ביותר, הוא שלכל החלטה צריכה להיות קונצנזוס ציבורי רחב שהוא תנאי לקיומה".

יחד אתכם אני מייחל לחזרתם הדחופה של אחיותינו ואחינו החטופים, כחלק מהברית העליונה ביותר בין המדינה לאזרחיה. קול דמי אחינו צועקים אלינו מתחת לאדמה, ואנחנו מחויבים להמשיך ולפעול בכל הדרכים העומדות לרשותנו, ולהשיב בנות ובנים לגבולם.

אני מתפלל לרפואת הפצועים, להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל, ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה.

יהי רצון שתכלה שנה וקללותיה, ושנזכה לשנה של בשורות טובות, ישועות ונחמות. יהי זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם – ברוך; ותהי מורשתם – מורשת נצח של מנהיגות מעשית, ממלכתית ואמיצה – חקוקה על לב העם לדור דור.