דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לדוד בן גוריון

"ההתייצבות השנתית שלנו כאן – אל מול חלקת הקבר של דוד ופולה בן גוריון ונוכח פני המדבר, מהווה תזכורת חשובה – לא רק לפועלו המפואר של דוד בן גוריון, אלא גם לחזון שהוא הותיר לנו, ולתקוותינו לעתיד.

בן גוריון הנהיג את עמנו ומדינתנו באחת התקופות המכוננות ביותר בהיסטוריה האנושית – אני כמובן לא משווה לתקופה הנוכחית אבל ברור לכולנו שהקשב של כולנו נתון להתרחשויות בצפון. אנו עוקבים בדריכות אחר ההתפתחויות הדרמטיות בסוריה. אלה ימים הרי גורל, עם השלכות משמעותיות שעדיין קשה לצפות. וכך ברור שהאינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל חייבים להישמר, ושעלינו להמשיך ולנקוט בכל האמצעים המדיניים והביטחוניים, על מנת לשמור על יכולתנו להמשיך ולהגן על מדינתנו ועמנו – בכל זמן ובכל מקום.

מאז שהתחלתי לכהן כנשיא המדינה, קיבלתי על עצמי לדבר כאן, באזכרה לראש ממשלתנו הראשון, על אחד המושגים, אחד הרעיונות, שהיו קרובים במיוחד לליבו של בן גוריון: הממלכתיות. כך עשיתי באזכרות הקודמות, וכך אני מבקש לעשות גם היום. אמרתי ואשוב ואומר, כי בעיניי הממלכתיות מורכבת משני זוגות משקפיים: שבאחד אנו רואים את המדינה בראי אזרחיה – אותו פסיפס מופלא שהוא עם בישראל, ובשני אנו רואים את האזרחים בראי המדינה – הישות המדינית וההיסטורית, היהודית והדמוקרטית, ששמה ישראל.

ברשותכם, אני מבקש להרחיב כאן היום בזווית נוספת ומחייבת של הממלכתיות – במיוחד בהקשרי התקופה הקשה, הסבוכה והמאתגרת שאנו נתונים בתוכה; משום שהממלכתיות היא בעיניי התשתית האיתנה ביותר לא רק לקיומה של המדינה כיום, אלא לעתידה לשנים רבות קדימה.

היה זה דוד בן גוריון שעיצב בדבריו את הממלכתיות במובנה הפרקטי היום יומי. ראשית, בדרישה משליחיה של המדינה וממשרתי הציבור להתנהלות ממלכתית. מה זה אומר? במאמר שיטתי וארוך שפרסם בערב ראש השנה תשי"ב, 1951, פרט דוד בן גוריון ופרט את הנורמות השונות הנדרשות ממייצגיה של המדינה בחיי היום-יום של העם: המפקד בצבא נדרש לדבריו, ואני מצטט: "להיות לאיש מופת ודמות מחנכת" – כשכמובן בן גוריון הדגיש, את החשיבות הקריטית של ממלכתיות בצבא; המשפטן, לדבריו, נדרש לפעול ואני מצטט כ"מבצר שלטון החוק ומחדיר הוקרת החוק בהכרת הציבור"; השוטר נדרש לדבריו: "לסייע בחינוך העם" כך שיראה העם בחוק "לא גזירה אלא… צו שנעשה לטובת הכלל"; פקיד המדינה נתבע לטפל באזרח הפונה אליו, ואני מצטט: כ"אדם חי, על צרותיו וסבלו וצרכיו החיוניים" ולא לראות בו "רק [את] אחד המספרים שבכרטיסיה המסודרת שלו"; ומהמורה הוא ביקש לזכור את גודל הפיקדון שהופקד בידו – מה שהוא קרא לו, ואני מצטט: "הדור הצעיר, זאת אומרת, האומה העתידה". בדברים אלו פרט בן גוריון את רעיון הממלכתיות למשימה יום-יומית המוטלת על משרתי הציבור.

אך מה שבעיניי מופלא ומדויק עוד יותר, הוא הנדבך הנוסף שאותו בנה דוד בן גוריון באותו מאמר – לפיו מבחנה של הממלכתיות הוא בראש ובראשונה בפעולתם של האזרחים, ובמילותיו: "בכושרו של העם כולו לעמוד בשער, בשעת הצורך, להילחם ולנצח". זו הייתה התפיסה שעל בסיסה קבע בן גוריון כשנתיים לאחר מכן, ב-1953, כי "אחד מצרכיה החיוניים של כל מדינה, ובייחוד של מדינה צעירה כישראל, הוא לפתח בקרב אזרחיה האמונה בכוחם, ביכולתם, באחריותם"; ובהקשר זה – הדגיש – כי "יש סכנה מוסרית ופוליטית כשהעם מתרגל לראות בקבוצת אנשים או באיש אחד – כאילו הם המדינה".

לאור זאת, הוא הקדיש שעות רבות בשנים הבאות, כלל בעת פרישתו בשדה בוקר וגם לאחר חזרתו לראש הממשלה, ובהמשך לטיפוחו של מה שהוא כינה "רגש של אחריות ממלכתית". בן גוריון לא חדל מכך עד יום מותו. הוא נפגש עם צעירים בכל רחבי הארץ, התכתב ארוכות עם בני נוער מכל הקבוצות והמגזרים, הקפיד לשוחח ארוכות גם עם יריבים פוליטיים ופעל ללא לאות כדי להפוך את הממלכתיות לדרך פעולה חיה ונושמת.

אני מעמיק כאן, לצד קבריהם של דוד בן גוריון ורעייתו פולה, בהיבטים היישומיים של הממלכתיות משתי סיבות – הראשונה כדי שלא נעשה לעצמנו חיים קלים, ונשאיר את הממלכתיות כאיזה מושג ערטילאי ומתנחמד – הנתון כחומר ביד היוצר. כדי שנבין שיש לממלכתיות משמעויות מחייבות עבורנו, כאן ועכשיו, בדורנו אנו, ברמה הכי יומיומית. והשנייה – משום שהמערכה הקשה שאנחנו בעיצומה היא, בעיניי, רגע מפתח מכונן, בכל מה שנוגע לממלכתיות הישראלית.

במבט היסטורי – אין בכך כל פלא. הרי ראשית כתיבתו הממלכתית של בן גוריון קשורה במלחמה. מלחמת העולם הראשונה אילצה אותו לעזוב את הארץ ולהצטרף לגדודים העבריים, ועל אף היותו איש פוליטי מובהק, בן גוריון גיחך מרחוק על אותם ויכוחים קטנים שקרעו את היישוב העברי קודם למלחמה, הוא הפציר בכל מי שרק היה מוכן לשמוע, לנטוש את המחלוקות השונות על הדרך ולהתמקד בעיקר – לענות לאתגר הגדול שניצב בפני עמנו ודורנו ולצאת ממנו מחוזקים. את העיקרון הממלכתי היסודי הזה הפנימו בבוקר שבעה באוקטובר – שמחת תורה – מיליוני ישראליות וישראלים. הם התייצבו למען כולנו – בחזית ובעורף – תוך שהם שמים את האינטרס האישי והמגזרי ואת המחלוקת בצד.

לנשות ואנשי הסדיר והמילואים בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון, לעובדים ולמתנדבים בצוותי הרפואה והחירום, לאלו שנרתמו למנגנוני הערבות ההדדית – לכל אחת ואחד מהם יש השקפה פוליטית. הם הצביעו למפלגה מסוימת, הם צמחו בבית גידול עם אופי ייחודי משלו, יש להם דעה בנוגע לשאלות השעה, הם רואים את עתידה של מדינת ישראל בדרך מסוימת, ולא מן הנמנע שבשנת המחלוקת שקדמה ל-7 באוקטובר חלקם יצאו להפגין ברחובות בעד עמדה זו או עמדה אחרת, או הביעו – בפה או במקלדת – את עמדתם הנחרצת.

אבל על רקע האסון הקשה שידענו, הם הבינו שבעת הזאת האתגר ההיסטורי שניצב לפנינו מחייב לשלב כוחות, לשים בצד את עצמנו ואת המחנה שלנו ולפעול יחד. החייל שחירף את נפשו וחילץ תחת אש את אחיותיו ואחיו במערב הנגב, לא שאל אותם לעמדותיהם הפוליטיות. הרופאות והרופאים, האחיות והאחים שטיפלו בפצועים – פעמים רבות תחת אש – לא התעניינו במגזר אליו הם השתייכו. וביחידות המילואים השונות נפגשים אוהביה של הארץ הזאת, הנלחמים כתף אל כתף ברעות שאין עמוקה ממנה, ומגלים כי אמנם יש מחלוקת אבל רב הדמיון על השוני.

האזרחיות והאזרחים היקרים הללו מלמדים אותנו שיעור חשוב מאין כמוהו בממלכתיות, ועלינו להמשיך את העשייה שלהם – את הממלכתיות הזו – גם מעבר לגבולות המלחמה. באחת המסות המשמעותיות שלו, שעסקו במלחמה, קבע בן גוריון כי "המלחמה היא המבחן העליון לא רק של כוח, אלא גם של רצון החיים", והוסיף ״משום כך יש לשעבד לצרכי המלחמה הכל – לא רק כוחות האדם הפיסיים וכוחות המשק, אלא גם את כל הכוחות הנפשיים והמוסריים, של העם ושל כל איש בעם".

ואכן, אני מאמין בכל ליבי שהמלחמה הזאת היא רגע מבחן היסטורי, ושעלינו לקחת את המלחמה הקשה והמכוננת הזאת, ולהפוך אותה להזדמנות ממלכתית של בניין משותף. זו משימה עצומה, היסטורית, המוטלת על כתפי כולנו – בראש ובראשונה על נבחרי הציבור ומנהיגיו, אבל בה בעת – על העם כולו! כפי שאמר בן גוריון בדברים אותם ציטטתי בפתח דבריי: הממלכתיות חייבת להיות נחלתם של משרתי הציבור ושל הציבור כאחד. זו משימה מאתגרת, מורכבת, קשה לעתים, אבל אם חפצי חיים אנחנו – אין לנו שום ברירה אחרת, מלבד לשמור בכל דרך, ולחזק בכל הכוח, את הבניין הממלכתי המשותף.

 מיכל ואני פגשנו בשנה האחרונה למעלה מאלף משפחות שכולות. פגשנו אלפים רבים של אימהות ואבות, בנות ובני זוג, אחיות ואחים, סבים וסבתות – שעולמם חרב עליהם באחת; ששילמו את המחיר הקדוש ביותר, על תקומתנו הריבונית כאן – בארץ מולדתנו. ביום חמישי האחרון ישבתי ושוחחתי בלשכתי עם משפחתה של סגן אדר בן סימון, גיבורת ישראל שנפלה בשבעה באוקטובר בקרב ההרואי בבסיס זיקים, והיא בת 20. הוריה – ארז וזהבה ואחיה – רז, שחף, ואביב, סיפרו לי על אדר, על דמותה, על יופיה, על הכוח שהיה טמון בה – כוח של חיים, של שליחות, של אהבה.

הם ביקשו שאביע בשמם את הדרישה הציבורית, הלאומית, הקריטית: שנקום כולנו – כעם וכמדינה – כעוף החול מהשבר הגדול של שבעה באוקטובר. אבל שנקום כעוף חול אחר, שונה. מאוחד. מלוכד. לא מקוטב. לא מפולג. שנקום ונבנה בניין חדש, בניין משותף. בניין של כבוד הדדי והקשבה. בניין של צדקת דרך ומטרה משותפת – למרות כל המחלוקות. בניין שיהיה התשובה הטובה ביותר, ההוכחה הטובה ביותר, שהקורבן והמחיר הנורא ששילמנו חלילה לא היה לשווא.

זה המסר שהם – וכמעט כל משפחה שכולה שפגשתי – ביקשו ממני לזעוק; זה המסר שחייב לעמוד לנגד עינינו: החובה לקום מהאסון הנורא, יפים וטובים ושונים. לקום יחד ולבנות יחד את המחר הישראלי המשותף.

אנחנו חייבים להבין את האתגר העצום שעומד בפנינו, והאמת היא שאני מודאג מאד ממה שקורה לנו לאחרונה. בימים ובשבועות האחרונים אנחנו נחשפים לעימותים אלימים ובלתי-נסבלים במרחב הציבורי הישראלי. אלימות מילולית ופיזית חמורה ביותר נגד משרתי ציבור ונבחרי ציבור – שהיא ההיפך הגמור מכל מה שממלכתיות צריכה להיות.

גיניתי ואני מגנה בכל תוקף כל מעשה כזה של אלימות, ואני דורש מכל מי שידו בהתבטאויות ובמעשים הנפשעים הללו – לחדול מיד. לגלות אחריות, לנהוג בממלכתיות, ולהנמיך את הלהבות, לפני שחבית חומר הנפץ הזאת תתפוצץ על כולנו. באותו הקשר – של ערעור הממלכתיות הישראלית במובנה הרחב יותר, אני מודאג מאד מהתהוותו של גל חקיקה דרמטי בכנסת הנוגע ליסודות הדמוקרטיים שלנו: לבתי המשפט, למערכת המשפט, לאכיפת החוק, לזכויות אזרח בבחירות ובכלל, לעצמאות התקשורת, האקדמיה וכן הלאה.

 שיהיה ברור: המבנה החוקתי של מדינת ישראל לא מושלם. אמרתי זאת שוב ושוב בשנים האחרונות. יש הרבה מה לשפר בתחומים רבים, במערכות היחסים בין הרשויות, וגם בזכויות האדם והאזרח. ובהם גם זכויות נחקרים ובחשש המתמשך לפגיעה בהן, אבל היינו חייבים ללמוד, לכל המאוחר בשבעה באוקטובר – שהכנעות וכיפופי ידיים הם לא הדרך.

ואנחנו חייבים להבין – עכשיו, בדחיפות – שלא זה הזמן. כל טלטלה לא-אחראית של המארג הדמוקרטי העדין שבנינו כאן; כל עיסוק לא-זהיר בסוגיות הליבה הכי יסודיות שלנו; כל פרימה שלא-לצורך של הממלכתיות והלכידות הישראלית – ובמיוחד עכשיו, בעיצומה של המלחמה – הם איום על החוסן הלאומי שלנו ועל הלכידות שלנו. מהלכים כל כך משמעותיים, חייבים להיעשות בשיח רחב ומעמיק, במתינות, בהקשבה, בכובד ראש. תוך הבנה של כלל ההיבטים, תוך שמיעת כל הצדדים וכל הכאבים והחששות. תוך הקפדה יתירה על החוק, על הדמוקרטיה, על זכויות האדם והאזרח, ועל הממלכתיות הישראלית.

אני קורא לכולם – לנבחרי הציבור, למנהיגיו ולנציגי כלל רשויות השלטון: הקשיבו למשפחות השכולות. הקשיבו לציבור שכמה לממלכתיות ולשותפות. זיכרו את הלוחמים בחזית, זיכרו את המשפחות השכולות. שבו זה עם זה, הקשיבו זה לזה, הבינו זה את זה. הורידו את הלהבות ועשו הכל כדי להגיע להבנות ולהסכמות. זה אפשרי, וזה קריטי.

גם במעמד הזה, אנחנו זוכרים היטב שאנחנו לא שלמים. העם לא שלם, והמדינה לא שלמה. חזרתם המיידית של אחיותינו ואחינו החטופות והחטופים מעזה, חייבת להיות חלק מהמהלך הממלכתי, המשותף לכולנו, שבו אנו מציבים מעל הכל את טובתו של העם, את טובתה של המדינה. הברית העליונה ביותר בין המדינה לאזרחיה – מחייבת אותנו להשיבם הבית במהרה. ברית ערכית. ברית ממלכתית. ברית של ערבות הדדית ואהבת ישראל.

אנחנו ברגעים קריטיים ועלינו לפעול בנחישות, באומץ וביצירתיות, מתוך דאגה והבנה עמוקה שאם לא נשיב אותם הביתה ניוותר עם פצע מדמם ופתוח שיצרוב לעד את נפשנו כחברה וכאומה. אני מאמין שיש כאן חלון הזדמנויות ייחודי, ואנחנו – ובמיוחד מקבלי ההחלטות בדרג המדיני – מוכרחים לנצל אותו, ומהר. להשיבם בדחיפות – מי לשיקום לביתו, ומי לקבר ישראל.

יחד אתכם וכולכם אני מתפלל יחד לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש, להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל באשר הם, ולשובם של המשפחות והקהילות העקורות לנופי מולדתן.

יהי זכרם של מנהיג האומה, ומייסד מדינת ישראל דוד בן גוריון ורעייתו האהובה פולה ברוך וחקוק על לב העם לדור דור."