נשיא המדינה נשא נאום בעצרת השנתית המיוחדת של האו״ם לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה

דברי הנשיא:

"סמוך לליבי אני עונד סיכה צהובה. סיכה שמסמלת ציפייה, תקווה, וזעקה רועמת לאנושות כולה: להשיב את ילדינו וזקנינו, את הנשים והגברים שלנו, המעונים, ממנהרות הטרור בעזה – הביתה, לישראל. אנחנו קוראים לה "סיכת החטופים״.

בטבח הנורא של 7 באוקטובר 2023, מחבלי חמאס תקפו את עמנו. הם רצחו, אנסו והשחיתו את גופן של נשים; עינו, ערפו ראשים ושרפו אנשים חפים מפשע ומשפחות שלמות; וחטפו מאות גברים, נשים וילדים. 

בין אחיותינו ואחינו שנחטפו היה עומר נאוטרה – אזרח ישראלי-אמריקאי. גורלו היה לוט בערפל במשך למעלה משנה. סבא-רבא של עומר, יוסף נאוטרה – היה שורד שואה ופרטיזן, ששרד את השואה כשבכיסו רק מספר מטבעות. לואיז – דודתו של עומר, לקחה את המטבעות של סבהּ יוסף, והפכה אותם לסמל הסרט הצהוב של החטופים – מוקף בתיל דוקרני. המטבעות ששרדו את התהום האפלה ביותר של האנושות הפכו לסיכה המסמלת את סיפורו של עם. סמל של שרידות, סמל של אמונה, סמל של תקווה, סמל של געגועים, סמל של זיכרון. סמל של זעקה – זעקתם של דורות רבים – הקוראים לצדק, לאנושיות.

הוריו של עומר, אורנה ורונן נאוטרה – נמצאים עמנו כאן היום. במשך למעלה מ-400 ימים, רונן ענד את הסיכה על דש בגדו, מייחל ומתפלל לשובו של בנו. לפני מספר שבועות, משפחת נאוטרה קיבלה את הבשורה המרה: סרן עומר נאוטרה נפל בקרבות הגבורה של 7 באוקטובר, וגופתו מוחזקת בידי מחבלים רצחניים בעזה. 

אני ניצב בפניכם כנשיא של אומה נחושה וגאה, ועם זאת – מיוסרת וחסרה. על אף שעם ישראל התרגש לראות שבע מבנותינו יוצאות סוף סוף בגבורה מהגיהינום – עדיין ישנם 90 ישראלים ואזרחים זרים שנותרו בשבי חמאס. אנחנו מחכים בציפייה ש-6 חטופים נוספים ישוחררו השבוע, ומייחלים שכל החטופים יחזרו במהרה, בהם עידן אלכסנדר – גיבור ישראלי-אמריקאי – שגם משפחתו נמצאת איתנו כאן היום. אני קורא לכל נציגי המדינות באסיפה הכללית של האו"ם, לכל מי שרואה את עצמו חלק מהעולם המתורבת, להפעיל את מלוא כובד משקלכם כדי להבטיח את שובם של החטופים שלנו לבתיהם – כל אחד ואחת מהם. להחזיר אותם הביתה עכשיו!

באחד הימים האפלים ביותר של השואה, ב-3 בנובמבר 1943, הרב קלונימוס קלמן שפירא "הרבי מפיאסצנה" נרצח בידי הנאצים בטבח הידוע בשם "אקציית ארנטפסט". זמן קצר לפני מותו, חיבר הרבי תפילה מיוחדת עבור בני עמנו שהיו נתונים בידי הרוצחים הנאצים ועוזריהם. כאן – באסיפה הכללית של האו"ם, כנשיא המדינה היהודית והדמוקרטית – מדינת ישראל, אני מבקש לשאת תפילה זו לשובם הדחוף של כל אחיותינו ואחינו המוחזקים בשבי אכזרי בידי טרוריסטים רצחניים. החטופים מוחזקים בתנאים תת-אנושיים, ללא טיפול רפואי בסיסי וחיוני, ללא ביקורים של הצלב האדום, ובניגוד לחוק הבינלאומי, לאמנות ולהסכמים. 

אשא תחילה את התפילה בשפת הקודש שלנו, שפת עמנו – בעברית: "ריבונו של עולם. האזינה לקול בִּכְיֵנוּ ולאנקת ליבנו, ראה את צערנו וְעָנְיֵנוּ, והושיענו ממצוקתנו הגדולה. קרובי נפשנו, נשים וילדים, אבות ואימהות, אחים ואחיות ושאר אחינו בני ישראל, נעקרו מתוכנו. הם לוּקחו בשבי ועקבותיהם לא נודעו. היה נא אתה – אל שדי – מגינם של כל השבויים. שמור עליהם מכל צרה וצוקה, תן להם כוח לעמוד בעינויים, והמצא להם חיוּת, למען יזכו לשוב אל משפחותיהם. אמן."

לפני שמונים שנה בדיוק, ב-27 בינואר 1945, שערי הגיהינום קרסו. אושוויץ, מפעל המוות הגדול והאכזרי ביותר בהיסטוריה האנושית, שוחרר על ידי הצבא האדום של ברית המועצות. במחנות מוות רבים אחרים, הזוועה נמשכה חודשים, עד שהם שוחררו בידי צבאות בעלות הברית – הצבא האדום, הצבא האמריקאי, הצבא הבריטי וצבאותיהן של אומות אחרות. שישה מיליון יהודים, שליש מהעם היהודי באותה עת, נטבחו באופן שיטתי על ידי הנאצים ועוזריהם. זה היה רצח-העם המפלצתי, הסדיסטי, המתוכנן והמבוצע-בקפידה הגדול בהיסטוריה: רצח בתאי גזים, במשרפות, בגטאות, בגאיות הריגה, בצעדות מוות, במחנות מוות. בפרק האפל והמתועב ביותר בהיסטוריה האנושית.

שמואל גוגול נולד בפולין ב-1924. לאחר שהגיע לבית היתומים בוורשה אותו ניהל המחנך היהודי-פולני הדגול יאנוש קורצ'אק, קיבל שמואל מפוחית קטנה במתנה. כשנלקח לאושוויץ, לקח איתו את המפוחית, אך היא הוחרמה מיד עם הגעתו. כשגילה שמואל שלאסיר אחר יש מפוחית, הוא ויתר על מנות הלחם שלו כדי לקבל לידיו שוב את כלי-הנגינה. וכך, בלב המאפליה, בין סדקי הפחד והייאוש, פרץ ניגון-לב של ילד יהודי יתום, מנגינה שלא נתנה לתקווה לדעוך.

יום אחד, שומר נאצי שמע את נגינת המפוחית. הוא הורה לשמואל ליטול-חלק ב"תזמורת המוות" של אושוויץ, ולנגן בזמן שיהודים הובלו למותם הנורא בתאי הגזים. "כשבני הדודים שלי צעדו אל מותם לפניי", סיפר גוגול, "עצמתי את עיניי ואמרתי 'די. אני לא יכול להסתכל יותר'. שם, ברגעים האלה, הוא נשבע: אם ישרוד, יקדיש את חייו ללימוד נגינה לילדים.

מהקשה והאכזרית שבשעות הפציעה בשורה של תקווה ונחישות – להחיות מחדש את מנגינת החיים. שמואל עלה לישראל, ולימד נגינה על מפוחית במשך שנים רבות. הוא חזר לאושוויץ בשנת 1990 במסע מרגש, יחד עם תלמידים מתזמורת המפוחיות שהקים בישראל, וניגן שם, בפעם הראשונה, בעיניים פקוחות.

יש ביטוי ידוע בעברית: "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק". יבבת המפוחית, המנגינה שגוגול ניגן בשואה, הפכה למנגינת התחייה היהודית! צלילי האימה, היגון והמוות, הפכו באמצעות אומץ ליבם של רבים, בהם שורדי השואה, לצלילים של בנייה, של חיים, של אמונה ושל תקווה – צליליה של מדינת ישראל. צלילים של עיניים פקוחות לרווחה, של אומה שקמה מאפר וחורבן וממשיכה לחיות בכל יופיָהּ ועוצמתה. האומה הישראלית.

לדאבון הלב, בנובמבר 2023, רק מספר שבועות לאחר טבח 7 באוקטובר, נינו של שמואל גוגול, סרן אסף מסטר, נפל בקרב גבורה ברצועת עזה. הוא נפל כשהגן על אזרחי ישראל – מכל הדתות והאמונות, תוך לחימה נגד הטרור בצורתו החשוכה והברברית ביותר. סיפור הגבורה, סיפור הלחימה למען החיים, למען הצדק והאנושיות, למען נצח ישראל – נמשך מדור לדור.

השואה הייתה הקטסטרופה הגדולה ביותר בהיסטוריה של עמנו ושל האנושות כולה. אך דווקא מתוך החורבן הבלתי-נתפס בקע קול שהדהד במשפחת העמים כולה. קול שקרא לתיקון, ריפוי, ובנייה משותפת. קול שהוביל הן להקמת האומות המאוחדות ובתי הדין הבינלאומיים; והן להקמת מדינת ישראל – בתמיכתה של משפחת העמים ותוך עשיית צדק היסטורי.

אני גאה בכך שבן משפחתי לקח חלק בתהליכים המכוננים הללו. סר הרש לאוטרפכט, דודה של אמי, אורה, היה יהודי גאה שמשפחתו נספתה בשואה. הוא שירת בצוות שהעמיד לדין במשפטי נירנברג את המנהיגים והבכירים הנאצים שתכננו וביצעו את רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – רצח העם היהודי – השואה. פרופסור לאוטרפכט סייע בהקמת בית הדין הבינלאומי לצדק, ולאחר מכן כיהן בו כשופט. האיש שראה במו עיניו באולם בית המשפט בנירנברג את האכזריים שבאנשים – הנאצים שהשמידו את משפחתו וביקשו למחוק את עמו – היה גם האיש שניסח לראשונה את ההגדרה המשפטית של פשעים נגד האנושות. הוא עשה זאת מתוך אמונה ותקווה עמוקה שהמוסדות הבינלאומיים לְעולם יהיו מחויבים למנוע את הפשעים הנתעבים הללו מלהתרחש שוב – ליהודים או לכל עם אחר, ויהיו מחויבים לצדק – למען האנושות כולה.

אלא שהמגדלור המוסרי הזה נשחק שוב ושוב. 

אני זוכר שפל מוסרי כזה בנובמבר 1975, כאשר העצרת הכללית של האו"ם הכריזה באופן שערורייתי על התנועה הלאומית של העם היהודי – הציונות – כצורה של גזענות.

אני זוכר כיצד לפני חמישים שנה, על הדוכן הזה ממש, עמד אבי – חיים הרצוג – שגריר ישראל באו"ם דאז ולימים הנשיא השישי של מדינת ישראל. אבי שירת כקצין בריטי במלחמת העולם השנייה, ושחרר יהודים ממחנות המוות הנאציים, בהם ברגן-בלזן. הוא עמד כאן בליל הזיכרון לליל הבדולח – שבו פלוגות הסער הנאציות תקפו קהילות יהודיות, שרפו כ-1,500 בתי כנסת, ורצחו וכלאו אלפי יהודים בכל רחבי הרייך השלישי – ובסוף נאומו המכונן, כסנגורו של העם היהודי כולו, קרע אבי לגזרים את החלטת האו"ם 3379, כשהוא מוקיע את השנאה, הבורות והשקרים שאפשרו חרפה כזו. חלפו 16 שנים עד שהאסיפה הזו ביטלה את אותה החלטה מבישה.

היום אנו מוצאים את עצמנו שוב בצומת דרכים מסוכן בהיסטוריה של האו"ם. כשבמקום למלא את ייעודה ולהילחם באומץ נגד מגפה עולמית של טרור ג'יהדיסטי, רצחני ונתעב, שוב ושוב הפגינה האסיפה הזו פשיטת רגל מוסרית. פורומים ומוסדות בינלאומיים כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי בוחרים בצביעות שערורייתית להגן על מבצעי הזוועות. הם מטשטשים את ההבחנה בין טוב לרע ויוצרים סימטריה מעוותת בין הקורבן למפלצת הרצחנית.

אני שואל אתכם – איך זה יתכן?! איך יתכן שהמוסדות הבינלאומיים, שהוקמו כברית אנטי-נאצית, מאפשרים לתפיסות אנטישמיות רצחניות לשגשג ללא הפרעה, בצל הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז מלחמת העולם השנייה. איך יתכן שהמצפן המוסרי של רבים כל-כך במשפחת העמים הפך להיות כה משובש, שהם כבר לא מזהים את המציאות הברורה:

שכפי שהטרוריסטים משתמשים באזרחים כמגן אנושי, כך הם גם מנצלים לרעה את המוסדות הבינלאומיים, שומטים את הקרקע תחת הסיבה הבסיסית והיסודית ביותר להקמתם. איך יתכן שאותם מוסדות שהוקמו בעקבות רצח העם הגדול בהיסטוריה – השואה – מעוותים את ההגדרה של "רצח עם" לטובת מטרה אחת ויחידה: תקיפת מדינת ישראל והעם היהודי; תוך אימוץ התופעה הבזויה של "היפוך השואה".

אני רוצה להיות ברור לחלוטין: אנחנו יודעים בוודאות, על סמך ראיות, שמחבלי 7 באוקטובר שאבו השראה מהיטלר והנאצים, ופעלו בכל אכזריותם להשמיד את מדינת הלאום שלנו – מדינת ישראל – ואת אזרחיה. אבל הסוגייה עמוקה ורחבה הרבה יותר מטבח 7 באוקטובר. 

כולנו היינו עדים להר געש של אנטישמיות שהתפרץ בעקבות הטבח. המציאות המדאיגה הזו השתקפה גם בדו"ח החשוב על תופעת האנטישמיות שהאו"ם פרסם לאחרונה. זו קריאת השכמה דחופה עבור האנושות כולה: אנטישמיות, ברבריות, אכזריות וגזענות עדיין משגשגות כאן על פני האדמה. הן משגשגות כי רבות מדי מהאומות המיוצגות כאן – לא מתעמתות איתן, לא מגנות אותן פה אחד, ולא נלחמות נגדן.

שערורייתית אפילו יותר היא העובדה שמדינה חברה באו"ם – איראן – מתכננת ופועלת באופן מוצהר להשמיד מדינה אחרת החברה באו"ם – את מדינת ישראל. ההנהגה הקיצונית של איראן הפכה את מדינתה לחממה של אנטישמיות, שנאה וטרור. היא מפתחת נשק להשמדה המונית, בכוונה למחות מעל פני האדמה את הבית הלאומי האחד והיחיד של העם היהודי, שקם מתוך אפר השואה. 

העולם אינו יכול להמשיך להעלים עין מהאיום העולמי שמהווה איראן – הן במישרין והן באמצעות שלוחותיה, ומהסכנה של הטרור הג'יהאדיסטי. ההתעלמות מהאיומים האלה מאותתת לדורות העבר שכשלנו בהפקת לקחי ההיסטוריה, ומאותתת לדורות העתיד שהקרבות שלנו – יהפכו בקרוב לשלהם. זהו רגע האמת: האם נרכין ראש – או שנתאחד ונפעל כנגד הסכנה.

כעת, עלינו, על כולנו, להילחם יחד, כתף אל כתף ובכל הכוח – נגד האנטישמיות, הטרור והשנאה. עלינו להילחם נגד השימוש לרעה במוסדות הבינלאומיים ככלי המאיים על עצם קיומה וזכותה להגנה עצמית של מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל. 

בשום פנים ואופן לא נקבל כל ערעור על זכותו הלגיטימית של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו – במדינת ישראל. הגיע הזמן לומר בפירוש: ערעור על זכותנו להתקיים הוא לא דיפלומטיה, אלא אנטישמיות גלויה.

שמונים שנה אחרי השואה, אני עומד כאן באמונה ותקווה עמוקה. אומתנו קמה מאש המשרפות, לא כדי לחיות לנצח על חרבה, אלא כדי לבנות, לתקן, להאיר ולרפא. עמדנו איתן כנגד התקפות אויבינו, ותמיד עשינו זאת כפי שאנו עושים היום – תוך ציות מלא לחוק הבינלאומי ולנורמות ההומניטריות. ולא פחות חשוב, כרתנו בריתות והסכמי שלום ששינו את פני המזרח התיכון. אני מתפלל ליום בו נביא שלום יחד עם עוד ועוד מדינות באזורנו; ושבכל המזרח התיכון – ישראלים, פלסטינים, וכל עמי האזור, יחיו בשלום זה לצד זה.

מהאפר של אושוויץ, קמנו ובנינו חברה דמוקרטית חסונה ומגוונת, המורכבת מפסיפס מרהיב של יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים ובני דתות ואורחות חיים רבות; ותרמנו לאנושות בתחומים אין-ספור. בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, יחד עם הושטת ידנו לשלום, התחייבנו כאומה לערכי החירות, השוויון והצדק, תוך נאמנות לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. עשינו זאת מפני שאנחנו מאמינים שיש בכוחה של שותפות – ובמיוחד שותפות בין אומות – כדי לרפא ולבנות. שותפות שאנו שייכים אליה בזכות, ולא בחסד של איש.

ביום ההיסטורי הזה, עלינו להתחייב לחבור יחד כדי להביס את החושך והשנאה, ולעבוד יחד להבטחת עתיד ובניין משותף. זוהי השבועה שעלינו, על משפחת העמים כולה, להיות שותפים לה: שמה שקרה, לעולם לא יקרה עוד.

אווה ארבן בת התשעים וארבע ניצחה את המוות שלוש פעמים. כילדה בגטו טרזיינשטאט. כנערה צעירה שצעדה בצעדות המוות מאושוויץ. והשנה – כאזרחית ישראלית – תחת מטח של אלפי רקטות שנורו מעזה לישראל, על עירה – אשקלון. מתקפת הטרור הזו החזירה אותה שמונים שנה אחורה. אבל אווה סירבה לעזוב את ביתה. כפי שאמרה לי לפני ימים אחדים בעוצמות של אמונה עמוקה: "אם הייתי יודעת שמחר סוף העולם, היום הייתי שותלת עץ. הייתי שותלת אותו בדמעות, אבל הייתי שותלת עץ".

ברוחה של אווה וברוחם של שורדי השואה הגיבורים – אנחנו נזכור את העבר, נאחז בחיים, ולעולם לא ניכנע. אנחנו נמשיך גם היום וגם מחר לנטוע עוד עץ ועוד עץ. עצים של חיים, של עתיד ושל תקווה. עצים שכל-כולם אמונה יוקדת – שהרוח האנושית, למרות הכל, תנצח את החשיכה. אני יודע שהמסע עלול להיות ארוך, אך אני מלא תקווה – בנו, בשותפות שלנו, ובימים שעוד נכונו לנו.

יהי זכרם של אחיותינו ואחינו שנרצחו בשואה ברוך וחקוק על לב האנושות כולה לנצח נצחים.

עם ישראל חי!"