דברי הגברת הראשונה בהענקת פרס רעיית הנשיא לשירה עברית

שבועות ספורים אחרי שבעה באוקטובר כשההלם והאלם עוד אחזו בכל והמלים לא היו מצויות כמעט, התגלגל אלי שירו המצמרר של ט. כרמי – "פקודת יום", שנכתב אך מעט אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

השיר נפתח במעין ציווי מוחלט: ״לשמח את הילדים!״, על רקע העשן, והאימה והשבר; ואז ממשיך ומתאר, מדוע וכיצד:  ״שלא ישמעו את הצריחות הניחרות בגרוננו, שלא יראו את יער האנטנות הצומח מראשנו, שלא ישמעו את קולות הקריעה העולים מכל עבר – בגד, ניר, סדין, שמים, שלא ישמעו את עיני השכן נדרכות מאחורי התריס, שלא יראו את צבעי ההסוואה שמתחת לעור פנינו, שלא ישמעו את רשתות הקשר הדלוקות בגופנו״. ״אנחנו צריכים להמציא צופן של מבוגרים״, הוא ממשיך, ״כדי שנוכל לדבר על – פעמון רחוק (נפל) אורן ירוק (נעדר) ענן קטן (נשבה) קן ציפור (נפצע). כאן המפקד: קן-הציפור נשא על ענן קטן, נח באורן הירוק, לקול פעמון רחוק. לילה טוב. סוף.״ עד כאן מילות השיר.

באותם רגעי קריאה, השיר הנפלא והנורא הזה ברא לי פתאום מרחב להתקיים בו, מקום שבו אפשר לנשום, למרות המחנק. והמלים של כרמי בעת ההיא פגשו את עיני, ואת לבי, והעניקו לי, ואני בטוחה שלא רק לי, את הידיעה שאני לא חווה לבד את הפער הבלתי נסבל – בין האימה ובין תנועת החיים, בין שברון הלב בהווה ובין האחריות העצומה לעתיד. 

שפת הקודים הכואבת, המרה והאוהבת שהמציא כרמי אי-אז בשנת 1973, הייתה עבורי ועבור רבות ורבים קומץ מלים לאחוז בהן ולהישען בתוך סחרחורת הימים הנוראים, של שלהי 2023. 

מה יש בה, בשירה, שמסוגל לחצות מרחקים עצומים, כמו המרחק בין שני זרים, ולהקים גשר אמיתי גם בין לבבות שמעולם לא נפגשו. גשר של חיבור עמוק, של פשר משותף, של ברית ושל שותפות.

לשאלה הזו יש, כמובן, תשובות רבות אבל בימים האלה, נראה שגם התפקיד של 'בריאת שפת-קוד חדשה' הוא תפקיד ממשי ובוער שהשירה מגלמת עבור הנפש. 

לא סתם למילה קוראים גם "תיבה" היא משיטה אותנו על פני מים סוערים, במבול או במי היאור, ויש בכוחה להציל נפשות. להסתופף בה, להתחבא יחד – בתוך העברית, לחוש נחמה אמיתית בקיומה האיתן של הרוח, של נס השפה המשותפת. 

היום, נפלה בחלקנו הזכות להעניק למשורר הנפלא – שחר מריו מרדכי את הפרס לשירה עברית, על שם גרדנר סימון, לזכרה של הגב' נחמה ריבלין, על ספרו "עבור את הלילה בלוע האש". הספר הנבחר נכתב על רקע סיפורו הפרטי ומתוך פצע אישי מאד, של משורר הכותב לאביו, שנפצע קשה במלחמת ששת הימים, כשהטנק שלו ספג פגיעה ישירה. 

שיריו עוסקים בהתבגרותו של הבן בצל האב הפצוע, הלום הקרב, ובשיחה העמוקה, הכאובה, המפעימה שהוא מנהל עמו בתוך השירים. אבל כשמו, הספר מהווה גם מעין מדריך לנפש הקוראים והקוראות, המבקשים בכל מאודם לעבור בשלום לילות אימה ושרפה, לילות דם ואש ותמרות עשן, שהפכו, למרבה הזוועה, מנת חלקנו בעת הזאת. 

באחד משירי הספר – "שר המלחמה" – מתגוללת שיחה שוברת לב בין אב ובנו, שיחה המהדהדת בבתים רבים גם בישראל של שנת 2025: ״בני, מה נעשה עם האבק המסתחרר ומסתחרר מול עיני כל השנים? אבא, תנסה להפוך את המדבר; דומם וצלול מצדו השני. בני, השמש מסנוורת באור המרסס והמדבר עולה באש והוא רועש בני בני. אבא, מי ים סוף קרירים ושקטים כי תעבור במים, איתך אני. יורים עלינו בני ממארב מסווה אש לוחכת את העור והזיעה המלוחה. חלפו שנים, אבי. שוב לא תכווה והלהבה שוב לא תבער בך. שוב הוא מסתער. שדה הקרב בוער ונותר בעינו: בסבך האש הוא נעקד. הקרב בוזז מן החייל המת את כל חייו; מן החייל החי – את מותו האחד.״

השיר הפוצע הזה, הפצוע הזה, מזכיר לכולנו שהמלחמה לא נגמרת בהפסקת האש. הבן המבקש לשכנע את אביו שהסכנה חלפה, שהמלחמה תמה, ואילו האב יודע שעבורו, ועבור רבים כל כך, שדה הקרב בוער תמיד, להבה לוחכת את נפשם ותותחים רועמים באזניהם בלי הרף. 

מעבר לכוחה העז של השירה שלך, שחר, אתה עושה אותה כלי, לצו-הלב, לקריאה עמוקה, מחייבת, לזכור ולא להפקיר את מי שעדיין נלחם, את מי ששדה הקרב עמוק בתוכו, את מי שעבורו המלחמה הפכה נצחית. כמי שפוגשת בפצועים רבים – בגוף, אך רבים אף יותר – בנפש, הקריאה הזו היא קריאה הכרחית עבורנו, בעת הזאת ותמיד. תודה לך. 

רבים ורבות, נפלאים ונפלאות הגישו את ספריהם לוועדת הפרס. ככל שהלשכה התמלאה והלכה בספרים ובשירים – הלב התמלא נוכח הגיוון והעושר העצומים שנפרסו לעינינו. זכינו לשירה חיה, פועמת ומרגשת, שעולה מכל קצות הארץ ומכל גווני החברה. ואנחנו זוכים היום לתת ציון לשבח על שירתם הנהדרת של שלושה משוררים נוספים: לד"ר ווביט וורקו מנגסטו, על הספר "חסידת ירוסלם" ובו שירי מסע ועלייה, חיפוש, געגוע ואומץ לב. לעמר ולדמן על הספר "פרקי תהלה"שסיפור האהבה העדין שעובר בו בוקע מבעד לאהבת עברית מחויבת, עשירה ועמוקה מאין כמוה. ולספיר פז על הספר "כמו אין מלים בעולם"; ספר שמעמיד את הנפש ומסעה בעולם בלב השירה, ברגישות, ברעד ובתשומת לב מופלאה.  

אני נרגשת שתלמידות ותלמידים צעירים נמצאים איתנו היום ועדים למעמד החשוב הזה. אני בטוחה שגם אתם, כמוני, נטענים מאוצרות הרוח שלנו, כעם וכתרבות; ומבקשת להודות לכם על שאתם משקפים, עבור כולנו עוצמות ותקווה, ועתיד מופלא של קריאה, יצירה ושותפות שמצפה לנו, כחברה וכמדינה.

 אני מודה מעומק הלב לוועדת הפרס היקרה שהפליאה לבחור – לפרופ' מירון איזקסון היקר, לחנן אלשטיין, לשירי לב ארי, לבלהה בן אליהו ולענת ריבלין. אני מודה ליוזמת הפרס, השופטת סיגל יעקבי, לשעבר האפוטרופסה הכללית; ללשכה המשפטית בבית הנשיא בהנהגתה של עו"ד מיכל צוק-שפיר, ולעו"ד שירה כהן על העבודה המסורה. תודה גם לצוות שלי – ליובל אסרף, ובמיוחד לדניאלה גרסון.

זו גם הזדמנות חשובה להודות לצוות האפוטרופוס הכללי,בהנהגתך – בן ציון פיגלסון, ולמנהלת תחום קרנות ועזבונות – עו"ד כרמית מוזס כהן. השנה היא השנה האחרונה שאנחנו זוכים ליהנות מפרי עיזבון גרדנר סימון,  שהודות לו, פרס רעיית הנשיא לשירה עברית החל את צעדיו הראשונים. אנחנו בטוחים שהאפוטרופוס ימצא את הדרך להמשיך ולתמוך בשירה ובספרות עברית. 

כידוע, פרס רעיית הנשיא לשירה נוסד על ידי רעיית הנשיא העשירי – הגב' נחמה ריבלין הנפלאה, עליה השלום – ומוענק היום לזכרה. נחמה הייתה בת בית בשירה העברית והשירה העניקה לה רוח והשראה, שמחה וכוח.

זכינו וענת ריבלין היקרה, בתה של נחמה נמנית עם חבר השופטים וממשיכה במובנים רבים את נוכחותה ואת רוחה. תודה לך ענת.

ותודה לכל משוררות ומשוררי ישראל, ששירתם היא נס, והם בוראים לנו במילותיהם, יצירה, יופי, ושותפות.

יחד אתכן ואתכם אני מתפללת לחזרת החטופים עד האחרון שבהם – החיים והחללים כאחד;לרפואת הפצועים בנפש ובגוף; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון; למזור ונחמה עבור המשפחות השכולות; ולשובן של הקהילות והמשפחות העקורות לבתיהן.

תודתי וברכותיי לכולכם, ושנדע במהרה בשורות טובות.