הצהרה לתקשורת עם נשיא גרמניה

ידידי היקר, הנשיא פרנק-ואלטר שטיינמאייר – מיכל ואני מודים לך ולרעייתך אלקה על האירוח החם כתמיד – כאן בברלין, ביטוי נוסף לעוצמת היחסים בין מדינותינו, ולחברות האישית העמוקה בינינו.

בהזדמנות זו אני גם מבקש להודות לקאנצלר שולץ ולממשלתו על תמיכתם בישראל; וכמובן לאחל ברכת הצלחה לקאנצלר גרמניה הנכנס – פרידריך מרץ, ולממשלה הגרמנית הנכנסת כולה.

אנחנו מתחילים כאן, היום, מסע משותף – מסע בין עמים ובין מדינות, מסע של עבר, הווה ועתיד – שבליבו ציון שישים שנים מעוררות השראה, של יחסים רשמיים בין גרמניה וישראל. 

כמה שנים לפני שהקשר נהפך רשמי, נפגשו בניו יורק לפגישה ראשונה והיסטורית מנהיגי שתי המדינות: ראש ממשלת ישראל – דוד בן גוריון; וקנצלר גרמניה – קונרד אדנאואר. בפגישה, סיפר בן גוריון על משפחתו שנספתה בשואה: "אחייניתי ושני ילדיה נשרפו על־ידי הנאצים", אמר לקנצלר. 

מעבר לטרגדיה האנושית הקשה של רצח שישה מיליון יהודים, הסביר בן גוריון כי "העם היהודי ספג מכה קטלנית", כאשר איבדנו רבים מבני עמנו "שהיו להם חזון, ידע, יכולת, אידיאליזם, ונכונות להקרבה עצמית". אם היו לנו עכשיו היהודים הללו, "לא הייתה קיימת שאלה של ביטחון עבור מדינת ישראל", אמר בן גוריון לאדנאואר.

אדנאואר האזין ברוב קשב, לכאב, לאבל, לאתגרים העצומים, והשיב שממשלת גרמניה תעמוד לצד ישראל; בראש ובראשונה מהסיבות המוסריות, דהיינו בשל האחריות הגרמנית לרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי ושל האנושות; אבל גם מהסיבה, ואני מצטט את אדנאואר: ש"ישראל היא המבצר של המערב".

הוא סיים באמירה נחרצת: "לא נעזוב אתכם לבד".

השיחה בין שני המנהיגים הדגולים – הייתה נדבך מרכזי בתהליך שלם ומכונן של ביסוס היחסים בין המדינות; תהליך שלדודי המנוח יעקב הרצוג היה חלק עצום בו – בין היתר כדיפלומט בכיר ומוערך, ולימים כמנכ"ל משרד ראש הממשלה שאף עמד לצידו של בן גוריון במפגש עם אדנאואר.

היא ביטאה את שתי הרגליים עליהן יתבסס הקשר בין ישראל וגרמניה: בניין ההווה והעתיד על בסיס ערכים משותפים ואינטרס הדדי; וכן מחויבות בלתי מתפשרת לזיכרון השואה ולמאבק באנטישמיות. 

אבי, חיים הרצוג, היה קצין בצבא הבריטי, ממשחררי מחנות המוות מידי הנאצים

במלחמת העולם השנייה; ולימים הפך לנשיא הישראלי הראשון שקיים ביקור ממלכתי בגרמניה, באפריל 1987 – בהזמנתו של הנשיא ריכרד פון וייצזקר.

הוא היטיב לתאר את הקשר הכפול הזה. אמנם בעת שביקר במחנה המוות ברגן-בלזן, הוא אמר בפירוש, ואני מצטט, כי: "לא סליחה איתי – ולא שכחה. רק למתים זכות לסלוח, ולחיים אין רשות לשכוח". אך בהמשך ביקורו הוא גם אמר כי: "התרשמתי שיש גרמניה אחרת. גרמניה הוכיחה שהיא אינה חוששת לדון בעבר –דיון אמיץ ופתוח".

ואכן, לימים, טען אבי כי: "מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, פעלה גרמניה לחיזוקה של ישראל יותר מכל מדינה אחרת בעולם – למעט ארצות הברית".

ואכן, זה כך גם היום! בחלוף כמעט ארבעים שנה מאותו ביקור היסטורי.

ידידי הנשיא, גם בימים אלה, כפי שאמר אדנאואר לבן גוריון ב-1960, ישראל היא עדיין "המבצר של המערב". למרות שכפי שנוהגים להגיד אצלנו בפסח: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו";ישראל היא חומה בצורה – למען העולם החופשי, למען הדמוקרטיה, למען האנושות והאנושיות.

זו הסיבה שההנהגה האיראנית ושלוחותיה, רוויות במוטיבציה אנטישמית מחרידה, מבקשות להשמיד את מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי; כשבה בעת הן מאיימות על העולם הדמוקרטי ועל יציבות האנושות כולה. 

אחת מזרועות התמנון האיראני, ארגון הטרור חמאס – עינה, שרף, אנס, ורצח ב-7 באוקטובר הכי הרבה יהודים ביום אחד – מאז השואה.

חמאס עדיין מחזיק בעשרות חטופים ישראלים בתנאים מחפירים, חלקם במצב קשה ביותר, בפשע מזעזע נגד האנושות.

אני יודע היטב, ובהערכה עצומה, כמה אתה – ידידי הנשיא – פועל למען החטופים ומשפחותיהם; ויחד איתך אני זועק מכאן לאנושות כולה – לפעול בכל דרך ובכל הכוח, להביא לשחרורם הדחוף של כל החטופים הביתה – לישראל. מי לשיקום ולביתו ומי לקבורה ראויה. עד האחרון שבהם!
השבתם הביתה של עידן אלכסנדר מעזה ושל חלל מלחמת לבנון מ-1982 צבי פלדמן מסוריה –הם רגעים מרגשים שממלאים אותנו בתקווה. זאת תזכורת לכך שעם ישראל לא מוותר ולא מפקיר אף בן או בת. לא משנה אם יש לו דרכון אחד או שניים. לא משנה אם הוא חי או נרצח. 

מדינת ישראל חרטה על דגלה ערבות הדדית עמוקה, ואנו מחויבים להמשיך ולפעול להשבת כל החטופים. כולם. בדחיפות. כולם בנינו ובנותינו.

אנחנו מקבלים בברכה, בחרדת קודש ובלב פועם, את עידן אלכסנדר – עם שובו משבי חמאס. אני שולח חיבוק להוריו היקרים ולסבתא ורדה בן ברוך שנלחמה יחד עם כל בני המשפחה – להשבתו. עמידתם האצילית והאמיצה נגעה בלבבות כולנו. 

אני מדגיש שוב: מדינת ישראל לא מבחינה בין אזרח אחד למשנהו; ובוודאי שלא בין מי שמחזיק בדרכון זר ומי שלא. כולנו בני אותה המשפחה. כולנו שווים. כל החטופים שווים. החובה להשיב את כל החטופים – היא חוב מוסרי וישראלי קדוש ומקודש.

אני מזכיר שזרוע נוספת של איראן – החות'ים בתימן, לא רק יורה טילים ועושה מאמצים כבירים לפגוע באזרחים ישראלים תמימים בכל רחבי ישראל; אלא גם תקפה ותוקפת עשרות ספינות בים האדום, ופוגעת בנפש וברכוש, תוך גרימת נזק אדיר לכלכלה העולמית. לכל המעשים המתועבים האלה יש כתובת אחת ויחידה: טהרן. איראן מספקת לארגונים אלה תמיכה צבאית וכספית אדירה – ובלעדיה, הן לא יכלו לבצע את הזוועות הללו. 

חובה למנוע מאיראן נשק גרעיני! צריך לעמוד מול איראן בנחישות – בעוצמה – ובשותפות בינלאומית! זה לא רק אינטרס ישראלי, זה אינטרס כלל-אנושי.

אנחנו בתקופה שבה אנטישמיות ושנאה משגשגות באירופה ובעולם כולו. שנאות רצחניות וישנות מרימות את ראשן וחוברות לכוחות האופל החדשים המעוניינים להשמיד את מדינת היהודים בדרך להרס העולם החופשי כולו. אסור לנו להניח כמובן מאליו שאימת השואה תהיה ידועה ומוכרת לדור הבא, ולכן עלינו לפעול בכל כוחנו הן להנחלת הזיכרון והן למלחמת חורמה בלתי מתפשרת נגד השנאה, האנטישמיות והגזענות באשר הן.

בספר תהילים נאמר "סור מרע ועשה טוב", כלומר אין אנחנו יכולים להסתפק במיגור הרשע, הטרור והשנאה, אלא עלינו להוסיף אור וטוב. ואכן, לאורך השנים מדינת ישראל הושיטה יד לשלום, ואף ביססה הסכמי שלום ונורמליזציה ששינו את המזרח התיכון.

אני אומר כאן בפירוש, אדוני הנשיא, לא נפסיק לחלום ולשאוף לשלום עם כל שכנינו. עם כל שכנינו! לרבות עם הפלסטינים. גם אם קשה לראות זאת כעת, זה אפשרי, וחייבים לחלום!

כבוד הנשיא, זמן מועט לאחר הטבח הנורא, הגעת לישראל – כדי לתמוך בנו ולהביע סולידריות. כך נוהג חבר אמיתי. בעת ביקורך, עם רעייתך, הכרזת כי "זוהי מלחמה על קיומה של ישראל. אף אחד לא יכול לגנות את ישראל על כך שהיא מגנה על עצמה". כך אמרת. 

כשביקרנו יחד בקיבוץ בארי החרב, ההרוס והשרוף, שאיבד רבים כל כך מאנשיו, הודעת כי הבנייה המחודשת של הגלריה של הקיבוץ תיעשה בתמיכה גרמנית. ההחלטה המיוחדת הזאת היא ביטוי לקרבה העמוקה בינך ובין עם ישראל, ולהיותך איש תרבות רוח.

בימים הקרובים נגיע שוב לקיבוץ בארי – ותוכל לראות במו עיניך את התהליך לשיקומו ותקומתו המחודשת.

אמירותיך ועשייתך, כבוד הנשיא, הן דוגמה ומופת לבהירות מוסרית – ולברית האמיצה בין מדינותינו ובין עמינו. מדינת ישראל גאה בברית עם גרמניה, ומעריכה מאד את הידידות העמוקה, ואת התרומה הגרמנית לביטחון ישראל ולשגשוגה.

מדינותינו התברכו בשיתופי פעולה נרחבים ואסטרטגיים באינספור תחומים, ובהם:

בביטחון ובהגנה; בכלכלה ובתעשייה; באקדמיה ובתרבות; במדע ובמחקר – בין היתר בקידום ההתמודדות עם משבר האקלים; וכמובן – בחילופי נוער והנצחת השואה.

אני סמוך ובטוח שהערכים המשותפים לנו, ימשיכו לתרום לביצור השותפות בינינו, בהמשך המסע המשותף שבו ישראל וגרמניה פוסעות יחד, זו לצד זו, יד ביד, לעבר עתיד מלא תקווה.

אני שב ואומר: מאז הבטחתו של אנדאואר לבן גוריון, עמדה גרמניה לצד ישראל. 

תמיד הייתה זו מדיניות חשובה ומבורכת, ואולם לאחר טבח שבעה באוקטובר – היא גם מבטאת בהירות מוסרית עליונה. 

החברות האישית והאמיצה בינינו, וכמובן בין מיכל ואלקה, הולכת שנים רבות אחורה, ואני מחכה בציפייה גדולה להמשך המסע המשותף שלנו – שלך ושלי כבוד הנשיא, ושל מדינותינו; בימים הקרובים – ולאורך דורות רבים.

תודה לך, ידידי, ותודה לעם הגרמני כולו – על תמיכתכם, ועל חברותכם!

כאן, על אדמת גרמניה, כנשיא מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, אחתום במילים אותן אמרתי בשעה שפקדנו יחד, ידידי הנשיא, את מחנה המוות הנורא – בברגן-בלזן: נצח ישראל לא ישקר. עם ישראל חי. לחיי השותפות בין עמינו ובין מדינותינו.