דברי הנשיא באירוע לשבוע הספר

מיכל ואני שמחים וגאים מאד לארח כאן את ההתכנסות המרגשת הזאת, שכל כולה העלאה על נס של היצירה העברית, של התרבות העברית, ומתוכן – של התקווה העברית. הימים האלה – ימי הספר העברי – הם אמנם חג לאומי לכל דבר, אבל בתור אוהד מושבע של השפה, הספרות והתרבות העברית – אני מרגיש שזהו גם חג מיוחד ומרגש עבורי באופן אישי.

ואולם, השמחה הזו היא לא רק שלי ושלנו –  אוהבי המילה והספר, אלא של עם ישראל כולו. שהרי הזכות לשבת בארץ אבותינו, לדבר וליצור בעברית – היתה מאז ומעולם משאת נפשה של התנועה הציונית, משאלתו הנכספת של עם ישראל, ותכלית נעלה של המדינה היהודית והדמוקרטית.

היה זה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, שאמר לפני מאה שנה, ואני מצטט, כי: "הארץ הקטנה והדלה הזאת – לא באנו לבקש בה לא עושר, ולא שלטון, ולא גדולה; אין אנו רוצים אלא למצוא בה רשות-היחיד כל שהיא – ליגיע כפינו ולעמל רוחנו".

כן, גם בימים שבטרם הקמת המדינה, כשעתידו של העם היהודי היה לוט בערפל, והיישוב היהודי בארץ חווה תלאות ואתגרים אין ספור, וצפה עתיד לא ידוע – ידענו להציב לנגד עיננו את החשיבות העליונה – לא רק של הקמת מסגרת ריבונית, אלא גם של חיי יצירה עברית – שלנו ומשלנו. ידענו שאומה ללא רוח ויצירה עצמאית משלה – כמוה כגוף ללא נשמה.

במעמד החשוב הזה, עלינו לומר בכנות: זכינו לחיות בתקופה של לא פחות מנס. שיבת ציון המודרנית, והקמת המדינה היהודית והדמוקרטית הן נס גלוי ויקר כל כך, שעלינו לשמור עליו מכל משמר. השפה, היצירה, והתרבות העברית – עומדות בלבו של הנס הזה, ועלינו להוסיף ולטפח אותן: ראשית כל בחינוך לקריאה ולצריכת תרבות, וכן בפרסים ובמענקים לעידוד כותבות וכותבים, יוצרים ויוצרות, בתמיכה בהוצאות לאור, בספריות, ובמוסדות תרבות – שבליבם היצירה העברית.

אני קורא מכאן לעם כולו, לעשות כמצוותו של ביאליק, וכמצוותה של לאה גולדברג שעוד נדבר בה בעוד רגעים ספורים – ולהמשיך לעודד יצירה ותרבות עברית; ליצור, לרכוש, לתמוך ולצרוך בכל דרך וסוג. בנפשנו הדבר.

על אף שאני יודע שהדברים הללו ידועים, אני מדגיש פעם נוספת, שדלתי פתוחה לרווחה עבור כל יוזמה שתכליתה קידום השפה והספרות העברית. הרי כנשיא המדינה זכיתי לחוות רגעים שבהם הפלא הזה – של תחיית שפתנו ותחיית אומתנו – השזורות זו בזו – זוהר לנגד עיניי ממש, ואני נדהם מגודלו, ומגודל התקופה בה זכינו לחיות.

באופן קצת אירוני, קשה לי לבטא במילים, כמה התרגשתי בכל פעם שנפלה בחלקי הזכות המופלאה לייצג את מדינת ישראל – ולנאום בעברית – ברחבי העולם: בפרלמנט האירופי, בפני הבונדסטאג, בבאבי יאר, ובעוד אין-ספור מדינות, טקסים ואירועים. אותה העברית החדשה שחצבו גדולי עמנו מהמקרא, ומלשון חז"ל, מהתפילות והגמרא, חיברו, וחידשו, והפיחו באפה נשמת חיים.

השנה, אנחנו מציינים את שנת ה-55 לפטירתה של לאה גולדברג – המשוררת, המחזאית, הסופרת והחוקרת הדגולה. לאה גולדברג היתה אמנית של עברית, שקשה להאמין שלא היתה שפת אמה. היא כתבה בשלל סוגות, ולכל הגילאים: לא רק את שיריה האהובים כל כך –  מלאכת מחשבת של אהבת אדם ותרבות – ויופי; אלא גם מחזות, רומנים, רשימות, פזמונים וספרי ילדים, שמלווים את הקורא העברי לכל אורך חייו, פורטים על נימי נפשו ונשארים רעננים ורלוונטים כתמיד. כשהילדים שלנו היו קטנים נהגנו לשיר להם את שיריה המופלאים לפני השינה. יחד איתה שיחקנו עם הפילות הגדולות יחד איתה פעינו בדיר, יחד איתה שמחנו בשמחת היקינטון ועצמנו עיניים עם האיילות. 

לפני 86 שנים, בימים הקודרים של תחילת מלחמת העולם השנייה, הפחד וחוסר הוודאות שאחזו בעמנו, מתוך החשש הכבד לאחינו היהודים – שהתבררו, למרבה הזוועה, כמוצדקים – הביאו רבים למשוך את ידם מן הכתיבה והספרות, ולנצור את לשונם.

"מה הטעם", שאלו רבים, "לקרוא, לכתוב וליצור, כאשר האדם מחולל גיהנום על פני האדמה, ושוררים בו מוות, שנאה, וייאוש?" כאילו קול בקע מן האדמה, והוכיח: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

אל מול הקולות הללו, שטחה גולדברג באומץ את משנתה שכולה מסירות וחירוף נפש על "עמלנו הרוחני" העברי, ואמונה באדם, כל אדם – בכוחו, ברוחו, בקדושת חייו.

הרשו לי לצטט מרשימתה של גולדברג באריכות: "אני מאמינה שהאדם החי חשוב לחיים אלה. משום שאדם חי – המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא, לשנות סדרי עולם – ערכו רב יותר מערכם של כל החפצים הדוממים. ולעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים; ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר… ומכאן לי ההכרה העמוקה, שלא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח… לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא… להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם". עד כאן דבריה של גולדברג, מהגדולות והחשובות והאהובות שבמשוררות שלנו.

יקירותיי ויקיריי, אני מאמין בכל לבי שנועדנו לחיות על הארץ הזאת בשלום, בביטחון, בשגשוג, באהבה ובשכנות טובה – חיים של יצירה עברית ושל חברת מופת, שהיא מגדלור לעולם כולו.

אני מאמין בכל ליבי שאם נשכיל לכלכל את צעדינו, לדבוק זה בזה, ולהושיט יד לאחינו ואחיותינו מכל הגוונים המפעימים, מכל האמונות, ההשקפות ואורחות החיים, שמרכיבות את החברה והתרבות הישראלית – אין אתגר שלא נוכל לו.

אני יודע שככל שהמלחמה מתארכת ומחיריה גדלים; ככל שהקרע בעמנו מוסיף להעמיק; וכשאחיותינו ואחינו עדיין נתונים בצרה ובשביה – בידי מרצחי חמאס, שאלות קשות ועיקשות מתחילות להתעורר, והספק מתחיל לנקר בבשרנו.

האם נזכה לקצת שקט? האם נזכה לחיות כאן, חיים של חברת מופת? של מוסר? של שלום ושגשוג? האם נזכה לגדל כאן ילדים בטוחים, שיהפכו להיות בני אדם טובים ומאושרים ויחיו בשלום עם שכניהם – עם שכנינו? האם? האמנם?

ובכן, ללאה גולדברג היתה תשובה ברורה וניצחת: "אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם. וּבְיושֶר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת – כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם".

אני מבקש להודות לכל העוסקים במלאכת האירוע החשוב הזה ובראש – לבית אבי חי על צוותו והנהגתו – שעושים עבודה נפלאה ושהשותפות עמם משמחת ומעשירה אותנו כל שנה מחדש.

אני מבקש לסיים בתפילה ובזעקה למען אחינו החטופים. אלה ימים מטלטלים, מאתגרים ורגישים ביותר, שבהם אני חוזר וקורא לפעול עוד ועוד, בכל דרך, צעד וכלי העומדים לרשותנו – וליזום ביצירתיות, באחריות ובמחויבות – מהלכים שיביאו אותם הביתה בדחיפות. את כולם – עד האחרון שבהם.

יחד אתכם אני מתפלל לרפואת הפצועות והפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל; לנחמה ומזור עבור המשפחות השכולות; ולחזרתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן, בהשקט ובבטחה.
חג ספר שמח! חג עברית שמח! תודה לכולכם, עלו והצליחו!