דברי הנשיא באירוע לציון שנתיים לשבעה באוקטובר ביער רעים בשיתוף קק"ל

"הֲרָאִיתָ אֵיזֶה יֹפִי שֶׁרָעַד בְּרוּחַ סְתָיו? שְֹדֵה זָהָב דָּעַךְ בָּאֹפֶל וְהִדְלִיק נֵרוֹת חָצָב. הֲרָאִיתָ אֵיזֶה אֹדֶם שֶׁצָּעַק לַמֶּרְחַקִּים? שְֹדֵה דָּמִים הָיָה שָׁם קֹדֶם וְעַכְשָׁיו הוּא שְֹדֵה פְּרָגִים… הֲרָאִיתָ מָה הַלֹּבֶן? נַעֲרִי, זֶה שְֹדֵה בּוֹכִים, דִּמְעוֹתָיו הָפְכוּ לְאֶבֶן, אֲבָנָיו בָּכוּ פְּרָחִים".

משפחות שכולות אהובות ויקרות, אחיותיי ואחיי, את המילים היפות האלה כתב לפני למעלה מחמישים שנה נתן יונתן – ששכל את בנו במלחמת יום הכיפורים. המילים הצורבות הללו שבות ומקבלות פשר חדש ומשמעות מצמררת, בלב שדה הדמים הזה – ביער רעים.

בחלוף שנתיים, התאספנו כאן, לציין ולזכור, ובעיקר – לעמוד יחד, בדומיה ובדמע. שנתיים מאז שיללת האזעקות פילחה את המוזיקה המתנגנת בעוצמה, ואת המסיבות מלאות האהבה ותום החיים.

שנתיים לטבח שהפך את המחול למספד, את התום למוות, את יפי הנעורים לתופת זוועתית, את אור הזריחה שרק עלתה – לשדה קטל וטבח שטני.

מראות ושברי מראות נחקקו בלב כולנו מאותו בוקר נורא ועד עתה. מופעים קיצוניים כל כך של מפלצתיות –חסרת גבולות ונטולת רחמים – לצד שיאים של גבורה אנושית ואצילות רוח. תמונות עינויים שהדעת לא מסוגלת לסבול.

מבע פניהם של מחבלי חמאס הסדיסטיים, אחוזי השנאה, תאבי הדם; לצד פניהם היפות, האצילות, המבועתות של האהובות והאהובים; ולצד סיפורים בלתי נתפסים של מסירות נפש: של מי ששבו להציל, של מי שהקריבו עצמם למען אחרים.

של דמות אב – הנושא על גבו את בתו האהובה, הנכה, עד שהשיגו אותם יריות המחבלים; של כפות ידיים אמיצות אוחזות ברימונים חיים, משליכות אותם הרחק מפתח מיגונית; של קולות גלגלי מכונית מגיעים מחוף מבטחים אל מקום הטבח כדי להושיע, ועוד ועוד ועוד.

יפות ויפים, רוקדות ורוקדים, הצוותים השונים של האירוע – כולם נקבצו ובאו באלפיהם מכל רחבי ישראל והעולם, בגילים שונים, מרקעים שונים, ילדות וילדי אור ופרחים – שאחזה בהם יד השטן.

גם בחלוף שנתיים ימים, וגם אחרי לחימה ממושכת כל כך, ודם רב כל כך שנשפך, ועוד ועוד יפים וגיבורים שאבדו לנו במערכה הקשה הזאת; גם אחרי תהומות של כאב, ופסגות של תקווה; עדיין, אנחנו מוכרחים לזכור מעל כל ספק:

את קולות אירועי הטבע והמוסיקה ההם, שֶׁהוּסוּ ונגדעו, שנטרפו והושתקו, מצווה עלינו להמשיך. זוהי מלחמת האור בחושך, זוהי מלחמת הטוב ברע. ואת מנגינת התום והטוהר הזאת – אסור להפסיק לעולם!

מיכל ואני הגענו לכאן, להיות עמכם – באתר המרשים הזה, אתר זיכרון ומורשת צורב לב שמנחיל את סיפורם של גיבוריכם לעם ולעולם – כדי לחבק אתכם במלאת שנתיים לאסון הנורא, לכאוב איתכם, ולזכור ביגון ובגעגוע את האהובות והאהובים שלכם, שלנו.

ובה בעת – אנחנו כאן גם כדי לזכור ולהזכיר לעם כולו את המסע המפרך והקשה כל כך שנגזר עליכם מאז אותו יום. מסע מאבל וחושך על פני תהום, לעבר שיקום, ריפוי והחלמה. מסע של מציאת דרך חדשה, של חיפוש אחר פתחי אור, פתחי תקווה, ופתחי ונחמה.

אני מבקש לומר לכם בשמי, ובשם העם כולו, אתם מלמדים אותנו שאפשר, גם אחרי זוועות כאלה, גם מתוך האפר – לקום ולהמשיך. 

אתם גיבורות וגיבורים, ועינינו נשואות אליכם. בבקשה, זכרו – אתם בלבבות העם כולו.

על אף שכמובן לא ביקשתם חלילה את הגורל המר והנמהר, אני יודע שגם כעת ישנם קשיים עצומים, ושגם אופני הטיפול והתמיכה של המדינה על כל זרועותיה הם לעיתים מאתגרים ומתסכלים; יש בהרבה מקומות הרבה אנשים וארגונים טובים ומערכות שמשתדלות אבל לא תמיד מסייעות כנדרש; ולכן אני מדגיש:  אסור שתהיו לבד, אסור! זו חובתה של המדינה.

 חשוב לי לשוב ולומר לכם שהדלת של מיכל ושלי פתוחה בפניכם תמיד – לחבק, לתמוך, להיות כותל דמעות כשצריך – וכמובן לפעול למענכם בכל דרך שעומדת לרשותנו, כפי שליווינו רבים מכם לאורך כל התקופה.

אחיותיי ואחיי – באירועי המוזיקה והטבע המרהיבים שהתקיימו בחבל הארץ היפהפה הזה, פעם לב כלל אנושי, החוצה פסטיבלים דומים בכל רחבי תבל, החוצה קהילות ואמונות, מדינות ועמים.

וכך – בימים האלה, בהם שונאינו מבקשים להשכיח את האמת ואת הזוועות, אנחנו זועקים מכאן – בשם עם ישראל כולו, בשם האנושות כולה, בשם אוהבי המוזיקה והטבע, אוהבי האדם, את האמת הפשוטה והבהירה: הניגוד העצום בין הברברים שטבחו ורצחו לבין הקורבנות החפים מפשע של הטבח – כאן ובאיזור כולו – מספר את כל הסיפור.

את הניגוד הזה חובתנו להזכיר היום לעולם כולו, לכל מבקשי רעתנו ולכל ידידינו,

ולהצהיר: אנחנו לא נוותר. אנחנו נמשיך לנגן, יחד, באהבה גדולה; ולא נשכח אותם לעולם. אנחנו נמשיך בכל הכוח – למענם, ולמעננו.

נמשיך למען אהובינו ואהובותינו. נמשיך למען פגועי הגוף והנפש; ובמיוחד, במיוחד ביום הזה – נמשיך למען החטופים שלנו, עד שישובו ויצטרפו אלינו מהמחשכים האיומים של עזה. נמשיך, כי עם ישראל חי, וכי האור והטוב של הילדים היפים שלנו – שהיו כאן – יגבר על כל חושך!

יחד אתכם אני נושא תפילה להצלחתם ולשלומם של כל חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון, שכרגע פועלים בשלב קריטי ורגיש ביותר במערכה; ולהחלמתם של הפצועות והפצועים בגוף ובנפש מהמערכה הכבדה ומפעולות האיבה – בהם כמובן מאירועי הטבע והמוזיקה של שבעה באוקטובר.

ומעל הכל, ממש מעל הכל ולפני הכל, שוב אני מדגיש כי עלינו לעשות הכל כדי לפרוע את חובנו המוסרי, הישראלי והאנושי הקדוש ביותר – להשיב הביתה את כל החטופים הביתה – בהם אלה שנחטפו ממש כאן וקשה להאמין שטרם שבו אלינו.

בשעות ובימים האלה כולנו נושאים עיניים למשא ומתן בשארם א-שייח' – בלב דואג וחרד, ובה בעת – בתקווה, ומייחלים שהמשא ומתן יצלח. לבבות העם פועמים יחד בתפילה, בתקווה, ובהבנה ברורה שעומדת בפנינו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ. אני מחזק את ידי אנשינו במשלחת הישראלית, ונושא תפילה שנזכה לבשורות טובות בקרוב מאד.

יקירותיי ויקיריי, תודה על הזכות לעמוד כאן יחד אתכם היום, קהל שלם של לבבות שבורים, לזכור, לבכות, ולהמשיך לנגן ולאהוב.  לנצח נזכרם. את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק!

יהי זכרם של אהובינו – נרצחי ונופלי שבעה באוקטובר והמערכה הקשה – ברוך ונצור בלב העם לדור דור.