נשיא המדינה נשא דברים והניח זר בטקס האזכרה הממלכתי לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה: "במזרח התיכון של ימינו אין די בתגובה לאיום – חובתנו להבטיח מציאות שבה אזרחינו יוכלו לחיות בביטחון. מלחמת לבנון השנייה אינה זיכרון מהעבר, היא תזכורת חדה להווה"

עוד הוסיף: ״הניצחון המלא יהיה רק כאשר נראה את מטולה וקריית שמונה פורחות, ושגני הילדים בגליל העליון יהיו מלאים שוב. על זה נימדד ועל זה נמשיך להילחם״

נשיא המדינה יצחק הרצוג, נשא דברים והניח זר הבוקר, יום רביעי, ט״ז בתמוז, 1 ביולי, בטקס האזכרה הממלכתי לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, במלאת 20 שנים למלחמה.

מדברי נשיא המדינה יצחק הרצוג: ״משפחות יקרות, השנים חלפו, אבל הכאב לא חלף, והלב שלכן לא חדל מלבקש את מי שאיננו. אנו עומדים היום לצידכן, ומרכינים ראש לזכר יקיריכן. לפני עשרים שנה יצאה מדינת ישראל למלחמת לבנון השנייה. היו אלה שלושים וארבעה ימים ולילות של מלחמה קשה – בחזית ובעורף. ימים שבהם ביקשנו, בדיוק כמו היום, להגן על הבית. ארבעים וארבעה אזרחים ומאה עשרים ואחד מלוחמי צה"ל נפלו במערכה, והותירו לנו מורשת של גבורה, של רעות ושל מסירות נפש.

שם, בחטיבה 401, בתוך טנק המרכבה סימן 4, נפגשו – סמל ראשון אדם גורן, קיבוצניק מקיבוץ מעברות של השומר הצעיר, סמל ראשון אורי גרוסמן, ממבשרת ציון, בנו של הסופר הנערץ דויד גרוסמן, רב סרן בניה ריין, מפקד הטנק, יליד קרני שומרון, חובש כיפה סרוגה, וסשה, שנולד בבלרוס ועלה ארצה. ארבעה צעירים, ארבעה לוחמים – אחים. מכל גווני החברה הישראלית. חברי צוות טנק אחד שלחמו יחד, כתף אל כתף, והפכו לכוח וללב אחד. הם הוכיחו לנו שאחדות איננה ביטול השוני, אלא היכולת להתעלות מעליו.

במוצאי שבת, י"ט באב, 12 באוגוסט, בשעותיה האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, שעה שעשו את דרכם לעוד משימת חילוץ נפגע הטנק של סשה וחבריו מטיל ששיגר חיזבאללה. כל אנשי צוות הטנק נהרגו. לאחר נפילתם הוענק להם צל"ש מפקד הפיקוד.

טנק בניה עם סשה וחבריו – הפך לסמל לרעות, לאחדות וערבות הדדית. צוואתם מקבלת משנה תוקף דווקא בימים האלה של מחלוקות של שסעים ושל שנאת חינם. הבנות והבנים האהובים שלנו – נלחמו יחד ונפלו יחד. אסור שלא נדע לחיות יחד. את היחד הזה אנחנו חייבים להם. לא רק תחת האש. אלא גם בינינו, גם בבית.

אנו מציינים עשרים שנה למלחמת לבנון השנייה שעה שמדינת ישראל נמצאת עדיין במערכה. מחר נציין ברחבי הארץ את היום האלף לפתיחתה, באותו בוקר ארור בשבעה באוקטובר. התינוקות שנולדו לפני עשרים שנה – היום הם חיילים הנלחמים על אדמת לבנון ומגנים על הבית. ומי שלחמו במלחמת לבנון השנייה שבים אל המקומות שבהם נפלו יקיריכן. והם עושים זאת בגבורה אדירה. אני מבקש לחזק אותם מכאן ואיתם את כל חיילות וחיילי צה"ל, ואת כלל כוחות הביטחון, בכל הזירות.

במזרח התיכון של ימינו אין די בתגובה לאיום – חובתנו להבטיח מציאות שבה אזרחי ישראל יוכלו לחיות בביטחון. מלחמת לבנון השנייה אינה רק זיכרון מהעבר, אלא תזכורת חדה להווה. יחד עם הפעלת העוצמה צבאית, חשוב להתקדם גם מדינית, לבריתות מחזקות, ללגיטימציה בינלאומית ולחוסן פנימי. אלה אינם יעדים נפרדים, אלא משתלבים.

על כן, אני מברך על מזכר ההבנות שנחתם בתחילת השבוע, בין ישראל ללבנון בחסות ארה"ב, זהו צעד משמעותי במערכה הארוכה. זהו צעד שנקנה בעמל ויזע, בדמים רבים, ובמאמצים כבירים של חיילינו הגיבורים שנמצאים גם עכשיו בלבנון. זהו צעד ששומר על האינטרסים הישראליים ועל בטחון תושבי הצפון, כשאנו זוכרים שהניצחון המלא והשלם יהיה רק כאשר נראה את מטולה וקריית שמונה פורחות, רק כאשר גני הילדים בגליל העליון, יהיו מלאים שוב. בכך נימדד בכך ניבחן ועל כך נוסיף ונילחם.

לפני כשבועיים, נפל בלבנון סגן אלוף דור בן שמחון, דב"ש, מקיבוץ בית השיטה. מפקד גדוד 52 בחטיבה 401 של השריון. ואיתו, חבריו לצוות הטנק – סמל ראשון ליאב כבביה, מהוד השרון, סמל ראשון יואב קליין, מהרצליה וסמל ראשון נוה חבשוש, מהישוב אדם שבגבע בנימין, תלמיד ישיבה – זכרם לברכה.

זמן קצר לפני שנפל, בכניסה ללבנון, אמר סא"ל דב"ש ללוחמיו: "כל מי שפה מבחינתי מייצג את הלוחם הישראלי" אמר, וידע היטב מה הוא אומר. עשרים שנה חלפו, אבל בתוך הטנק הישראלי – בדיוק אותה הרוח.

בתוך הטנק הישראלי, עדיין מפקידים צעירים מכל גווני החברה הישראלית את חייהם זה בידי זה. נלחמים יחד למען הבית המשותף של כולנו. והופכים, ברגע האמת, ללב אחד.

כך היה לפני עשרים שנה וכך גם היום. וכשהם משלמים את המחיר הכבד ביותר נותרת בידינו צוואתם: להיות מאוחדים, לזכור תמיד שרב המחבר על המפריד בינינו. כי במותם, הנופלות והנופלים לא רק ציוו לנו את החיים. הם ציוו לנו את החיים יחד״.